ב"ב כ"ח:

ב"ב כ"ח:

אכלה תלת שנין קיימא לה ברשות לוקח

 

מנין לחזקה ג' שנים וכו' מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפק לי' מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד ה"נ כיון דאכלה תלת שנין נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב ה"נ עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוי מועד ואידך כי לא נגח מאי לשלם הכא כיון דאכלה תלת שני קיימא לה ברשותיה .

 

א) בתוס', ואומר ר"י דס"ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק ליה מחצי נזק לנזק שלם ה"נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אף על גב דמילתא בלא טעמא הוא.

 

ב) הנראה טעם בדברי המקשן, לשיטת הרא"ש.

נראה שדין העדת שור אינו דין ברְאָיָה שהשור מועד אלא בהחלת דין מועד, וממילא הדין הנלמד אינו שראיה מי הבעלים אלא ביצירת דין למי לתת את הקרקע.

 

ג) ונראה ע"פ דברי פי' הרא"ש למשנה כלאים פ"ז מ"ו, מאימתי נקרא אנס (נקרא הכרם על שם האנס להחשב שלו לאוסרו בזריעה) משישתקע שם הבעלים מן הכרם ויקרא על שם הגזלן, ופירש הרא"ש בדברי רב אחא בירושלמי שם שאם נשתקע שם הבעלים והתיאשו קונה האנס את השדה ונאסרים כלאים שזרע אבל יאוש בלא שיקוע לא קני. ובהכי רווחן כמה שמועות בתלמוד דמוכחן דיאוש לא מהני בקרקע בפרק לולב הגזול ובחזקת הבתים. ע"כ. וכ"כ בתוס' הרא"ש סוכה ל':. (אבל שיטת ר"י להלן מ"ד. תוד"ה ודוקא, דבירושל' (דכלאים פ"ז) אמר דיאוש מועיל בקרקע דאע"פ שאינה נגזלת מ"מ מהני בה יאוש. א"כ לית ליה עניין נשתקע שמו).

הרי שהשתקעות שם בעלים מועילה כמו יציאה מרשותם לעניין חלות יאוש. עי' נתיבות רנ"ט סק"א שגם התוס' כרמב"ן שיאוש מועיל רק כשאינו ברשות בעלים. (ויש בזה מחלוקת באחרונים).

 

ד) עי' מש"כ בב"ק מ"ו: סברא הוא, שיסוד דין חזקת ממון נדרש בספרי דברים (פיס' ט"ז) ושפטתם צדק צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות, והביאור שכמו שבצדק תשפוט נדרש גם לעניין לדון לכף זכות כך ושפטתם צדק נדרש גם לעניין לדון שהחפץ נמצא במצב ראוי. לפי זה יש לומר לעניין העמד קרקע בחזקתו שאם נשתקע שם העלים מצב הקרקע אינו קשור לבעלים.

מכאן יש לומר שעניין חזקת ג' שנים הוא שכשנוהג מישהו אַחֵר ג' שנים מנהג בעלות (וזה מצריך שתהיה לו טענה) שוב פקעה רשות הבעלים הראשונים ממנו.

וכן נראה מדברי רש"י ד"ה השתא, ואין אנו יודעין האמת עם מי אתיא חזקת שלש שנים "ומוקי לה ברשותיה" ואמרינן "דלמא" קושטא הוא דקאמר. ע"כ. (ועי"ש, בלא טענה מהיכן קנאה בשביל אכילת שלש שנים).

כלומר, ג' שנים מעמידים ברשותו וזה גורם שמספק נותנים לו.

(בלי טענה אין אכילתו אכילה. ועי' להלן מא: א"ל מאי בעית בהאי ביתא א"ל מפלניא זבינתה דזבנה מינך אתא לקמיה דר' חייא א"ל אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ואפי' חד יומא אוקימנא לה בידך ואי לא לא. החזקת המוכר יום אחד מספיקה בשביל טענה. אכן לרמב"ן שם בעינן סהדי דחד יומא משום דמיחזי כשקרא).

 

ה) המקשן סובר שכמו ששלוש נגיחות אינן יותרות חיוב, אלא רק שֵׁם ראוי להתחייב, כן המזקה בקרקע ג' שנים אינה יוצרת זכות בקרקע אלא רק שם ראוי לזכות. ואחר פקיעת רשות הבעלים צריך עוד שנה להעמיד ברשות המשתמש.

והדחיה היא או שדי בהחזקה כל שהיא אחר ג' שנים. או, מה שנראה יותר בלשון, שהפקעה מיד הראשון והעמדה ביד השני הוא דין אחד (שאין עדיפות להעמיד את השדה במצב הפקר כשהוא כבר ביד השני), ולא כמו שם שור מועד וחיוב בפועל לשלם על נגיחה.