שבת ב'

שבת ב'.

לא גמרינן הוצאה מהוצאה

 

יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא וכו' פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או וכו'.

 


א) תוספות, ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק (לקמן צו:) מויכלא העם מהביא ובספ"ק דעירובין (יז:) נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא איש ממקומו אל יוציא והיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרווייהו חד לעני וחד לעשיר ולהלן ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן וכו' וגבי הכנסה נמי אמרינן בפ' במה טומנין (לקמן מט:) הם העלו קרשים מקרקע לעגלה אף אתם אל תכניסו מרה"ר לרה"י. ולהלן כתבו התוס' שהכנסה דבעל הבית למדים מסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי.

 

ב) בעירובין הנ"ל, דתני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה מתקיף לה רבי יונתן וכו' לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. ותוס' שם, דבין ר' יונתן ובין רב אשי נפקא להו הוצאה מאל יצא כדמשמע בכל מקום והכי משמע פשטי' דקרא שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושין בחול (שהרי אל יצא נאמר על יצאו מן העם ללקוט) וסבר ר' יונתן אפי' למ"ד תחומין דאורייתא לא לקי דכיון דמהאי קרא נמי נפקא לן איסור הוצאה דהוי מיתת ב"ד ורב אשי משני מי כתיב אל יוציא דהוי עיקר קרא בהוצאה דאז ודאי לא היו לוקין עליו אף על גב דלתחומין נמי אתי אל יצא כתיב וכיון דעיקרו בלשון יציאה לוקין עליו אף על גב דאתי נמי לאיסור הוצאה.

לרב אשי עיקר קרא בלשון יציאה היא יציאת גופו אלא שמוסיפים עליו את משמעות הוצאה שהיא דוגמת הכתוב יצאו מן העם ללקט, ולשון "יצא" סובלת אותה כיון שדרך לצאת כך בחול.

לר' יונתן "אל יצא" משמיע יציאה עם כליו כהשמעה שוה ליציאת גופו. בפשטות גם לר' יונתן, עיקר הפשט יציאת גופו, אלא שמה שגרם לרב אשי להוסיף הוצאת כלים כהשמעה טפלה, לר' יונתן ההוספה הופכת להיות עיקר כמו יציאת גופו. לר' יונתן אף שעיקר פשט אל יצא היינו יציאת גופו, מ"מ יציאה עם כלים אינה רחוקה מהפשט, וכשהיא מצטרפת היא נעשית חלק מהפשט. (עי' להלן אות ה').

(למ"ד תחומין דרבנן, לשיטה שזה גם י"ח מיל, הפשט ש"יצא" הוא יציאה עם כלי קרוב לפשט של יציאת גופו עד כדי שכשצריך לומר אותו הוא הופך לפשט העיקרי).

וצריך ביאור מה מביא אותם להוסיף עוד משמעות למשמעות העיקרית של יציאת גופו. (שהרי אפילו אם קושרים להבאת המן אפשר לאסור יציאה כעיקר משמעה משום סייג, דוגמת לא יראה חמץ לאיסור אכילה).

 

ג) הנראה, שעיקר איסור הוצאה נלמד להלן (שבת צ"ו:) מ"ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא". משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רשות הרבים הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו. ע"כ.

בביאור הלימוד. עי' שו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סי' ל"ח) שלרב האי גאון הלימוד הוא מדנקראה ההבאה מלאכה. וכ' ר"ב אשכנזי שצריך את גרסת רש"י (ובה"ג), גמר העברה העברה מיום הכיפורים מה להלן יום אסור אף כאן יום אסור, שזה מוכיח שמדובר בעשיית מלאכה. וזאת משום שיש לפרש את "מלאכה" כמובא באבן עזרא, שיש אומרים כי טעם והמלאכה הממון, כמו במלאכת רעהו. ו"מלאכה" אינה פעולה של עשיית מלאכה.

ונראה שהגזירה השוה נלמדת משום שיש עדיפות לפרש לעניין שבת מלאכה ממש, שנזכרה בלא תעשה כל מלאכה המתבארת ממשכן, אלא כיון שהוצאה היא מלאכה גרועה, וחידוש הוא, זה מחזק את האפשרות שמלאכה כאן היא ממון. הספק יוצר את הגז"ש.

בעניין שספק יוצר גז"ש עי' כתובות ל"ח: תד"ה אימא בתולה לג"ש, תימה דתיקשי ליה דאימא תרוייהו לגופייהו ולא לג"ש ונראה דהש"ס קים ליה דחד מינייהו לגזירה שוה הואיל והמקראות סתומים לענין שקלים וחמשים הלכך פריך ואימא איפכא ולא פריך ואימא תרוייהו. (ועי' מש"כ בפסחים ה'. ובשאר מקומות על דרשות נוטריקון וכדומה מכח שבכתוב נוצר ספק).

 

ד) אחר שלמדים הוצאה, יש מקום לספק האם הוצאה מרה"י לרה"ר ע"י בעל הבית הנמצא ברה"י מלמד להוצאה ע"י עני העומד בחוץ. וזאת משום שהוצאה היא מלאכה גרועה. וספק אם זה חידוש שאין למדים ממנו. או שספק שאפילו אם זה חידוש ספק אם יש לחלק כלל בין עני ובין בעל הבית, וזה שהתורה דיברה בבעל הבית משום שכך היה מעשה ואינו בדווקא, כשם שאינו בדווקא מה שדיבר בצרכי מקדש.

נראה שהספק להקל בהוצאה דעני הוא שלגבי עושה ההוצאה המקום שהוא נמצא בו עם החפץ שלו מקבל לגביו קצת חשיבות של רשות היחיד, ויהיה כמו העברה מרה"י לרה"י שאינה למדה מהוצאה. מה שאין כן בנתינה למשכן, שלגבי המוציא אין בו חשיבות.

(לסברא שרה"ר נחשב קצת רה"י. עי' ריטב"א גיטין ע"ח. דד' אמות של אדם קונות לו עשאום מדרבנן כחצירו ממש. לכאורה למה לא יתקנו ישר על הממון שיהיה שלו. ומוכח שיש סברא מוקדמת שמקומו היה שלו כשרוצה בזה. תקנו רק בצידי רה"ר משום שברה"ר דחקי רבים, ואין לו ד"א מיוחדות [ב"מ  י'.]. בהוצאה די במקום רגליו שעליו החפץ).

ספק זה מחייב דרשה לפתור אותן, כנ"ל לגבי גז"ש, וזה שמביא לדרוש את אל יצא לתוכן של אל יוציא. ופירושו אל יוציא כלי עם יציאת גופו, כנ"ל אות ב', כלומר המוציא נמצא ברה"ר בזמן הנחה, וזה קצת רה"י לעניין איסור הוצאה, כנ"ל.

 

ה) מ"ש לעיל אות ב' בדעת ר' יונתן, שפירוש "אל יצא" היינו יציאה כדרך היוצאים, עם כלי, אינו פירוש רחוק מהפשט, ואחר שהוכנס למשמעות "אל יצא" הוא שקול לפירוש של יציאת הגוף. אמירת "אל יצא" אומרת שני דברים. כעניין מ"ש (ב"ק ג'.) מכדי שקולין הן, שן ורגל בפירוש ושילח את בעירו, ויבאו שניהם דהי מנייהו מפקת. הלאו "אל" יצא ניתן לאזהרת מיתת בי"ד ואינו יכול לחייב מלקות.

לרב אשי התוכן יוציא רחוק מעיקר משמעות "יצא". יציאה עם כלי אינה חלק מפעולת היציאה אלא דבר מקרי הקורה ע"י היציאה, ואין לשון "יצא" כוללת אותו. ממילא זה דרש רחוק. כלומר קודם קוראים את התוכן יציאת הגוף. ובזה דורשים את "אל" לחייב מלקות. ורק אחד גמר הדיון על התוכן של הוצאת גוף מתחילם לדון על הוצאת חפץ. "אל יצא" מקבל התוכן שלו לפני שדנים בַּפּירוש הכולל הוצאה, ובאותו שלב אינו ניתן לאזהרת מיתת בי"ד, ויכול לקבל את התוכן של חיוב מלקות.

 

ו) איסור הכנסה אינו צריך אזהרה מיוחדת כדי לחייב. אחר שיש שני מקראות לחייב בהוצאה מרשות לרשות אין זה חידוש, אבל עדיין צריך ראיה שגם הכנסה יש לה חשיבות, ודי בזה שהיה במשכן העלאת קרשים לעגלה. ולאחר שהתחדש בעני שהכנסה כהוצאה שוב ולאחר שהתחדש בעני שהכנסה כהוצאה שוב אומרים בבעל הבית מה לי אפוקי מה לי עיולי.

 

סיכום: "אל יעשו עוד מלאכה וכו' ויכלא העם מהביא" יוצר ספק האם ההבאה מרה"י לרה"ר היא מלאכה. הספק גורם ללמוד גז"ש העברה העברה מיוה"כ שמדובר בקשר ליום אסור, מלאכה.

איסור ההוצאה הנ"ל היא חידוש וספק עם כוללת הוצאה למקום ברה"ר שהמוציא עומד בו וצריך שם את החפץ לצורכו, שהוא דומה למרה"י לרה"י. הספק גורם שנאמר שהפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" יש בו משמעות של אל יצא עם כלי, שהוא העניין שאצלו נאמר האיסור. ושם ההבאה היתה כשהולך המביא מרה"י אל רה"ר. כעניין הוצאת עני.

מחלוקת האם משמעות חדשה זו היא תוספת משנית למשמעות יציאת גופו, שנלמדת אחר גמר לימוד המשמעות הראשונית. או נעשית משמעות נוספת השוה למשמעות הראשונה. או אף נעשית משמעות בלעדית ואיסור תחומין מדרבנן.