מכות ג':

שמיטה אחרת שהיא כזו שלשים יום

 

ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת שמטה אלא מה תלמוד לומר שנת השמטה לומר לך [יש] שמטה אחרת שהיא כזו ואיזו זו המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום דאמר מר שלשים יום בשנה חשוב שנה.

 

א) ירושלמי שביעית פ"י ה"א. עאל רב יהודה ואמר טעמא קרבה שנת השבע שנת השמיטה לא היא שנת השבע ולא היא שנת השמיטה מה ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמיטה שלא תאמר כל שלושים יום אינו רשאי לתובעו לאחר שלושים יום בהשמט כספים הוא ולא יגבנו לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע שנת השמיטה לא כן אמר רבי בא בר ממל עמרם רב מתנה בשם רב המלוה את חבירו "על מנת שלא לתובעו" השביעית משמטתו.

 

ב) בבא בתרא (ה'.) הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו. וכ' הריטב"א  הסכימו כל המפרשים ז"ל דדוקא שקבע זמן אבל סתם מלוה שהיא שלשים יום אם אמר פרעתיך בתוך שלשים נאמן דבהא ודאי עביד דפרע, ולא נאמרו שלשים יום "אלא שלא לכופו". וכן דעת המאירי, (בבא בתרא ה:) כל שלוה בסתם זמנו בכל יום כמו שבארנו בראשון של מכות והוא כעין מה שאמרו בסוגיא זו בבנין הכותל כל שפא ושפא זמניה הוא ולא אמרו סתם הלואה שלשים יום אלא לענין שאינו רשאי לתבעו תוך שלשים אבל בפרעתי ודאי נאמן. (ועי' רמב"ם מלוה י"ג ה', וחי' הרי"ז הלוי).

ולעומת זה כ' הרשב"א בב"ב שם בשם גאון ז"ל, דוקא קובע אבל בסתם מלוה אף על גב דאמרינן סתם מלוה שלשים יום וכדתני בפרק קמא דמכות המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום אפילו הכי אם אמר פרעתיך תוך שלשים נאמן דכיון דלא קבע לו זמן שלשים יום בפירוש "מכסיף" ופרע תוך שלשים. וכ"כ רבינו יונה שם, אע"פ שאמר סתם הלואה שלשים יום כיון שלא פירש לו המלוה זמן לא נתיאש מן הפרעון בתוך שלשים יום והלוה "בוש ממנו" שמא צריך הוא למעות. ע"כ. משמע שבמלוה לל' יום יש ללוה רק בושה אם לא יפרע ולא חיוב לפרוע. וע"ע ר"ן ב"ב שם, אבל עביד איניש דפרע בגויהו וכיון שלא קבע לו זמן בפירוש. ולא שפורע בגלל שיש חיוב פירעון. (ועי' שו"ע חו"מ סי' ע"ג א' וסמ"ע ש"ך וקצות).

בקצרה, המלו סתם ולא אמר זמן פירעון, לרב האי גאון חיוב הפירעון חל על הלוה בסוף שלושים בדומה למלוה במפורש לשלושים יום, ואילו לריטב"א חיוב הפירעון הוא מיידי, ורק יש איסור על המלוה לתבוע קודם שלושים. לרב האי דין שלושים יום הוא דין ממוני ולריטב"א דין איסורי.

לשון הירושלמי המשוה תוך שלושים למקרה של המלוה את חבירו "על מנת שלא לתובעו" משמע כריטב"א והמאירי.

 

ג) פשטות הבבלי כשיטת הגאון ורבינו יונה ולא כירושלמי. הכתוב המיותר הנדרש לעניין ל' יום הוא "שנת השמיטה". 

אפשר לפרש שהוא נדרש כאמירה בפני עצמה, לאמירת "שנת השמיטה" יש תוכן "קיימת שנת שמיטה". או, וכן נראה יותר לפרש, שקוראים השמר לך וכו' לאמור קרבה שנת השבע קרבה שנת השמיטה, אין אפשרות לומר שזו שנת שמיטה ממש, שהרי זמן השמיטה כבר אמור, אלא "משהו הדומה לשנה של שמיטה". המשהו הוא חודש, כדלהלן.

או, וכן נראה עדיף, שקוראים השמר לך וכו' לאמור קרבה שנת השבע קרבה שנת השמיטה, (כעין זה שבאות ה'). כלומר אומר שני דברים, קרבו שנת שבע ושנת שמיטה היינו קרב עוד דבר, הדומה לשמיטה.

דמיון לשמיטה הוא שהחוב פוקע, כבשמיטה, אכן לא לגמרי אלא עד אחר ל' יום. התוכן של המילה "שמיטה" הוא סילוק של דבר, חוב ממוני, ומתיחס למצב הממוני של ההלואה, ולא לדינים המוטלים על המלוה. רחוק יותר להעביר את "שמיטה" לעניין איסורי, שאסור לתבוע. ועדיף לומר שהוא דין ממוני.

 

 

 

ד) שיטת הירושלמי היא שסתם הלואה שנלמדת מהיתור היא על מנת שלא לתובעו תוך שלושים יום.

הנראה בטעמו. בפסוק כתוב, כי יהיה בך אביון וכו' פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו וכו' השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך וכו'. עניין הפסוק הוא מצוות הלואה. כאשר אחד מלשונות "שנת השבע" ו"שנת השמיטה" מיותר יש בעיה איך לדרוש אותו. האם לעניין איסור או לעניין ממון, כנ"ל. ועי' רש"י חולין קט"ו:, דבר הלמד מענינו, דבר סתום שאין מפורש בו במה מדבר הוי לומדו מן הענין פרשה שנכתב בה במה הענין מיירי.

ממילא למדים שהכתוב מדבר במצווה להלוות ולא בזכות ממונית.

לשיטת הפסקים כירושלמי אפשר שהם סוברים שהבבלי אסמכתא.

 

ה) לפי הבבלי ראוי לדרוש את יתור "שנת השמיטה" בדין ממוני כיון ש"שמיטה" משמעה הפקעה של דבר, כנ"ל אות ג', שיקול זה מוציא מידי ספק, ואין למדים מעניינו.

אפשר שטעם הירושלמי הוא כך. עי' חולין פ"ד., אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הני אין מידי אחרינא לא וכו' תלתא מיעוטי כתיבי מעין מים ובור מים מקוה מים. ונֹאמר שגם כאן יהיה כאילו כתוב השמר לך וכו' לאמור קרבה שנת השבע  ושוב השמר לך וכו' לאמור קרבה שנת השמיטה. ממילא התוכן של שנת השבע הוא בעניין מצוה. (וממילא ראוי לומר שהקרא הנדרש בגלל שמיותר הוא "שנת השבע" כדי שהתוכן המפורש במילה לא יסתור את זה שהחיוב הממוני כשלעצמו נשא. וע"ע להלן).

 

ו) המעבר מ"שנת" השמיטה לל' יום שאין בהם תשלום.

ר' ישמעאל,  בירושלמי, דורש באופן אחר. שלא תאמר כל שש שנים שדהו לפני כרמו לפני ולאחר שש שנים בהשמט כספים. עי' פני משה שמגיה. אבל אפשר כן גם לגרסתנו, שלא תאמר כל שש שנים ביכולת הלווה לפרוע אחר שש אשר אין קציר ואפשר שלא יוכל לפרוע נגיע להשמט שבסוף שביעית. הפירוש לפי ר' ישמעאל, קרבה שנת השבע שאין קציר ובסופה שמיטה. רב יהודה לא דורש כן כיון שקיים "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית" (ויקרא כ"ה) ולא ראוי לפרש שמדבר בשנה שהברכה לא מתקיימת.

לכן סובר רב יהודה שנותנים ל"שנת השבע" פירוש נוסף, זמן שבו אין תשלומים.

עדיף לא לחדש גדר חדש, לכן אומרים שהזמן החדש מוגדר לפי חשיבות ההלואה. ועי' פסיקתא כי תשא, היו מתחילים מן אדר מראשו של אדר לגבות ותורמין בראשו של ניסן, כדי שלא לדחוק את ישראל. ע"כ. שכשמלוה לרווחת הלוה ראוי לתת זמן שבו לא ידחק הלווה, היינו חודש. משך הזמן שבו לווה נדחק תלוי בכל מקרה בפני עצמו. אבל, כמ"ש (מנחות ק"ג:) כל מדות חכמים כן בארבעים סאה הוא טובל ובארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן.

וכן כאן באה התורה לתת שיעור מה נחשב הלואה בלי לדחוק.

שיעור זה בסתם קצר משנה וארוך מיום. ואינו שונה מאד מחדש. וזה מ"ש הרשב"א בשם רב האי גאון, דכיון דלא קבע לו זמן שלשים יום בפירוש מכסיף ופרע תוך שלשים.

התורה מכנה שיעור זה בשם "שנה" כיון  שמצאנו בעניין דין ערלה שנמצא שיעור חלק משנה שיש לו דין של שנה.