ערכין ז':

שקל או לא פחותין משקל

 

מתני'. אין נערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים סלע וכו' היו בידיו חמש סלעים ר"מ אומר אינו נותן אלא אחת וחכמים אומרים נותן את כולן.

גמ' אין נערכין פחות מסלע מנלן דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל כו'  מ"ט דר"מ כתיב חמשים וכתיב שקל או חמשים או שקל ורבנן ההוא לכל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותים משקל הוא דאתא היכא דאית ליה אמר קרא אשר תשיג יד הנודר והרי ידו משגת ור"מ ההוא יד הנודר ולא יד הנידר הוא דאתא ורבנן לאו ממילא שמעת מינה דהיכא דידו משגת שקול מיניה.

 

א) בפסוק על פי אשר תשיג יד הנודר מפרש רש"י עה"ת, לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו. ע"כ. זה כשיטת חכמים שכשיש  לו נותן יותר מסלע. לכאורה פשט זה קיים גם אם "הנודר" בא להשמיע שהשג יד בנודר ולא בנידר. לכאורה זו משמעות גמורה ולא בכלל "ממילא שמעת מינה".

בפסוק וכל ערכך יהיה בשקל הקדש (עשרים גרה יהיה השקל), כ' רש"י עה"ת כל ערכך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש. ע"כ. (פסוק זה נכתב גם על שדה אחוזה). ומנין לדרוש אותו על ואם מך הוא מערכך וכו' על פי אשר תשיג יד הנדר וכו', שלא כתוב בו שקלים.

 

ב) ונראה, שמצאנו דין עני שחיובו אחר, במצורע המיטהר, ואם דל הוא ואין ידו משגת, אינו מביא נוסף על האשם כבש וכבשה, אלא עשרון סלת אחד, (ויקרא י"ד). יש מקום להסתפק שגם דין מך מפקיע ממנו את דין חמישים שקל וכדומה, ומטיל עליו חיוב אחר (או פוטרו לגמרי), והקביעה האם להטיל עליו דין אחר נעשית ע"פ הערכת הכהן אם הוא דל. זה יכול להיות התוכן של "על פי אשר תשיג יעריכנו". חכמים צריכים להעזר בלימוד מ"וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" כדי להכריע כדעתם, כדלהלן. וזה שאמרו "ממילא שמעת מינה". וכן הכריע רש"י עה"ת. זה יכול להיות פשט ולכן כתבו.

 

ג) מה שדורשים את וכל ערכך יהיה בשקל הקדש בתוכן נוסף על התוכן של הפשט.

כאשר יש בתורה לשון סתומה זה גורם לדרוש פסוק גם בדרשה רחוקה כדי לפשוט את הבעיה, כמו שביארנו במקומות רבים. (עי' למשל מ"ש פסחים ה'. בעניין דרשת גימטריה. ובר"ה כ"ה: אתם בדרשת אל תקרי, ערכין ב'. יורש אות ה' לדרשת "ו").

פשט הכתוב, רש"י, כל ערכך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש. ע"כ. כיון שמבאר למשל חמישים שקל, הפשט "בשקל" הוא בדיוק, ולא "שקל ומעלה". (חמישים מדויקים, ולא חמישים שכל אחד שקל ומעה, שיהיו חמישים ושנים וחצי).

מעבירים את הכתוב לתוכן המבאר את הדין ב"תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן". לר"מ התוכן, אינו נותן אלא שקל אחד. לחכמים התוכן, נותן את משקל ומעלה ככל שתשיג ידו.

העדיפות ביצירת משפט חדש נוסף היא לעשות העברה הקרובה ביותר למקור. ר"מ בוחר בתוכן של "שקל דווקא" כפי שהוא במקור, וממילא דל נותן תמיד שקל אחד. לחכמים כיון שבפסוק הנדרש כתוב "וכל" ערכך, מעבירים אותו לתוכן שמתאים לכל הערכים. גם לנערך איש שנותן חמישים שקל, וגם לשדה אחוזה שבית חומר שעורים בחמישים שקל, שגם באלה הוא נותן "שקל ועוד". בעני לא מחדשים שֵׁם של חיוב חדש אלא קיים הדין של חמישים שנותן מתוכו "שקל ומעלה" ככל שתשיג ידו.

 

ד) אפשר. לר' מאיר שדורש "שקל דווקא" אין מעבירים לתוכן החדש אל כל הפסוק, "וכל ערכך יהיה בשקל" אלא רק חלק ממנו, "ערכך יהיה בשקל". בזה נשמרת משמעות "שקל" לשקל מדויק ולא יותר או פחות. ר' מאיר מחשיב יותר את שמירת משמעות המילה בתוכן החדש על פני שמירת כל המשפט. לחכמים עדיפה שמירת המשפט "כל" ערכך. ההבדל בין "ערכך כשהמעריך דך" לבין "כל ערכך" גדול יותר מהמרחק בין "שקל דווקא" לבין "שקל ומעלה". (בעלמא הפשט של תוכן מסוים אינו שולל תוכן אחר, רק דברי תורה נוטריקון נדרשין ומכלל הן דורשין לאו. כלומר בשקל "ולא יותר" אינו מהותי במילה "בשקל" אלא שיקול חיצוני נוסף. וממילא מעבר ביניהם הוא מעבר קטן).

לר"מ, אפשר עוד, שכיון שהפסוק מועבר אל נושא אחר, אין חשיבות למילה "כל" ששייכת לנושא של הפשט.

 

ה) כאמור, מחלוקת ר"מ וחכ' היא שלר"מ נותנים חשיבות גדולה יותר למשמעות המילה בפני עצמה ולרבנן נותנים חשיבות לתכונות לפי הנידון.

עי' בכורות י':, ר' יוסי בר' יהודה אומר אין פדייה (פטר חמור בשׂה) פחותה משקל וכו' אמר רבא אמר קרא וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל ורבנן ההוא בהשג יד כתיב. (רש"י, דאי נמי לית ליה שוה שקל לא יעריכנו הכהן פחות משקל). נראה שגם ר"י בר' יהודה לומד שמיירי בהשג יד אלא שהלימוד הוא שתהיה חשיבות שאינה פחותה משקל, וה"ה לפדיון פטר חמור. (או שלומד להשג יד ולפדיון פטר חמוד כאחד) כלומר ר"י בר"י כרבנן כאן ואילו רבנן שם כר"מ כאן.

 

ו) ונראה שר"מ ור"י ברבי יהודה הולכים לשיטתם. עי' קידושין כ"א:, ולקחת לרבות כל דבר שנקח ביד דברי ר' יוסי בר' יהודה וכו' ר' יוסי דריש ריבויי ומיעוטי. ועי' תוס' הרא"ש בבא מציעא ק': דר"מ דריש כללי ופרטי. (לרש"י והרשב"א דריש ריבויי ומיעוטי. ואף אם דורש ריבויי ומיעוטי כר"ע, מכל מקום הוא למד בתחילה אצל ר' ישמעאל, ואפשר שלא זז לגמרי משיטתו להחשיב את משמעות הביטוי כשלעצמו. עי' מ"ש שבועות ה': אות ד'. וע"ע מ"ש שבת צ"ג יחיד שעשאה אות ד').

ועי' מ"ש בב"ק ס"ב: אות ו' שהחילוק בין כללי ופרטי ובין ריבויי ומיעוטי הוא שבכו"פ דנים על משמעות המילים כשלעצמן, ואילו בריבויי ומיעוטי הנידון הישיר הוא הדין. (וע"ע מ"ש שבועות ה': אות ד'. וע"ע מ"ש ב"מ ל""ח: אות ג', ר' ישמעאל דורש כללי ופרטי ובריש מרובה (ב"ק ס"ד.) מתחשב בתכונות של טומאה לעניין תשלומי כפל אף שאינן משמעותיות לגבי הדין אלא לגבי שור כשלעצמו. ור' עקיבא דורש ריבויי ומיעוטי ומתחשב בתכונות החשובות לדיני ממונות, דבר המיטלטל וגופו ממון. וע"ע מ"ש סנהדרין ע"ו: אות ו', בכורות ל"ב: אות ה', ועוד).

 

ז) אפשר עוד בדרך אחרת.

ל"בשקל" יש שתי משמעויות א' בעל ערך של שקל, מדויק, ב' מכיל שקל, וזה גם כששווה יותר. יש לדמות את זה למחלוקת רש"י ור"ת בחולין פ"ח:. לרש"י, וכסהו בעפר ש"כיסוי" יש בו שני עניינם שונים, כיסוי בכלי וכיסוי המתערב ונבלע בו, ולר"ת וכסהו משמע בין כסוי כלי בין כסוי עפר במה שירצה. דוגמת זה אפשר לומר ששתי משמעויות "בשקל" הן משמעויות נפרדות, ואפשר לומר שהן משמעות אחת המתפרשת לפי הנידון. לצד השני כשמעבירים את "וכל ערכך" לפתרון אשר תשיג יד הנודר עדיף להשאיר את האמירה "כל ערכך" באופן שתכלול כל הנערכים, גם כשנותן חמישים שקל, וממילא יש ל"בשקל" תוכן של שקל ומעלה. לצד ש"בשקל ומעלה" הוא תוכן נפרד מ"בשקל" עדיף להשאיר את התוכן "שקל דווקא" ולומר שהוא לא יהיה בכל ערכים אלא רק בהשג יד. עדיף לעבור מ"כל" ל"מקצת" מאשר לעבור מ"שקל דוקא" ל"שקל ומעלה", שהוא תוכן אחר.