ב"מ ל"ב

ב"מ ל"ב.

רפת שאינה מתעה, עומדת תוך לתחום

 

משנה. מצאה ברפת אין חייב בה וכו'. גמ'. אמר רבא רפת שאמרו אינה מתעה ואינה משמרת אינה מתעה מדקתני אינו חייב בה ואינה משמרת מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה דאי סלקא דעתך משמרת השתא משכח לה אבראי מעייל לה לגואי משכח לה מגואי מבעיא. מצאה ברפת אינו חייב אמר רבי יצחק והוא שעומדת תוך לתחום מכלל דברשות הרבים ואפילו בתוך התחום נמי חייב איכא דמתני לה אסיפא ברשות הרבים חייב בה אמר רבי יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום מכלל דברפת אפילו עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב בה.

 

א) רש"י, רפת שאמרו, ששנינו במשנתנו, עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת. ואינה משתמרת, שאינה נעולה ואם באת לצאת יוצאה. טור חו"מ רס"א, מצא הבהמה ברפת אפילו אם הוא פתוח אם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו אינו חייב להחזירה אבל אם הוא פתוח בכל ארבע רוחותיו חייב להחזירה. ע"כ. ונראה שכך הוא מפרש ברש"י. (וע"ע ריטב"א, אינה משמרת לגמרי מלסטים וגם שלא תוכל לצאת ואינה מטעה את הבהמה אשר בתוכה להיות בורחת ויוצאת כגון שיש שם מרעה קצת וכן נראה מפירוש רש"י ז").

לכאורה, בדין השבה מרבים מ"תשיבם מכל מקום " (לעיל ל"א.) רק שאינו צריך דעת בעלים, משמע שאם הכנים למקום שנפתח ברוח מצויה אינה השבה. א"כ הוכחתו של רבא, דאי סלקא דעתך משמרת השתא משכח לה אבראי מעייל לה לגואי משכח לה מגואי מבעיא, מספיקה לפטור רק לנפתח ברוח מצויה אבל פתח פתוח לצד אחד מחייב השבה, ומנ"ל לחייב רק בפתוח לארבעה צדדים.

 

ב) עי' ספרי דברים רכ"ה, בדרך (לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך וכו' הקם תקים עמו) ולא ברפת מיכן אמרו מצאה ברפת אין חייב בה ברשות הרבים חייב בה.

כתב רבינו הלל וקשיא לי מאי מכאן אמרו מצאה ברפת והא הכא בטעינה קמיירי. וישב הר"ס אוחנה, שבמה שפירש במכילתא (משפטים פרש' כ' כי תראה. שומע אני אפילו רחוק ממנו מלא מיל תלמוד לומר כי תפגע או כי תפגע, שומע אני, כשמועו תלמוד לומר כי תראה כיצד יתקיימו וכו' ריס) שאלו מצוות השבת אבידה וטעינה ופריקה כולן למדים זו מזו מתורץ. ועי' תוס' הרא"ש ב"מ ל"ג., ת"ל כי תפגע. אף על גב דכי תפגע כתיב באבדה וכי תראה כתיב בפריקה, ילפינן מהדדי. ועי' אמרי מהרש"ח שמבואר בגמ' לעיל שאם היה כתוב פריקה לא היינו למדים מזה אבידה משום שבפריקה יש צער לבעלים ולבהמה.

וכ' זרע אברהם על הספרי, וא"ת והא האי קרא בטעינה כתיב ואיך יליף מינה לאבידה י"ל דדריש סמוכין. ע"כ. ועי' ב"ק ס"ג: ואין משיבין על הקישא, ורש"י, סמיכות המקראות קרי היקש. (גם בלי זה, סמוכין היא אמירה לעשות לימוד, ואין להשיב על זה מסברא, שהיא ספק ואינה מוציאה מודאי).

{בהא דלעיל, כי תראה כי תפגע, הגר"א הגיה "לא תראה האמור בטבידה, אבל בכל מקום בכל כתבי היד כי תראה).

 

ג) כתב ר' דוד פרדו על הספרי, הא דרריש הכא הנך מילי מהך קרא צ"ע דהא כיון דקרא בטעינה איירי הא אין חילוק בין מקום למקום.

ועי' הנצי"ב שבבית אינו מבוהל. אכן לטעם זה קשה לחלק בין בית פרוץ לארבע רוחות ובין פרוץ לשנים. ועי' עוד תולדות אדם על הספרי אליבא דמ"ד בגמרא שהטעם בטעינה הוא משום הפסד, והרי לטעם זה אין לחלק בין בית לדרך, וכתב שאין טעם זה עיקר. אבל בכל זאת זה מחליש יותר את טעם הנצי"ב ומרחיק יותר את ההסברא ש"דרך" תמעט בית.

 

ד) ונראה שאחר שיש לימוד סמוכין בין אבידה לטעינה, כנ"ל אות ב', ו"בדרך" הכתוב בטעינה נחשב כתוב במציאה (כמבואר להלן), ובאבידה החילוק בין בית ודרך ברור, (ועי' להלן טעם נוסף) שוב למדים גם לטעינה אף שבזה החילוק חלש. זה שקיים גבול בעניין אחד נותן חשיבות להיות גבול במקום אחר. (כמו שמ' סאה שכל גופו עולה בהם נעשה גבול למיטלטל מלא וריקן).

וזה מ"ש "מיכן אמרו" מצאה ברפת אין חייב בה, לכאורה זה ציטוט המשנה שלמדה דין אבידה "מכאן", מדין טעינה. אבל לנ"ל מכאן אמרו לאבידה, כנ"ל, ומאבידה נלמד לטעינה.

 

ה) בדברי ר' יצחק, ברפת אינו חייב והוא שעומדת תוך לתחום איכא דמתני ברשות הרבים חייב והוא שעומדת חוץ לתחום.

הלימוד לזה במכילתא משפטים פרש' כ', תועה אין תועה בכל מקום אלא חוץ לתחום אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (בראשית ל"ז) וימצאהו איש והנה תועה בשדה.

כאן המקום היחיד בתורה (וגם בנ"ך) שראוי לְהִלָּמֵד שתעיה היא חוץ לתחום, וצריך ביאור מה שאמר "בכל מקום".

ונראה שהכוונה היא שאין הלימוד של מחוץ לתחום מושפע מזה שהנידון הוא אבידה, אלא המשמעות של "תועה" כשלעצמו משמע חוץ לתחום. כלומר "תועה", הוא ניגוד של שייך לְמָקוֹם מסוים. והראיה מ"תועה בשדה" היא מזה שֶׁשָּׂדֶה הוא ניגוד של עיר. (כמו ויכו את כל שדה העמלקי [בראשית י"ד]). וממילא שייך ללמוד לעניין טעינה אע"פ שבסתם הנוהג בבהמה יודע איפה הוא נמצא והליכתו מכוונת למטרה (ולא כפשטות תעה) גם כשהוא חוץ לתחום.

(גם בבהמה תועה אין איבוד הרגשת המקום של הבהמה נובע מדין חשיבות ערי הלויים, שהוא המקור לגבול התחום, אלא כיון שקירבה לעיר גורמת לבהמה לדעת מה מקומה, קובעים את המרחק לפי גבול שקיים כבר בעניין כל שהוא).

 

ו) לכאורה, הפשט של "חמורו תעה השב תשיבנו" הוא שכל תועה חוץ לתחום חייב להשיב, אפילו ברפת, (המשמעות "רק תועה חייב להשיב" היא משמעות משנית שנאמרת רק בגלל אילוץ) וכן בספרי, בדרך, משמע כל שבדרך חייב להשיב, ומנין לפטור בדרך תוך לתתום, ללשון ראשון של ר' יצחק. וביתר ביאור, כיון שהמכילתא עיקרו במציאה והספרי בטעינה לכל אחד משמעות עצמאית. א"כ כל תועה חייב בהשבה וכל שלא רפת חייב בטעינה ושוב מלמדים זה את זה. א"כ מנין לפרש שרק בצירוף חוץ לתחום וחוץ לרפת חייב להשיב.

ונראה שכיון שאבידה לומדת מטעינה בסמוכים, כדלעיל אות ג', הלימוד אומר שמילה הכתובה בטעינה כאילו כתובה באבידה.

עי' חגיגה י"א:, בתו מאנוסתו דלא כתיבא וכו' אתיא הנה הנה אתיא זימה זימה. ורש"י, אתיא זימה זימה לשריפה מאחר שלמדת אנוסה מנשואה ובנשואה כתיב זימה היא כמה דכתיב באנוסה דמי וחזור ולמוד בה שריפה מאיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן. (וכ"כ רש"י סבהדרין ע"ה:). ועי' מה שכתבנו כריתות ב': כרת באחותו ע"פ תוס' יומא פ"ו. שהוקשה כל התורה לע"ז שכל שחייב כרת חייב חטאת ואף שבע"ז חייב סקילה לא מקשינן אלא לענין כרת דכתיב בההוא עניינא דכתיב הכרת תכרת. ע"כ. וזה כנ"ל שמילה הכתובה במלמד כאילו כתובה בלמד. (נראה שזה הגדר בר"ה ל"ד., ומנין לשלש של שלש שלש תלמוד לומר והעברת שופר תרועה (יובל) שבתון זכרון תרועה (ר"ה) יום תרועה יהיה לכם (ר"ה) ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה).

וכיון ש"דרך" כאילו כתובה באבידה נוח לומר שהיא מאותו גדר של תועה, היינו חסר שייכות למקום. כלומר החשיבות של בית אינה משום שהיא מונעת הליכה לאיבוד, שזה רק בבית שאין לו שום פתח אפילו לצד אחד, אלא החשיבות היא שהוא משפיע על הבהמה להשאר בתוכו, שזה מחזק את השם של נמצאת במקום ההוא. רק כשהיא פתוחה לארבע רוחות אין היא גורמת השארות ואינה משייכת את הבהמה לבית.

הטעם שאמר רבא "מדאיצטריך למיתני" אינו טעם מספיק לצורת הרפת אלא רק ראיה שהמשנה שסתמה רפת אין זו רק רפת רגילה ששמורה היטב.

 

ז) ללשון הראשון של ר' יצתק אין הבית כשלעצמו בעל חשיבות של מקום, ניגוד לדרך, כמו עיר, ורק גורם שהבהמה תתעכב במקום. אם היא עומדת ללכת זה מפקיע את שייכותה למקום. כעניין העומד להזרק כזרוק.

ללשון השני של ר' יצחק עניין רפת היא שהיא ניגוד לשדה, כחשיבות עיר. ומה שעיר לא צריכה מחיצות שיעכבו את הליכת הבהמה, כיון שהוא שטח רחב גם בלא מחיצות הבהמה אינה ממהרת עזוב אותו ונחשבת מצויה בו.

ללשון השני נוח מה שעיקר רפת נזכרה בפרשה נפרדת, עדיפות הלשון הראשון שאינה מחדשת גדר מקום חשוב.

 

סיכום: במשפטים כתוב, כי תפגע שור איבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו. ולמדים מיוסף שתעיה היינו שאינו במקום ישוב. בכי תצא כתוב לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו. הפסוק ההוא סמוך לכתוב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת. ולמדים מסמוכים ש"בדרך" כאילו כתוב בהשבת אבידה. זה גורם לפרש בדרך לאותו עניין של "תועה", היינו למעט רפת. בזה שתי אפשרויות, או שרפת כשלעצמה מוציאה מגדר "תועה" היינו היא כמו יִשוב, היא לבדה מפקיעה משם אבידה, או שהיא גורמת שהמצאות בה בתוך תחום ישוב נחשבת המצאות באותו מקום, וזה שיכולה לנוד אינו פוגע בשם ההמצאות.