כתובות ל"ח

כתובות ל''ח.

קנס בנתארסה ונתגרשה

 

מתני'. נערה שנתארסה ונתגרשה רבי יוסי הגלילי אומר אין לה קנס ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה. גמ'. מ"ט דר' יוסי הגלילי אמר קרא אשר לא אורשה הא אורסה אין לה קנס ור"ע אשר לא אורשה לאביה הא אורסה לעצמה אלא מעתה נערה ולא בוגרת ה"נ דלעצמה אלא לגמרי וכו' אמר לך ר"ע האי לא אורשה מיבעי ליה לכדתניא אשר לא אורשה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה וכו' ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לאביה וכו' א"כ מה ת"ל אשר לא אורשה מופנה להקיש לו ולדון הימנו ג"ש נאמר כאן אשר לא אורשה ונאמר להלן אשר לא אורשה מה כאן נ' וכו'.

 

א) ביאור הדרך שבה "מופנה להקיש לו ולדון הימנו גזירה שוה" גורם ש"אשר לא אורשה" לא יהיה בדוקא.

באמירת תוכן יש שני עניינים. א', התוכן האמור כשלעצמו, שבו "לא אורשה" דן רק במקרה שלא אורסה ואין בו התיחסות למקרה אחר, ואפשר שאותו דין יהיה בכל מקרה, גם כשהיא מאורסת. ב', התוכן שיש באמירה מהעובדה שנאמרה. למשל אם היה הדין בכל מקרה, גם כשהיא מאורסה, לא היה ראוי להזכיר את "לא אורשה", ועצם הזכרתה מלמדת שאין הדין אמור בכל מקרה.

כאשר ביטוי בא לשם גזירה שוה שוב עצם הזכרתו באה לשם הגז"ש ולא כדי לומר שהוא בדוקא. כלומר כשאומר "לא אורשה" האמירה אינה באה לשלול "אורשה" אלא באה לגז"ש.

 

ב) מ"ש, בשלמא ר"ע דמתני', (שיש לה קנס וקנסה לעצמה, ולא לאביה) לא אתיא ג"ש ומפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי. לכאורה כיון שקרא אתי לגז"ש, שוב אין לדייק שיש הבדל בין אורשה לבין לא אורשה.

ויש לומר שכיון שדרך העולם לפרש ביטוי לפי המובן שיש לו אחר אמירתו, היינו ש"הוא" משמע "רק הוא", זה נעשה המשמעות של המילה כשלעצמה. אבל יש הבדל בין הכתוב בתורה לבין לשון בני האדם. לגבי לשון התורה שנוטריקון הם נדרשין מכלל הן לאו ומכלל לאו הן (רש"י שמות כ', ממכילתא), האמירה שב"נערה בתולה אשר לא אורשה" יש קנס לאביה, שוללת כל קנס כשחסר אחד התנאים. ואילו בלשון בני אדם הפשט הוא שהאמור בפרשה "ונתן לאבי הנערה" קיים רק ב"לא אורשה" אבל עדיין עיקר הדין, קיום קנס, יכול להתקיים באופן אחר. היינו שהיא מקבלת ולא אביה.

כל תוכן שהוא בלשון בני אדם נחשב פשט, ואילו "מכלל הן לאו" הוא בכלל "נדרשין".

 

ג) טעם שאומרים לשיטת ר"ע במשנה שהיא מקבלת את הקנס.

עיקר דין קנס הוא הענשת האיש, לעומת מה שנפגעה האשה שמתקבל בתשלומי בושת וכו'. ממילא מסברא גם בנתארסה ונתגרשה ראוי שישלם קנס. וכיון שאין בפשט לשון הפוטרת במקרה זה, כנ"ל, אומרים שמשלם קנס כדרך תשלומי כפל, לניזוק עצמו, לנערה.

 

ד) ר"ע בברייתא, בגלל הקושיה "אתיא גזירה שוה ומפקא מפשטיה לגמרי", דורש "קרי ביה אשר לא ארוסה". אין נראה שזו דרשת אל תיקרי, שהיא דרשה המוציאה מפשטיה לגמרי. אלא הכוונה שנותנים ל"אורשה" משמעות של "מאורסה עכשיו". זו משמעות רחוקה אבל קיימת בלשון בני אדם, ואינה יציאה גמורה מהפשט. "אורסה" במשמעות שיש שיור מזה שנתארסה. (כעניין גט לאחר זמן שצריך ונתן בידה ודי שתהיה נתינה ושיור הנתינה בזה שהגט אצלה).

ומ"ש יש לה קנס וקנסה לאביה והדין נותן הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה ואביה זכאי בכסף קנסה מה כסף קידושיה אף על פי שנתארסה ונתגרשה לאביה אף כסף קנסה אף על פי שנתארסה ונתגרשה לאביה. היינו שעדיף לשייר פשט במשמעות הרחוקה הזו בגלל שהדין מסתבר יותר. (ואולי העדיפות אינה בדין עצמו, אלא שלא ליצור גדר חדש).

 

ה) בגמרא, ור"ע מאי חזית דאשר לא אורשה לג"ש ובתולה למעוטי בעולה אימא בתולה לגזירה שוה וכו' מסתברא הא אישתני גופה והא לא אישתני גופה ור' יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה נפקא ליה מדתניא כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה.

מוכח שהיתה להם מסורת שהקנסות באונס ובמפתה שוים ונחלקו אם המקור בגז"ש או בהיקש. אפשר שהיתה לר"ע קבלה מרבו שיש גז"ש ולר' יוסי הגלילי היתה קבלה אחרת מרבותיו שבגליל. אבל מסתבר לומר על פי הירושלמי פסחים פ"ו הל"א, רבי יוסי בר רבי בון אמר בשם ר' אבא בר ממל אם בא אדם לדון אחר גזירה שוה מעצמו עושה את השרץ מטמא באהל ואת המת מטמא בכעדשה דו דרש בגד עור בגד עור לגזירה שוה וכו' ר' יוסה בי רבי בון בשם רבי בא בר ממל (הנ"ל) אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו ואין אדם דן גז"ש לבטל תלמודו. ונראה ההסבר שבגז"ש מעצמו יש סיכוי גדול לטעות, אבל כשהדין שבאים ללמוד מהגז"ש נכון שוב הסיכוי לטעות אינו שונה מבשאר דרשות.

צריך לומר שהטעם שאדם דן לקיים תלמודו אינו משום דאין הפסד בדבר שהרי בלאו הכי הדין כן (כמ"ש הקה"ע), שהרי כאן ר"ע מחדש מכח הגז"ש ש"אשר לא אורשה" אינו בדוקא. אלא כמ"ש.