סגור X    הדפס      הורד קובץ 


קידושין ד'. הסלקא דעתך דלא אתיא סימני נערות לא הוי זבינה זבינא

אלא אמר מר בר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאילונית סד"א דאתיא סימני נערות הוי זבינא דלא אתיא סימני נערות לא הוי זבינה זבינא קמ"ל ויצאה חנם כו'.

א) מ"ש בגמרא ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות, הוא שיכתוב במפורש נערוּת (דאין להקשות שיכתוב רק "חינם" או "אין כסף", שהרי היינו אומרים שזה בגרות), ואז הלשון המיותרת אילו נכתב "נערות", "חינם" (או "אין כסף") משמיעה דבר הבא בק"ו. הישוב אתיא בק"ו טרח וכתב הוא דחוק, ואומרים אותו רק כאשר אין דרך אחרת. לכן אומר מר בר רב אשי שאילו לא נכתב בגרות במפורש לא היה למד בק"ו מִנַּעֲרוּת אלא היינו אומרים שאין המכר חל אלא רק כשעתיד להיות ימי נערות.
לכאורה היה לגמרא לומר שאילו היה נכתב רק נערוּת, היינו אומרים שאין נמכרת אלא קטנה שיכול להתקיים בה דין יציאה בסימנים, היינו שנגמרות שש שנים אחר הבאת סימנים. כלומר רק מבת ארבע ויותר, אבל לא בת שלוש.
אין לומר שאם נלמד כך לא יתקיים דין יציאה בשש, שהוא נלמד מהיקש כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. (שהרי אין היקש כזה יכול להיות, כיון שמציאותו תגרום שנצמד מנערות שלא ימצא) שהרי בת ארבע יכולה שלא תביא סימנים עד היותה בת שבע עשרה למשל, ואז תצא בשש, אבל עכ"פ פחות מבת ארבע לעולם לא מתקיים בה דין יציאה בסימנים. אלא אפשר שבאמת יכלה הגמרא לומר זאת, אבל אז היתה צריכה להאריך באופן שההיקש נעקר. ויותר נראה שאין לימוד חזק כמו היקש יכול להיעקר ע"י לימוד חלש כעין הלימוד שהמכירה תלויה באפשרות היציאה ע"י סימנים.
וגם אין אנו אומרים שהלימוד יהיה לדין יציאה, שאינה יוצאת אלא כששיך נערות, אבל המכר יהיה קיים. היינו הלימוד הוא שלא נלמד ק"ו בגרות מנערות. שהרי כל מידת ק"ו היא ללמוד דבר שלא פורש, ואין המפורש דוקא.

ב) יותר נראה לפרש כדלהלן.
נראה שהלימוד כאן הוא מידת דבר הלמד מסופו המובא בברייתא דרבי ישמעאל שבריש התו"כ. ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, דבר למד מסופו שאין הבית מטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. וכן כאן אילו נזכרה נַעֲרוּת בלבד היינו אומרים שאין הפרשה כולה מדברת אלא כשעומד להיות לה נערות.

ג) עי' סנהדרין מ"ה: אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מאי טעמא דבעינא יד העדים תהיה בו בראשונה וליכא אלא מעתה עדים גידמין דמעיקרא הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר וכו'. ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא וכו'. ועיי"ש עוד ענייני קרא כדכתיב, רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו, גאל הדם ימית את הרצח מצוה בגואל הדם, היה אחד מהן גידם או אילם או וכו' אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר ותפשו בו ולא גידמין, אין לה רחוב אין נעשית עיר הנדחת, אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית אין לו טהרה עולמית רבי אליעזר אומר נותן על מקומו. ותוס' כתובות מ"ד. ד"ה אין לה פתח בית אב כו' הרי זו בסקילה.
עי' שו"ת חוות יאיר סימן קס"ז, דאין הבית מטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר סתם כמ"ד בעינן קרא כדכתיבא, הרי שהוא מבין שמידת למד מסופו ובעינן קרא כדכתיב הן דבר אחד.
וצ"ע לומר כן, שהרי לשמואל דבעי קרא כדכתיב דין "יד העדים תהיה" אינו קיים כאשר היו גידמין מעיקרא, ואילו דין נֶגַע אינו קיים בבית שנבנה ללא עפר עצים ואבנים. (בחות יאיר הנ"ל פי' שנשארה קצת יד. וכן הוא ביד רמ"ה בשם אית דאמרי, וא"כ בעינן קרא כדכתיב גם בלא היה מעיקרא. אבל בלשון ראשון כ' הרמ"ה אבל אם לא היתה (יד) מתחילה לא איירי בה. וכן כ' המאירי. וכן מוכח בתוס' שאומרים שאין לו בהן יד מיירי כשנזקק קודם לטומאה. והרי "אין לו בהן יד" משמע לגמרי. וכן משמע מלשון ר"א נותן על "מקומו".)
ועוד עי' ביומא ס"א: נזיר ממורט בית שמאי אומרים צריך העברת תער ובית הלל אומרים אין צריך העברת תער ועיי"ש שיש מ"ד שטעם ב"ש דס"ל בעינן קרא כדכתיב. מוכח שב"ה לא בעו קרא כדכתיב ורחוק לומר שברייתא דר' ישמעאל כב"ש.

ד) ועי' חוות יאיר להלן שם שמחלק, שבעינן קרא כדכתיב הוא רק כשנכתבה מצוה ולא ידענו אותה בלא זה, ואילו למד מסופו הוא במקום שידענו את המצוה גם בלא הכתיבה, כמו כשכתוב את הבית ידענו שכולל עפרו עציו ואבניו, והגדר של למד מסופו הוא שכשמיותר לגבי אותה מצוה אנו למדים לגבי תכונות הבית.
ונראה רחוק. היה צריך לכלול זאת עם אם אינו ענין. ואין במשמע שהכוונה כאן לאם אינו ענין.

ה) ונראה שהלימוד של למד מסופו אינו אלא כשבא לחלק בחפץ הנידון חלוקה לפי סוגים שאנו מבדילים ביניהם לפני הדין. (לא בהכרח הבדלה בדין, אלא הבדלה עיונית). לגבי שם עֵד אין הבדל בין אם יש לו ידים או לא, וכן בשאר העניינים שנזכרו בסנהדרין, לכן לא שייך לדון בו מכח דבר הלמד מסופו. ואילו לגבי נגעי בתים, בית חשוב יש בו עפר עצים ואבנים, ובית שחסר בו אחד מהם אינו בית חשוב ולכן נחשב מין לעצמו.
אפשר לומר שתי סברות לחילוק. או שנֹאמר שאין בכח למד מסופו ליצור גדר חדש, גידם ינו גדר חדש לעומת תבלול בעינו וכדו'.
או שנאמר שבית ללא אבנים הוא בית גרוע. אמנם אין בכוח הגריעות להוציאו מכלל "בית" כפי שיוצא מכלל בית כאשר אין לו ד' אמות. (יציאה שהיא כענין אין דרך אכילה) אבל די בה להיות סברא שכאשר יש לימוד מסופו אין הלימוד נחשב חידוש גמור. בענייננו יש שיקול שאינו מספיק להוציא בית ללא אבנים מכלל "בית", אבל די בו כדי לסיע ללימוד מסופו להוציאו. ההסבר הראשון עדיף. להסבר השני לכאורה אחר שהוצא בית ללא אבנים מכלל בית לעניין נגעים שוב ראוי ללמוד מזה להוציאו לכל ענין. ויש לישב.

ו) עוד נראה שאף ש"בית" סתם משמיע גם בית עצים בלבד, כנ"ל לגבי מזוזה, כאן יש מקום להסתפק. שיש לומר שכאן צריך חשיבות גדולה יותר.
עי' נזיר ח':, ת"ר בית עגול דיגון טריגון (משולש) פונטיגון אינו מטמא בנגעים טטרגון מטמא בנגעים מ"ט למטה הוא אומר קיר קירות למעלה הוא אומר קיר קירות הרי כאן ארבע. פסול עגול הוא משום חוסר חשיבות כענין סוכה ז': סוכה שאין לה זויות פסולה, לאחרים, משום שסוכה דירת קבע בעינן. (ונראה שעיקר הדרשה של קירות קירות היא משום שיש ספק לגבי עגול אם אינו מספיק חשוב, ושוב הדרשה שפושטת את זה מגלה גם על טריגון וכו').
כיון שנוצר ספק שוב אפשר ללמוד מסופו. (אולי אין זה ספק גמור המאפשר דרשות גרועות כמו גימטריא, וכזו היא דרשת קירות קירות, אלא רק ספק שאין חוששים לו אם אין פשיטות, ומ"מ די בו כדי לאפשר לימוד מסופו אם נאמר שאינו גרוע כגימטריא).
שוב ראיתי בקרבן אהרון על התו"כ ברייתא די"ג מדות בסופה, פיס' ו' שכ', ממה שיובן בשם בית שהוא נאמר על הבית הבנוי מאבנים ועצים ועפר כי זה הוא משמעותו הראשון אבל יכולים להבין ממנו ג"כ בית שאין בו אבנים וכו' ואו או קאמר וא"כ הכתוב סתום בזה למד מן המפורש בעצמו.

ז) מקור לזה שסתם בית יש בו עפר עצים ואבנים, עי' בראשית רבה פרשה א ח, רבי יהושע בן לוי בשם ר' לוי אמר זה שהוא בונה צריך ששה דברים מים ועפר ועצים ואבנים וקנים וברזל וא"ת עשיר הוא ואינו צריך לקנים הרי הוא צריך לקני המדה. בפשטות ברזל היה נצרך בפטיש, ולא בתוך הבנין, לא היה רגיל להיות בו. עי' בבא מציעא קט"ז: הבית והעלייה של שנים שנפלו, שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר. ולא הזכיר ברזל. (בב"מ לבד היה אפשר לומר שחולקים בעפר או עצים או אבנים).

ח) גם הלימוד כאן, למעט איילונית, דן בסוג אחר, של ילדה, ולכן יכול להיות שלא יכלל ב"בתו". אפשר שאין היותה איילונית גריעות גדולה לעיקר שם בתו, אם נאמר שעיקר המכירה לשם שפחות ולא לשם יעוד, ובעיקר אם מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו, יש מקום לחשוב שאין הגריעות מפקיעה משם בתו, לכן צריך למוד.
ועוד נראה שלענין שם "בתו" כשלעצמו איילונית היא תכונה חשובה, שהרי אין יוצא בה במצות פריה ורביה, ויש לדון שזה גורע ממנה ועושה אותה למין נפרד אף שעיקר הנידון כאן הוא מכירה.
עכ"פ כאן אפשר לדרוש לימוד מסופו.
אי אפשר כאן לימוד מכח קרא כדכתיב, שהרי אין דנים כאן בדין שחייבים לקיימו כמו יד העדים, אלא הדין מתקיים רק אם שלוש אלה לא יעשה לה. (אמנם במציאות שלא יעד ולא הפדה בהכרח יוצאת, אבל בשעה שנמכרת אין הכרח זה).

ט) ובזה מובן למה לא היינו למדים שאין נמכרת אלא קטנה שיכול להתקיים בה דין יציאה בסימנים, כלומר רק מבת ארבע ויותר, שהרי אין שם אחר לבת ארבע או לבת שלוש שנים ויום אחד, ובזה אין ללמוד מסופו.