כתובות מ'

כתובות מ'.

ואימא חמשים מכל מילי

 

ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי א"ר זירא יאמרו בעל בת מלכים חמשים בעל בת הדיוטות חמשים א"ל אביי אי הכי גבי עבד נמי יאמרו עבד נוקב מרגליות שלשים עבד עושה מעשה מחט חמשים שלשים אלא א"ר זירא אילו באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים א"ל אביי אי הכי גבי עבד נמי יאמרו עבד בריא שלשים עבד מוכה שחין שלשים.

 

א) עי' במפרשים. ואולי יש לפרש.

הטעם לומר "חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי", הוא על דרך מש"כ על כתובות ל"ח., נתארסה ונתגרשה (השני) שמה ש"נערה" ממעט לגמרי דין תשלומי קנס לבוגרת הוא כדברי רש"י (שמות כ', ממכילתא) למען יאריכון ימיך, אם תכבד יאריכון, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשין מכלל הן לאו ומכלל לאו הן. ועי' מש"כ שם שכלל זה הוא דרש, ואילו בפשט הכתוב אין אמירת דבר משמיעה על שאינו כלול באמירה. וכן כאן, לפשט הכתוב, אמירת חמישים סלעים יתן אינו משמיע שלא יתן מה שנובע מחיובים אחרים שחייבה תורה כמו בושת.

ממ"ש "מכל מילי" יש להבין שהאפשרות שחמישים סלעים יהיה חיוב חדש ושאר החיובים יבטלו היא אפשרות מסתברת פחות. וכן נראה ש"מכל מילי" היינו אע"פ שמכל מילי, תשלום קבוע אחד לצירוף כמה חיובים זו אפשרות גרועה יותר מאשר תשלום קבוע לחיוב אחד.

 

ב) מ"ש ר' זירא "יאמרו בעל בת מלכים חמשים בעל בת הדיוטות חמשים", עיקר הטענה הרי אינה "יאמרו", מה איכפת לנו מאמירת האומרים. אלא זאת מליצה, כמו (ערכין ל"א:) שני טלאים וכו' ולימא ליה אנא קדים אכיל ירוקא מקמא דידך. ועיקר הכוונה שלא מסתבר שהתורה תמעיט באונס מתשלום גבוה של בושת בבת מלכים, הנובע מדין שקיים בכל מקום. או יותר טוב, בשאר תשלומים אפשריים באונס, נזק וצער, ההבדלים בין אשה לאשה קטנים ואין מדידה מדויקת. לכן לא רחוק לומר שהתורה תקבע סכום קבוע, כדרך מידות חכמים ארבעים סאה. משא"כ בבושת.

 

ג) לגבי עבד שבתשובת אביי, בתחילה סבר ר"ז שלגבי תשלום שור שהמית עבד, שאין בשור המזיק אלא תשלום אחד, נזק, אפשר לומר ששלושים דווקא, שאין הדווקא מבטל דין אלא כיון שאין קביעת הנזק דבר ברור התורה קבעה סכום קבוע, וברוב המקרים אין בזה הכחשה ברורה למה שחייב מדין נזק. לעומת זאת באונס אם חמישים שקלים היה דווקא, זה היה חיוב אחד, והיתה בזה הכחשה ברורה למה שנובע מאמירת התורה לחיובים נפרדים של נזק ובושת.

בבעיית הגמרא ולימא חמישים מכל מילי, פשוט שאין פגם גמור בצירוף חיובים שונים כשלעצמו. ר"ז טוען שצירוף חיסרון זה עם מציאות רחוקה של סטיה גבוהה מהרגילות מונע קביעת תשלום קבוע. ולכן אף שבעבד אפשר לומר ששלושים דוקא באונס אין לומר כן.

אכן טענת אביי, שאחר שלגבי שור שנגח עבד מצאנו שהתורה נותנת קיצבה אחת להיזקים שיתכן הבדל גדול במידתם, שוב החידוש לומר עניין זה קטן יותר ואפשר לומר זאת בגלל דרשת מכלל הן לאו גם בצירוף תשלומים שונים להיות תשלום אחד. (הגמרא לא שואלת לגבי שור שהמית עבד שהשלושים יהיה כופר וישלם גם נזק לבעלים, שלהלכה הכפרה היא בתשלום דמי הניזק, רמב"ם נז"ם י"א א').

 

ד) במ"ש ר' זירא, יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים.

הטענה היא שהמילה "בתולה" כוללת גם בתולה גמורה וגם כל מי שיש לה בתולים. אבל אלו שני עניינים שונים. כעין מ"ש רש"י חולין פ"ח:, דמשתמע כיסהו בעפר בתרי ענייני שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר. (ותוס' שם, שיש לפרש "בכור" לכמה צדדין בכור לכל הולדות או בכור לרחמים אף על פי שאינו בכור לולדות כגון שיצא דרך רחם אחר יוצא דופן או בכור לזכרים אף על פי שיצאת נקבה לפניו דרך הרחם בא הפרט דלא הוי בכור ביצאה נקבה לפניו אלא שיהא בכור לרחמים). לר' זירא קביעת תשלום אחיד אינה ראויה בשני עניינים שונים שיש הבדל ביניהם לעניין גובה התשלום. יש הבדל גדול לעניין בושת.  לכן אין לומר ש"חמישים" הוא תשלום אחיד לכל מקרי אונס בתולה, אלא יש תשלום נפרד לבושת וכו'.

 

ה) טענת אביי שבשור שנגח עבד מוכה שחין יאמרו עבד בריא שלשים עבד מוכה שחין שלשים. שם גם כן הם שני עניינים שונים. יש לדמות מוכה שחין לאתרוג של ערלה, שפסול לפי שאין בה דין ממון (סוכה ל"ה.), ורש"י, שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא. דין שלושים של עבד יש לדון בו ע"פ דין כופר בשור נגח שנותן פדיון נפשו של בעלים ומשלם דמי ניזק. במוכה שחין גם אין כלל דמים לעבד וגם הבעלות של האדון עליו קלושה, ואין בו שם "אדוניו" רגיל. אלא שכיון שצריך כפרה ואין אפשרות אחרת ע"כ נותנים בו את הדין של עבדים רגילים. וא"כ מצאנו בעבד מה שר' זירא החשיב כחיסרון בנבעלה שלא כדרכה. וממילא אין לחוש לחיסרון זה. וככל הנ"ל אות ג'.

 

ו) היתור שגורם לומר שקרא דוקא, לאביי, "תחת אשר עינה" מכלל דאיכא בושת ופגם, לרבא הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא בושת ופגם. בשניהם עיקר התשלום אינו על הנזקים, הוא עונש על עשיית הפגם, והוא דין נפרד מן הנזקים, ומשאיר אותם בחיובם הנובע מפרשת מזיק. לאביי עינה הוא כינוי לעניין האונס, ולא לנזק שקורה לנערה. לרבא, לצורך חידוש זה לא היתה התורה אומרת ביטוי שיכול להתפרש כעינוי הבושה, לכן הוא מעדיף את הלשון "השוכב" שהיינו שעל עצם השכיבה חייב. "הנאת" אינה תשלום כעין אתנן זונה, אלא בא לומר דבר שאינו הנזק לאישה.