דמאי פ"ו ה"ב

דמאי פ"ו ה"ב

זכות הבעלים במעשרות שהפרישו

(קנין פירות)

 

רבי יוסי בי רבי חנינא אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה (טובת הנאה ממון, וזה מכירת חלקו ולא מכירת מעשרות) רבי יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה (טובת הנאה אינה ממון) מאי טעמא דרבי יוסי בן חנינא ואיש את קדשיו לו יהיו מה עבד ליה רבי יוחנן יתנם לכל מי שירצה.

 

א) יסוד המחלוקת בספרי במדבר פיס' ו', ואיש את קדשיו לו יהיו למה נאמר לפי שהוא אומר (וידבר ה' אל אהרון וכו') כל תרומת הקדשים אשר יקדישו בני ישראל (נתתי לך ולבניך וכו') (במדבר י"ח) שומע אני יטלום בזרוע ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו מגיד שטובת הנאת קדשים לבעליהם.

ר"י בר"ח סבר ש"לו" יהיו משמיע בַּעלוּת ור' יוחנן סבר ש"לו" משמיע הנאה, שיש לו הנאה מהמעשרות שהפריש, שיכול לתת למי שירצה. לר' יוחנן "לו" מתפרש כמו רש"י, (בראשית י"ב) לך לך, להנאתך ולטובתך. (ועי' סוכה מ'., דאמר קרא לכם לאכלה לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה).

ב) עיקר התוכן של נתתי "לך" הוא בעלות ולכן ללא "איש את קדשיו לו יהיו" הייתי אומר שהכהנים יקחו בזרוע. וכן קח לך משלך (יומא ג'. ועיי"ש ע"ב, משלך אני רוצה יותר). עשה לך שרף משלך (ע"ז מ"ד.) ולקחתם לכם משלכם ולא את הגזול אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו. (תורת כהנים אמור פ' ט"ז, וכן פסחים ל"ח.).

משמעותו המיידית של הלשון "ואיש את קדשיו לו יהיו" שבפרשת נשא היא שהמעשרות בבעלות בעל הבית. אבל זה מכחיש את האמור בפרשת קרח, נתתי לך ולבניך שהוא ללויים ולכהנים, כנ"ל.

ההכחשה נידונת במידת שני כתובים המכחישים זה את זה, שהכלל הוא שבמקום שאין כתוב שלישי מכריעים בדרך אחרת.

 

ג) כשאין כתוב שלישי להכריע קיימות שתי אפשרויות. או לעשות פשרה ולקבל את כל אחד מהכתובים באופן חלקי, או להעביר כתוב אחד למשמעות אחרת שאינה סותרת את הכתוב השני. באופן הראשון, עי' ביצה ט"ו:, ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלוקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם הא כיצד וכו' ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. באופן השני עי' דעת ר' ינאי בב"מ פ"ח., אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר] עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו וכו' ורבי ינאי נמי הכתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער לאפוקי דרך גגות וקרפיפות דלא.

בנידון שלנו לר' יוסי בר' חנינא אומרים שהבעלות על המעשרות מתחלקת, עיקרה ללויים והבעלות על זכות המכירה נשארת לבעלים. לר' יוחנן מעבירים את איש את קדשיו "לו" יהיו ממשמעות בעלות, שמכחישה את נתתי "לך" ולבניך, ומעבירים אותה למשמעות הנאת נתינה שאין בה בעלות ואינה מכחישה את "לך".

 

ד) לדעת ריבר"ח, בכל הכרעה בין הכתובים הבעלות של הכהן והלוי נפגעת, שהרי זכות הלקיחה בזרוע פוקעת מהם. א"כ התוכן של נתתי "לך" נפגע באותה מידה גם אם נשאיר את קדשיו "לו" יהיו במשמעות הראשונית של בעלות. לכן עדיף להשאיר את "לו" באותה משמעות ובהיקף חלקי, בעלות על זכות המכירה הראשונית.

לר' יוחנן מעבר בין בעלות גמורה לשיורי בעלות רחוק יותר מאשר מעבר בין תוכן של "לו" כבעלות לעומת תוכן של "לו" כהנאה.

 

ה) יותר נראה לומר. לר' יוחנן קניין פירות הוה כקנין הגוף (גיטין מ"ז:) וממילא יכולת למכור את המעשרות פוגמת בבעלות של הלויים ועדיף לומר שאין לבעלים קנין ולדרוש "לו" רק לזכות לתת ולא הנאה, ואילו לר' יוסי בר"ח קנין פירות לאו כקנין הגוף (תוס' ב"מ ל"ה.) וממילא גם אם נדרוש "לו" כקנין פירות זה לא יפגום  ב"לך ולבניך" שעיקרו קניין הגוף, ולכן זה עדיף.

 

ו) המקור למחלוקת אם קנין פירות כקנין הגוף. עי' גיטין מ"ז: המוכר שדהו לפירות רבי יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי ר"ל אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכו' ואיכא דאמרי איתיביה ר"ש בן לקיש לר' יוחנן ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא התם הוא דכתיב ולביתך אבל בעלמא לא אמר ליה טעמא דידי נמי מהכא קאמינא. ועי' רמב"ן, שמיירי בשהתנו לאכול פירות שכך היה דרכם בדורות הראשונים וזהו מהר ומתן שאמרה תורה. זה מקור הדין של ר' יוחנן.

בדעת ר"ל (ור' יוסי בר"ח) נראה הביאור, כיון שהדין שבו קניין הפירות נחשב כקניין הגוף נכתב דוקא במקום שמסתבר יותר לומר אותו, זכות אכילת פירות מנכסי אשתו, שהיא כגופו, משמע שזכות לאכול פירות מנכסי מי שאינו כגופו אינה כקנין הגוף. (עי' ריטב"א, משום דאשתו כגופו).

 

ז) ביאור סברת ר"ל. לכו"ע הסברא החיצונה היא שקניין פירות אינו כקנין הגוף. עי' מה שכתבנו לקידושין דף מ"א יסוד עניין שליחות לפי האבנ"ז, הגדר של יחס הממון לבעלים הוא שהממון נטפל אליו ונחשב כחלק ממנו. האבנ"ז העלה בדין טבילת כלים בגר שנתגייר וכליו עמו שאין הכלים צריכים טבילה שחלות הקדושה שעליו חלה נמי על הכלים שלו. ובשם משמואל ש"וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון" (דברים ל"ג כ"א), הוא שרצו שמכח בעלותם על מקום קבר משה, תתפשט עליהם הקדושה וענין האלוקי שחל על מקום הקבורה בעת קבורת משה. ויש ללמוד כן מב"מ ק"ה: שדין המתוח על אדם חל על ממונו לא מטעם שהאדם נענש בזה, אלא צ"ל שם שמשום שממונו טפל אליו. זה קיים גם באיש ואישה שאיש מת בגלל מזלא של אשה ולהיפך. ועי' כתובות ב'. נסתחפה שדהו, ורש"י מזלך גרם. (עי' מ"ש ב"ק  לדף ד'. שמא יקניטנו רבו, שזה היסוד של חיוב האדון בנזק שעשה ממונו).

בסברא חיצונה, שייך לומר היטפלות, שרכוש נעשה חלק מן הבעלים, רק בדבר שיש בו ממש, גוף החפץ. כלומר רק קניין הגוף נחשב לקניין. וצריך ראיה שגם זכות אכילת פירות נחשבת ממונו.

לר"ל כאשר האשה נטפלת אל האיש יש יותר מקום לחדש שגם הממון נטפל, בתנאי שיש לו גם שייכות מכח אכילת פירות.

לר"י כיון שהטפלות האישה לאיש כשלעצמה אינה יוצרת שייכות לממונה, אין הזכות שקנה בפירותיה יכולה להצטרף להיטפלות האישה. וממילא דין ממון אישה כדין כל ממון לעניין אכילת פירות.