כתובות ל'ח

כתובות ל''ח.

נתארסה ונתגרשה קנסה למי

 

מתני' נערה שנתארסה ונתגרשה רבי יוסי הגלילי אומר אין לה קנס ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה. גמ' מ"ט דר' יוסי הגלילי אמר קרא אשר לא אורשה הא אורסה אין לה קנס ור"ע אשר לא אורשה לאביה הא אורסה לעצמה אלא מעתה נערה ולא בוגרת ה"נ דלעצמה בתולה ולא בעולה ה"נ דלעצמה אלא לגמרי הכא נמי לגמרי אמר לך ר"ע האי לא אורשה מיבעי ליה לכדתניא אשר לא אורשה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לאביה והדין נותן וכו' א"כ מה ת"ל אשר לא אורשה מופנה להקיש לו ולדון הימנו ג"ש נאמר כאן אשר לא אורשה ונאמר להלן אשר לא אורשה מה כאן נ' אף להלן נ' ומה להלן שקלים אף כאן שקלים ור"ע מאי חזית דאשר לא אורשה לג"ש ובתולה למעוטי בעולה [ע"ב] אימא בתולה לגזירה שוה ואשר לא אורסה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה מסתברא אשר לא אורסה לגזירה שוה שהרי אני קורא בה נערה בתולה אדרבה בתולה לגזירה שוה שהרי אני קורא בה אשר לא אורסה מסתברא הא אישתני גופה והא לא אישתני גופה וכו' בשלמא ר"ע דמתני' לא אתיא ג"ש ומפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי אלא לר"ע דברייתא אתיא גזירה שוה ומפקא מפשטיה לגמרי אמר רב נחמן בר יצחק קרי ביה אשר לא ארוסה.

 

א) מ"ש, אלא מעתה נערה ולא בוגרת ה"נ דלעצמה אלא לגמרי וכו' הכא נמי לגמרי וכו' האי לא אורשה מיבעי ליה לכדתניא וכו'. משמע שבלשון "נערה" הכתובה בתורה כשלעצמה אומרים בה כדברי רש"י (שמות כ') [כבד את אביך] למען יאריכון ימיך, אם תכבד יאריכון, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשין מכלל הן לאו ומכלל לאו הן. וכאן אומרים ונתן האיש, ודורשים רק כאן יתן ולא במקרה אחר. אבל כשכתיבת המילה נצרכת לאיזה דבר אחר שוב אין הכתיבה גורמת להדרש מכלל הן לאו, והמילה נשארת כלשון בני אדם, שכאן אומרים "אשר לא אורשה ונתן האיש לאבי הנערה, חמישים" אבל על נתארסה לא אמורים כל הדברים כאחד.

 

ב) מה שאמרה הגמרא, מסתברא אשר לא אורסה לגזירה שוה שהרי אני קורא בה נערה בתולה. (וכן מה שמקשה הגמ' אדרבה בתולה לגזירה שוה שהרי אני קורא בה אשר לא אורסה). המילה "בתולה" כשלעצמה היא סיבה לומר ש"אורסה" לא תהיה בדוקא. שהרי משמע שכמו ש"בתולה" כשלעצמה נדרשת לשלול את כל שאינה בתולה, כנ"ל, כך היא נדרשת לכלול את כל שהיא בתולה, אפילו "אורסה".  (אולי כעין זה גיטין כ"א:, אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר ת"ל וכתב לה מכל מקום) ולכן היא מעבירת את "לא אורשה" גם אל חוץ ללשון בני אדם, אל התוכן "לא אורשה אמור ולגבי אורשה לא אמור כלום",, ואפשר שתהיה כמו לא אורשה. ולשון בתולה כוללת אותה כנ"ל.

וכן להיפך "לא אורסה" היא סיבה לומר שאמירת "בתולה" אינה שוללת בעולה, אלא אומרת שהאמור במשפט חל על בתולה. ועדיין בעולה יכולה להכלל מכח "לא אורסה" כנ"ל. אכן זו הוצאה מלשון בני אדם.

מ"ש הגמ' "מסתברא הא אישתני גופה והא לא אישתני גופה" היא הכרעה מסברא, בין הברירות מה להוציא ממשמעות לשון בני אדם.

 

ג) אחר שאמרנו שדורשים לשון "בתולה" להיות "כל בתולה" (ולכן אומרים שלא אורסה אינה בדוקא), בכל זאת בלא הצורך לגזירה שוה אין מעבירים את לא אורסה ללשון בני אדם. נראה שכאשר אפשר עדיף להשאיר את הכל בלשון תורה ולדרוש שני כתובים מכחישים זה את זה מקבלים חלק מכל ביטוי. "כל בתולה ובתולה בלבד" חוץ ממקום שאינו כלול ב"כל שלא אורסה ולא אורסה בלבד" היינו כל שהוא בתולה ולא אורסה כאחד, וזה בלבד. (וכנ"ל לגבי נערה). אכן כשביטוי נצרך לגז"ש פוקעת ממנו דרשת מכלל הן לאו. כנ"ל.

 

ד) בגמרא, בשלמא ר"ע דמתני' לא אתיא ג"ש ומפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי. הפירוש כנ"ל שמעבירים את לשון התורה לא אורשה שנדרש רק במקרה של לא אורשה קיים ונתן האיש, אל משמעות של "לא אורסה כלולה בכל האמור, אבל עדין יכול להתקיים ונתן האיש גם אם אורשה ע"י נתינה לאישה עצמה". אלא לר"ע דברייתא אתיא גזירה שוה ומפקא מפשטיה לגמרי. הפירוש, שגם לא אורשה אפשר שיהיה בה כל האמור בכתוב, וזה חוץ ללשון בני אדם.

אמר רב נחמן בר יצחק קרי ביה אשר לא ארוסה. נראה שאין הכוונה לדרוש אל תיקרי אורשה אלא ארוסה, אלא הכוונה להעביר את פירוש "אורשה" מ"אישה שנעשה בה מעשה אירוסין", אל "אישה שקיים בה מעשה האירוסין" כמו שבלשון בני אדם "בית שנחרב" משמעותו אינה כוללת "בית שנחרב ונבנה מחדש". היינו שר"ע דברייתא מעדיף להעביר את המשמעות לתוכן חדש כדי להשאיר אותו בלשון התורה, ולא להעביר את הכתוב ללשון בני אדם.

 

ה) יסוד הסוגיה הוא הדרש שדבר הכתוב בתורה שומעים בו מכלל הן לאו, היינו שחוץ מהכלול במילה הדין הפוך בכל הפרטים האמורים בה. כאשר הכתיבה נצרכת לדרשה אחרת הכתוב חוזר להיות כלשון בני אדם, היינו שמה שלא בכלל האמור יש בו הבדל מהאמור. כשיש כמה אפשרויות של הבדל נוצר ספק במה שונה מה שאינו אמור במילה. (בפירוש מילולי שעליו נאמר מפקא מפשטיה לגמרי, אמירת "לא אורשה" אינה משמיעה על נתארסה ואינה שוללת שיהיה לה אותו דין).

ועי' תוספות, אימא בתולה לג"ש, תימה דתיקשי ליה דאימא תרוייהו לגופייהו ולא לג"ש ונראה דהש"ס קים ליה דחד מינייהו לגזירה שוה הואיל והמקראות סתומים לענין שקלים וחמשים הלכך פריך ואימא איפכא ולא פריך ואימא תרוייהו. ע"כ. יש כאן יסוד גדול ורחב. שבכח ספק שנוצר ע"י הכתוב לגרום לדרשה שלא היתה נדרשת בלא זה.

בזה מוסברת דרישת גימטריה שלכאורה יוכל אדם על ידה להוציא כמה פסוקים לענין רע וזר וכ' הרמב"ן בספר הגאולה שער א' כי אין אדם רשאי לדון בחשבון גמטריאות ולהוציא מהן ענין עלה בדעתו אבל יש גימטריות שנמסרו להיות זכר לעניין הנאמר על פה. ע"כ. ועי' נזיר ה'. שנחלקו בדין בגלל מחלוקת בגימטריה. וברא"ש שזו אסמכתא ואילו בתוס' כתבו, ובגמרא מפרש טעמא. ובנ"ל מיושב, דורשים רק כשנוצר ספק מהתורה ולא שייך להוציא ענין זר.

וכבר כתבנו את היסוד הזה. (עי' מ"ש פסחים ה', שבועות ל"א, שבועות ל"ג, פסחים כ"ח, פסחים צ"ו, נידה מ', סוכה מ', ב"מ ד', ועוד).

 

ו) אפשר, שגם הדרש "מכלל הן אתה שומע לאו" נובעת מזה שבלשון בני אדם אמירת הן אומרת שמה שלא נכלל בכתוב עניינו שונה. אבל לא ברור מה עניינו, במה השאר שונה ובמה שווה. לכן בלשון תורה דורשים שכל שאינו בכלל עניינו הפוך.

ולפי זה לכאורה קשה מ"ש אות ב', שכמו ש"בתולה" כשלעצמה נדרשת לשלול את כל שאינה בתולה, כך היא נדרשת לכלול את כל שהיא בתולה, אפילו "אורסה". הרי בתולה מפורשת ואינה ספק, ואין טעם להוסיף את המשמעות של "כל בתולה".

ושמא כשיוצרים לשון ש"בתולה" אומר "רק בתולה בכלל האמור", מתוך ההכרח הנ"ל, התוכן חייב להיות ש"בתולה" היא התכונה היחידה שהיא בעלת חשיבות לתוכן, ושאר התכונות אינן מעלות ואינן מורידות.