רוב

בבא מציעא קי''ג.

שליח בית דין במשכון

 

אמר שמואל שליח בית דין מנתח נתוחי אין אבל משכוני לא וכו' תא שמע ממשמע שנאמר בחוץ תעמד איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אלא מה תלמוד לומר והאיש לרבות שליח בית דין (וה"ק והאיש דהוא שליח בית דין ואשר אתה נושה בו יוציא) לא שליח בית דין כמלוה (וה"ק בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח בית דין ואשר אתה נושה בו יוציא).

 

א) ההו"א שכוונת "לרבות שליח בית דין" היינו ש"שליח בית דין כלוה", נראה שדייק כן מלשון הברייתא "איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא" שמשמע שכל הלשון הזו מיותרת ובאה כדי לדרוש את "והאיש". ממילא "האיש" נקרא איתה, ומתרבה על אשר אתה נושה בו יוציא, היינו שגם שליח בי"ד מוציא את המשכון. והדיחוי הוא שאין הלשון המיותרת נדרשת כדבר אחד, אלא היא הכ"ת סיגנוני להביא את המילה "והאיש" שנדרש כשלעצמו עם "תעמוד".

טעמו של הדיחוי נראה, שהיתור גורם לקרוא את "והאיש" כאילו נכתב לבד, ונקרא עם "תעמוד", ושוב קוראים את הפשט והאיש אשר אתה נושה בו. ועי' סוטה (כ"ג(. שדורש את (ויקרא ב') כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', ש"ממנו" מיותר וכ' רש"י, למה ליה למכתב ממנו אלא למדרשיה "נמי" באנפי נפשיה לא תקטירו כל שממנו עולה כבר אשה לה'. ע"כ. כלומר "ממנו" נשאר גם בפשוטו אף שמיותר. וכהנה רבות.

באופן זה אין צריך להגיה את הכתוב, וזה עדיף מלקרוא בגלל היתור "והאיש 'ו'אשר אתה נושה בו" שהוא הגהה. קריאת מילה פעמים אין בה דוחק, עי' רש"י סוטה מ"ג:, מדלא כתיב אשר כרם נטע דרוש ביה נמי נטע מכל מקום ואפי' אינו כרם שהרי לא הזכיר כרם עדיין. (וע"ע פסחים כ"א: שדורש, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור תתננה ואכלה או מכור לנכרי).

 

ב) בירושלמי גיטין פ"ה ה"א, בסוגית גביית בעל חוב, דרש ר' סימאי והאיש זה שליח בית דין שאם נכנס המלוה הוא מוציא את היפה ואם נכנס הלוה הוא מוציא את הרע הא כיצד שליח בית דין נכנס ומוציא את הבינונית ר' ישמעאל אומר דבר תורה הוא שיכנס הלוה דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה עד כדון משכונו קרקעו למד ממשכונו מה משכונו בבינונית אף קרקעו בבינונית.

ירושלמי ב"מ פ"ט הי"ב, וכתיב במלוה שיהא גובה בבינונית שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו וגומר למדו קרקעות מן המשכונות. פירש רבי סימאי דבר תורה שיהא שליח בית דין נכנס וגובה בבינונית שאם יכנס המלוה הרי הוא מוציא היפה ואם יכנס הלווה מוציא הרע אלא שליח בית דין נכנס וגובה בבינונית. תני רבי ישמעאל דבר תורה שיהא הלווה נכנס שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו וגו'.

בירושלמי גיטין מוכח שר' סימאי דורש את היתור של "והאיש", וכן מסתבר בנוסח ירושלמי ב"מ. ר' ישמעאל משמע שאינו לומד את זה שרק לוה נכנס מיתור "והאיש" כפי שהסבירו אליבא דשמואל, שהרי רק בגלל שזה יתור אפשר להסמיכו ל"בחוץ תעמוד", כנ"ל. ואילו היה כן היה צריך לומר זאת.

אלא ר' ישמעאל מעדיף לא לדרוש יתורים, כשיטתו שאומרים דברה תורה כלשון בני אדם. ומעדיף ללמוד כדלקמן. (ר' סימאי דורש יתורים כדרך ר"ע. הוא נזכר רק במכילתא דרשב"י ובספרי זוטא שהם אליבא דר"ע ולא במכילתא וספרי במדבר).

 

ג) מלשון הירושלמי גיטין "והאיש זה שליח בי"ד שאם נכנס וכו'" משמע קצת שגבית בינונית היא השיקול להכריע ששליח בי"ד נכנס. אבל לשון הירושלמי ב"מ וכתיב במלוה שיהא גובה בבינונית שנאמר והאיש וכו' פירש רבי סימאי דבר תורה שיהא שליח בית דין נכנס וגובה בבינונית שאם יכנס המלוה. ע"כ. משמע שדרשת "והאיש" קודמת ללימוד שגובה בבינונית, ומ"ש ר' סימאי והאיש זה שליח בית דין "שאם נכנס וכו' מוציא את הבינונית" אינו שיקול להכריע בבעיה מה מלמד יתור והאיש.

ההסבר בירושלמי גיטין, שבא לתפוס כצד ש"והאיש" שליח בי"ד דינו כלוה, וזאת מטעם שראוי לעשות פשרה ולגבות בינונית. הסבר זה נראה רחוק. עצם זה שראוי לעשות פשרה כזו אינו דבר ברור להכריע על פיו. וגם אילו היה זה ראוי, ודאי שאינו ראוי בכל מקרה, למשל כשהמלוה דחוק לקבל את הכסף מיד ולמכור מהר את החפצים שקיבל, ממילא שליח בית דין אינו מייצג בינונית. (ואין לומר שהספק האם דין בעל חוב בבינונית מכריע לדרוש מ"והאיש", ספק זה אינו דרוש, הרי ספק קיים בעצם דין כניסת שליח בי"ד).

אלא דברי ר' סימאי הם שאחר ששמענו ששליח בי"ד נכנס, והוא עלול לגבות בינונית, מוכח שיש למלוה זכות גם בבינונית.

וטעם ר' סימאי הוא כמ"ש לעיל אות א' לדיעה הראשונה בגמרא.

 

ד) הנראה בהסבר שיטת ר' ישמעאל. בחוץ "תעמוד" משמע רק מלוה ולא בי"ד, ואילו "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא", משמע רק לוה ולא בי"ד. וסובר ר' ישמעאל ש"והאיש אשר אתה נושה בו יוציא" דוקא, כיון שעיקרו של כתוב זה אינו להתיר ללוה להוציא, שזה פשוט, אלא בא לאסור הוצאה על אחרים. ואילו עיקרו של "בחוץ תעמוד" הוא לאסור על המַּלוה ועיקרו לא בא לדייק היתר לאחרים. לכן עצמת שלילת שליח בי"ד שנאמרה במלוה חלשה יותר. ממילא בהכרעה בין שני הכתובים, הכרעה שהאמור בלווה הוא בדוקא משאירה בסיכום סטיה קטנה יותר. ובחוץ תעמוד אינו מדייק להוציא את בי"ד.

(עי' מנחות י"ט: (וסוטה י"ד:) רבי אליעזר אומר כל מקום שאתה מוצא שתי מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל את חבירו מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופשין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו וכו'. לחולקים על ר' ישמעאל, כמו לחולקים על ר"א במנחות הנ"ל, כלל זה אינו קיים (עכ"פ כשבכל מקרה משתנה התוכן באחד מהכתובים).

 

ה) מי שדורשים את יתור "והאיש" לשליח בי"ד. נראה שהוא לפי המידה שני כתובים המכחישים זה את זה "עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע", שנראה ביאורו שספק שנוצר על ידי הכחשת כתובים גורם לדרוש פתרון לספק. כאן יש הכחשה לגבי בי"ד בין "בחוץ תעמוד" ובין "האיש אשר אתה נושה בו", כנ"ל אות ד'.