מגילה כ"ז:,

מגילה כ''ז:

כדי הילוך ארבע אמות

 

אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין למה לי אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא תני ישהה בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות משום ניצוצות אלא מתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות למה לי אמר רב אשי שכל ארבע אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה.

 


א) טעם ששיעור ההמתנה כאן הוא שיעור הליכת ד' אמות ולא כדי דיבור כמו בכל שאר מקומות.

ב"ב קכט:, והלכתא כל תוך כדי דבור כדבור דמי לבר מעבודת כוכבים וקדושין. (ובכלל זה מגדף וגירושין). תוס', פי' ר"ת דלכך אמר כדבור דמי כדי שאילת תלמיד לרב היינו שלום עליך רבי לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רבו או גדול הימנו בחכמה לא יתן לו שלום שאם יתן לו שלום לא יוכל לחזור בו ממקחו לכך תקנו חכמים שכשיעור זה יכול לחזור וקשה לר"י בפ' בתרא דנדרים (פ"ז.) תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף כמדומה לו שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה ואמר ר"ש בן פזי אמר ר"ש בן לוי לא שנו אלא אחר כדי דבור אבל תוך כדי דבור אינו חוזר וקורע והתם לא שייך האי טעמא וי"ל דלא פלוג רבנן. ע"כ. ובר"ן נדרים פ"ז., וראיתי לרמב"ן בשם ר"ת דתוך כדי דבור כדבור דמי תקנתא הוא דתקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני ולא ניחא לי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום עשה בנדרים אלא ודאי כדאמרן.

 

ב) משמרות כהונה ב"ב קכט:, דתכ"ד מדאורייתא כדבור דמי אבל השיעור דכדי שאלת תלמיד לרב הוא שכ' לעיל דתקנת חכמים הוא וההיא דקריעה משמע להו תלמיד לרב ככל תכ"ד דכל דוכתא. (דבריו מתאימים ללשון התוס' הנ"ל ולא ללשון הרמב"ן). ונראה לבאר, שהמחשבה במעשה קניין אינה רק דבר הנותן חשיבות למעשה, אלא חלק מפעולת הקנין. (עי' תוס' (בכורות י"ח:), ואפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה. ועי' קובץ שיעורים כתובות (ק"ב.) שהמחשבה הזו קנין גמור. אכן חלקו עליו). מעשה החשיבה הזה נחלש בהדרגה ומגיע להיות לא חשוב קודם שבטל לגמרי. יש חשיבות למחשבה הזו כיון שהיא ממשיכה מחשבה גמורה, (כמו אוכל שאינו מקבל טומאה משנפסל מאכילת גר, ואם כבר היה אוכל, או היה טמא, עד שיפסל מכלב). שיעור החולשה נקבע במידות חכמים לכדי דיבור. (כמו ורחץ במים, שכל גופו עולה בהם ומידות חכמים ארבעים זאה, ולא פלוג כשקבעו מידת מיטלטל וריקן, בכלי עץ הנטמאים, לשיעור ארבעין סאה).

(יש לומר כן גם לדברי הריטב"א על הרי"ף נדרים פ"ז. בגמ', שחכמים אמרו שיעור שלום עליך רבי שכדי שיעור זה רחושי מרחשן שפותיה דבור ראשון וכאילו הוא מדבר עדין. יש לומר שמרחשן נחלש בהדרגה, וכנ"ל).

 

ג) הטעם שתקנת חכמים כזו מועילה לדאורייתא. נראה, שמחשבה קלושה מאד אין לה חשיבות להחשב מחשבה אפילו בצירוף. כשחכמים קובעים גבול התקנה מחשיבה את שמעל הגבול וממילא מה שאחרי הגבול פוחתת חשיבותו ואינו מצטרף. (זה דומה לצאת הכוכבים. ששם יום נמשך אחר השקיעה כל עוד נשארת כמות מסוימת של אור. ושיעור כמות זו עד שנראים כוכבים, שזה גבול ניכר ברציפות של ירידת האור).

בנידון דידן, מצאנו ששיעור הנמדד בעזרת שיעור אחר מקבל חשיבות של השיעור המודד. כמו עניין עיבור העיר שבעים אמה ועוד, שהוא אורך הנוצר על ידי בית סאתים המוצגת בריבוע, ומקבל חשיבות עי"ז. וזה אף שעיקר בית סאתים הוא חמישים על מאה אמה. (אלא שמרחק הנטצר ע"י שטח הוא רק צלע של ריבוע, בצלעות לא שוות מגיעים לכל מרחק) כנ"ל אורך ארבע אמות יוצר את זמן הילוך ד' אמות, ומקבל עי"ז חשיבות של ד"א. ד' אמות הוא שיעור הרחקה של והיה מחנך קדוש, וזה גורם שלשיעור הליכת ד"א תהיה חשיבות כזו. כיון שלהרחקה מתפילה יש כבר שיעור זמן חשוב, מדאו', שוב אי אפשר לתקן זמן אחר.