יומא מ''ב^.

פרה אדומה ששחטה זר

 

ולשמואל דאמר (פרה אדומה ששחטה זר כשרה) פרו פסולה מאי שנא פרו דכתיב אהרן וחוקה פרה נמי הא כתיב אלעזר וחוקה שאני התם דכתיב ושחט אותה לפניו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה ורב שלא יסיח דעתו ממנה ושמואל שלא יסיח דעתו מנא ליה נפקא ליה מושרף את הפרה לעיניו ורב חד בשחיטה וחד בשריפה וצריכא.

 

א) בספרי במדבר פיס' קכ"ג כשמואל, ושחט אותה לפניו, שיהיה אחר שוחט ואלעזר רואה. ובילקוט הסמיך את הספרי זוטא, כיוצא בדבר אתה אומר והפילו השופט והכהו לפניו יכול השופט עצמו היה מכה אותו ת"ל והכהו לפניו אחר היה מכה ולא השופט.

נראה שזו ראיה לדרשת הספרי, ולא סתם הבאת מקום דומה. עי' למשל במשנה ר"ה כ"ט^., כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי וכו'. בידיו של משה לא נזכר הסתכלות, והיה אפשר לפרש כתרגום כד זקיף משה ידוי בצלוי. וזה נלמד מעשית שרף. וכן במקומות רבים. יש מקומות שאין ה"כיוצא בדבר" מבורר יותר אלא רק הוספת מקומות דומים. (עי' למשל כתובות מ"ה:). אבל בעל הילקוט ציטט מהספרי זוטא רק את הכיוצא בדבר במלקות, (ולא הזכירו במקומו בפרשת כי תצא), משמע שלא הביאו אגב אורחא, אלא שלמד שההבאה שייכת להבנה כאן ששחט לפניו משמע ע"י אחר.

 

ב) עי' ספרי דברים סי' רפ"ו, (והכהו) לפניו, שיהא לוקה ועיניו בו ולא שיהא לוקה ועיניו בדבר אחר. ורמב"ם (סנהדרין ט"ז ה') והכהו לפניו שיהו עיניו של שופט בו לא שיהיה מביט בדבר אחר ומכהו מכאן שאין מכים שנים כאחד. הרי ש"לפניו" נדרש לדין עיניו בו, ושוב אינו יכול להדרש לעניין כשר בזר. ובכל זאת הדין הוא שמכה אינו מבית דין . עי' מכות כ"ג^., הגדול שבדיינין קורא השני מונה והשלישי אומר הכהו. ונראה שזה בכלל הלימוד של שפטים ושטרים תתן לך  (דברים ט"ז י"ח)) ורש"י, שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט. ע"כ. ונראה ששוטרים הם לכל עשייה ע"פ בי"ד, גם ענישה במלקות.

על כל פנים, משמעות "לפניו" במלקות אינה שהדיין מלקה.

ממילא יש מקום ללמוד ממלקות שגם בפרה "לפניו" אינו מפקיע זה.

 

ג) בסוגייתנו. עדיף לדרוש את לפניו לעניין שלא יסיח דעתו. וכמ"ש, ושמואל שלא יסיח דעתו מנא ליה. ורק אם למדים הסח דעתו ממקום אחר, כמ"ש, נפקא ליה מושרף, למדים "לפניו" לעניין שיהא זר שוחט.

בנמרא, פרה נמי הא כתיב אלעזר וחוקה. משמע שללא "חוקה" לא היה "אלעזר"  דווקא. לכאורה כיון שכתוב "ונתתם" אותה לאלעזר בלשון רבים, ואח"כ והוציא ושחט בלשון יחיד, פשוטו שהשוחט הוא אחר מהנותנים, היינו הוא אלעזר. וא"כ אין צריך את "חוקה".

נראה ההסבר, שאחר שמצאנו, בעניין מלקות, לשון והפילו השופט והכהו לפניו שהמכה הוא זר, שוב "לפניו" מקבל פשט של "אחר לפני מישהו". ואף שבעלמא קיים דברי תורה נדרשים נוטריקון, ומכלל הן אתה שומע לאו. (מכילתא יתרו בחודש פרש' ח', רש"י שמות כ' י"ב), כאן "לפניו אפילו זר" הוא אמירה של התורה. אכן כיון שקיים "חוקה" שמחזקת את הכלל שהלשון דווקא, שוב אין משנים את המשמעות הראשונית של "לפניו" בגלל המשמעות של לפניו במלקות.

אף שכל זה אינו בגמרא, ברור שהמקשה אלעזר וחורה כתיב ידע שכתוב "לפניו" וידע את הפשט בעניין מלקות, וממילא כיון נגד זה.

 

ד) טענת הגמרא אליבא דשמואל שאני התם דכתיב ושחט אותה לפניו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה. נראה שעיקר הטענה היא ש"לפניו" מיותר, ובא להדרש לפשט של מלקות. לדעת רב עדיף לדרוש את היתור "לפניו" לעניין היסח דעת. אין זו יציאה מהפשט ומ"חוקת".

טענת שמואל היא שאחרי "ושרף לעיניו" שוב למדים מזה לשחיטה, ואין לדרוש את זה מ"ושחט לפניו" וע"כ בא לומר שיקבל את התוכן של הפשט במלקות. זר שוחט לעיני הכהן.

 

סיכום: ל"שחט אותה לפניו" שתי משמעויות שהן בגדר פשט. האחת, המשך ונתתם אותה לאלעזר, כלומר שאלעזר שוחט. ופשט רחוק יותר, ששחט לפניו דן בשוחט אחר. בעלמא הכלל שדברי תורה נדרשים מכלל הן לאו אינו קיים למעבר בין פשט ראשון לשני. (לכן עוברים לשני כשיש טעם, ב"הכהו לפניו"). במקום שנאמר "חוקה" שומעים מכלל הן לאו גם בין ראשון לשני.