ב"מ ץו

בבא מציעא צ''ו.

רש"י והרמב"ם בשאלה לרבעה

 

בעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו (פי') כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי או דלמא טעמא מאי משום הנאה והאי נמי הא אית ליה הנאה.

 

א) רש"י, שאלה לרבעה, הוא עצמו. מהו, מחייב באונסיה או לא. ופי' הריטב"א, דילמא בכל הני לא חייב רחמנא לשואל באונסין ואין דינו אלא כשומר שכר בעלמא,

אבל הרמב"ם שאלה פ"ב ה"ט כ', השואל את הבהמה בבעלים לרבעה או להראות בה וכו' הרי כל אלו ספק שאלה בבעלים. ע"כ. כלומר לעניין חיוב באונס פשוט שלא בעינן שיהיה כדשיילי אינשי.

נראה שהרמב"ם פירש כמאירי, שכתב, השואל את הפרה שלא למלאכה ושאלה בבעלים אלא שהבעלים שאולין לו לאיזו מלאכה והוא לא שאל את הפרה למלאכה כגון ששאלה לרבעה וכו' או ששאלה לעשות בה פחות משוה פרוטה שאין זה קרוי מלאכה וכו' כל אלו ספק אם נקראו שאלה בבעלים אם לאו.

 

ב) הלשון כדשיילי אינשי בעינן משמע שהבעיה היא אם יש לו שם שואל. כמו ב"ק נ':, ונפל עד שיפול דרך נפילה. (וכמו שלשמואל לעניין נזק צורת הנפילה אינה בעלת חשיבות, כך כאן לצד טעמא משום הנאה, וצורת ההנאה לא משנה) וכמו פסחים כ"ד:, הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן מאי טעמא משום דלא כתיב בהו אכילה. משמע ששם אכילה כולל רק אכילה חשובה, וכן למשל סנהדרין כו., זינוב אינו בכלל לא תזמור וכהנה רבות.

 

ג) שיטת הרמב"ם, נראה, שחיוב שואל באונסין אינו נובע משם "שואל" אלא מזה שהוצאת חפץ מחייבת להחזיר אותו למקומו. עי' ב"מ ל"ה:, השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. לת"ק השואל מחזיר לשוכר אף שאין זה ממונו ואין בהחזרתו תיקון למה שחסר השוכר, אלא החיוב להחזיר למקום שהיה. (וגם ר' יוסי חולק רק כיון שממון הבעלים ביד השוכר. ועי' קונטרס בענייני שמירה לר' שמעון שקאפ אות כ"ב).

 

ד) עי' יהודה יעלה (אסאד) ח"ב קצ"א, רש"י פי' בהדי' דף צ"ו האבעי' הוא אי מחייב באונסים או לא וכ"ה לשון הרא"ש והטור דלא איפשטא האבעי' אם יש לו דין שואל או לא, ומשמע בהדי' דחיובא דגו"א פשיטא לן דחייב אפי' אהנא' פחות מש"פ, מדלא אבעי' להו בגמ' אלא בשואל ולא מבעי' לי' נמי בש"ש בכל הני גווני אם זהו שכרו לרבעה. (ועייש שהביא את הש"ך ש"ג סק"א וקצוה"ח סי' ע"ב סקל"ד ונתיבות שם ק"ח. אבל הם דברו על ש"פ שהגדר שלו כללי ואינו נובע משם השומר, כמו במודה במקצת שלמד מכי הוא "זה", והתוכן האמור בהודאה הוא רק שהוא פחות מטענה).

למ"ש לעיל, כל זה בעניין שומר שכר שלא נזכר בו שם שומר, אלא נלמד בהיסק. ובשוכר, אילו נכתב בקרא שלו דין החיוב שלו היה דין גזילה ואבידה הכתוב בו מותנה בשכירות חשובה ובשכרה לרובעה היה פטור, לרש"י. אכן לפי הרשב"ם שמות כ"ב י"ד, (ואם שכיר הוא) בא בשכרו, כלומר שכר הוא נותן לו ואינו דומה לשואל לפיכך פטור מאונסין ויש מי שאומר שאף מגניבה ואבידה. ע"כ. משמע שקרא דשכיר רק אומר שאינו כשואל, ולא כתוב במה חייב אלא למד משומר שכר.

 

ה) אכן עי' מכילתא משפטים ט"ז, הואיל ונושא שכר מהנה והשוכר מהנה, וכו' אף שוכר נשבע על האונסין וישלם הגנבה והאבדה; והרי שומר חנם יוכיח שהוא מהנה ופטור מלשלם, וכו' הואיל ונושא שכר נהנה ומהנה, והשכיר נהנה ומהנה וכו' לכך נאמר אם שכיר הוא בא בשכרו. ע"כ.

לכאורה "בא בשכרו" עיקרו לומר שאין השכיר כשואל ו"בא בשכרו" הוא סיבת הפטור, היינו שיש שכר לבעלים, וזה ישנו גם בשומר חינם ויש מקום לפרש כר"מ ששוכר כש"ח (ולומר ש"בא בשכרו" של הבעלים הוא מה שדין השוכר תלוי בו). אבל מסברא יש לדמות יותר לשומר שכר, ויש ספק איך להכריע.  (אולי מקום לסברת ר"מ. כעין הרמ"א חו"מ רכ"ז ד בשם המרדכי, לגבי ראשון הוי בטול מקח ולגבי שני מחילה, אזלינן בתר המקח דטעו אינשי במקח ולא במעות, בשכירות למשכיר הנאה ישירה ולשוכר מה שיבא בגלל השכירות). לכך מוסיפים לימוד תוכן חדש על הפשטות הלשונית, "לכך נאמר אם שכיר הוא בא בשכרו" "בשכרו" עולה על "הוא" היינו השומר. ועי' מכילתא דרשב"י, אם שכיר הוא בא בשכרו הרי הוא כנושא שכר וכו' משלם אבדה וגניבה.

לפי זה אפשר שגם ר' יהודה שאינו דורש קרא לפני פניו ידרוש קרא שאחריו עי' פנ"י ר"ה (ט':), דבפ"ב דזבחים (כ"ד:) משמע דאיכא תנא דסבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו וא"כ כל שכן דשייך טפי דרש לאחריו מלפני פניו.

אם התוכן הנוסף של בא בשכרו נחשב ככתוב בקרא, היו חיובי השכירות תלויים בחשיבות השכירות והשוכר לרבעה פטור.