בבא מציעא צ"ד:

בבא מציעא צ''ד:

את אביו ואת אמו הַאִם משמע יחדו

 

כי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת וכו' האי או מיבעיא ליה לחלק דסלקא דעתך אמינא עד דמיתברא ומתה לא מחייב קמ"ל הניחא לרבי יונתן אלא לרבי יאשיה מאי איכא למימר דתניא איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו אמו בלא אביו מנין תלמוד לומר אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו (רש"י, כמו שפרט בחורש שור וחמור).

 

א) לכאורה מחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן היא במשמעות לְשון את אביו "ו"את אמו, האם המשמעות אביו וגם אמו או המשמעות אביו או אמו. אבל כ' בקצה"ח סי' ר"צ סק"א, כיון דפליגי ר' יונתן ור' יאשיה נמי בהא דבעליו עמו אי קאי אתרווייהו או אחדא (ולהלן צ"ה.), ואי נימא טעמא דר' יונתן משום דוי"ו מורה פירוד והיא וי"ו המחלקת, א"כ אינו ענין כלל להך דבעליו עמו אי קאי אתרווייהו או לא, כיון דהתם לא כתיב וי"ו המחלקת, אלא ודאי משמע להדיא דאין לחלק בכך וזה ראיה ברורה. ע"כ.

 

ב) הביאור הנראה בהשוואת דין בעליו "עמו" לדין שור "ו"חמור (ולדין את אביו "ו"את אמו) הוא שכמו ש"שור וחמור" יכול להתפרש שניהם יחד או כל אחד בפני עצמו, כך בעליו "עמו" יכול להתפרש עמו בכל זמן ההשאלה, ויכול להתפרש שיהיה עמו באיזה זמן, אפילו בחלק מזמן ההשאלה. וכמו שבשור וחמור מחלוקת (בעיקר המשמעות) האם לבחור בתוכן של שור וחמור כאחד או בתוכן של כל אחד מהם בנפרד, כך המחלוקת ב"עִמו" האם לבחור בתוכן של "עמו מתחילה ועד סוף" או בתוכן של "עמו באיזה זמן שהוא".

כמו שהפטור "בעליו עמו כל הזמן" מתקיים גם אם הפטור היא בעליו עמו חלק מהזמן. כך האיסור "שור וחמור ביחד" קיים גם אם אמירת האיסור היא ב"שור או חמור".

(אילו נאמר "שור" בלבד היה חמור נשלל באמירה זו, אבל כשנאמר "ובחמור" שוב אין אמירת שור שוללת חמור בין כשהוא לבד ובין כשמצטרף עם שור. במכות ה':, איש אשר יקח [את] אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, שם נקט אפשרות זו כדי שאפשר יהיה ללמוד מערות אחותו גילה שאין עונשים מן הדין). והמחלוקת בין ר' יאשיה לבין ר' יונתן היא האם מבין שני תכנים כאלה של ביטוי יש לבחור בכל התכנים או בתוכן הממלא את הדרישות של שני התכנים. ר' יונתן כצד הראשון ר' יאשיה כצד השני.

 

ג) היסוד למחלוקת נראה שהוא בב"ק ג'., ולכתוב רחמנא ושילח ולא בעי וביער דמשמע רגל ומשמע שן משמע וכו' אי לאו קרא יתירה ה"א או הא או הא או רגל דהזיקו מצוי או שן דיש הנאה להזיקו מכדי שקולין הן ויבאו שניהם דהי מנייהו מפקת. ע"כ. הרי כשקיימות שתי אפשרויות לפרש ואין הכרעה, שתי האפשרויות אמת. כ"כ כאן, גם האפשרות של שניהם יחד וגם האפשרות של כל אחד כשלעצמו הן פירוש אמת.

 

ד) ונראה שעיקר השיקול לומר יבאו שניהם הוא "הי מינייהו מפקת". לר' יאשיה כיון שהתוכן איסור "שור וחמור ביחד" וכן פטור "עמו מתחילה ועד סוף" קיים לפי שתי המשמעויות והוא ודאי, ואילו התוכן איסור בשור לבד וכן פטור כשעמו רק במקצת זמן אינו קיים לפי פירוש אחד, זה נותן עדיפות לתוכן הראשון ומוציאים את השני.

לפי ר' יאשיה ."הי מינייהו מפקת" הוא ספק מה להוציא, וכיון שאין שיקול להכריע, ואי אפשר לבחור לא באפשרות של לבטל את שני הלשונות ולא לבחור באחד מהם ממילא שניהם קיימים.

לפי ר' יונתן "הי מינייהו מפקת" הוא שיקול במשמעות ביטוי בלא קשר לתוכן. ככלל, לכל ביטוי יש כמה משמעויות ובוחרים את הראויה ביותר מצד עצמה, או מצד התאמתה לתוכן. כששתי משמעויות שוות מצד עצמן, שתיהן תוכן ודאי ויבואו שניהם. (רהיטות לשון הי מפקת היא אליבא דרי"א).

לר' יונתן כיון שיש אמירה שור לבדו שוב אין אמירת שור עם חמור שוללת את שור לבדו כמו שאמירת "חמור" שוללת שור רק כשלא פירש שור. לר' יאשיה כשאומר "שור עם חמור" שולל שור לבד יותר בבירור, ולכן שולל אפילו כאשר נאמר בנוסף שור סתם.

 

ה) נראה שאותה מחלוקת בביאור בעליו עמו היא המחלוקת בב"מ נ"ד., (ופדה בערכך) ויסף חמשתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר חמישיתו חומשו של קרן. יוסף "עליו" מתפרש שני פירושים על הקרן (ערכך) הכתוב למעלהו, ועל התשלום הכולל שיש בו קרן ותוספת.

כשמשלם רבע מקיים גם תשלום חומש, והוא קמקיים את הדין בודאות, (לכל הלשונות) וזה מעדיף אותו על תשלום חומש. לר' יונתן שני הפירושים מתקבלים כאחד, גם תשלום רבע קרן וגם תשלום חומש. לכן יכול לשלם חומש. (תשלום רבע נשאר קיים לעניין שאם יתן רבע יהיה לו דין חומש.

וכן ברכות כ"ב., לא תזרע [כרמך] כלאים רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. כלומר תופס גם את הפירוש "תזרע כרמך" שיזרע את גוף הכרם עם הכלאים, ולא כמו שדך לא תזרע כלאים.

קידושין י'., מתו גם שניהם עד שיהיו שוין כאחד (בני עונשין למעוטי גדול הבא על הקטנה) דברי ר' אושעיא (בכתבי היד, ר' יאשיה) רבי יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ע"כ. ומתו שניהם הפשט המתקיים לשני הלשונות שניהם יחד דוקא.

יומא נ"ז:, ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ונתן על קרנות המזבח סביב) שיהיו מעורבין דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו אמר לו רבי יאשיה והלא כבר נאמר אחת. (דכתיב אחת, וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה (שמות ל) ולא שתים). תוס' הא דאמר ליה ר' יאשיה לר' יונתן והלא כבר נאמר אחת איכא למימר לדר' יונתן קאמר ליה אבל לדידיה בלא אחת נמי. (וע"ע שם בתוס' שלא כדברינו).

ספרי במדבר כ', תחת אישה, להוציא את הארוסה משמע מוציא את הארוסה ומוציא את היבמה ת"ל איש איש כי תשטה אשתו להביא את היבמה דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר איש איש כי תשטה אשתו להוציא את היבמה משמע מוציא את היבמה ומביא את הארוסה ת"ל תחת אישה להוציא את הארוסה ע"כ.. לר' יאשיה "אישהּ" מוציא גם יבמה וגם ארוסה. לר' יונתן "אישהּ" מוציא רק דבר אחד.

 

ו) בגמרא, לחלק הכא לא צריך מאי טעמא סברא הוא מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא.

עי' מהרש"א, לולי פרש"י היה נראה לפרש דה"ק מה לי קטלא כולה מעיקרא דהיינו מתה לחוד ומ"ל קטלא פלגא קודם שמתה ולא אצטריך למכתביה אלא לאשמעי' דבשבורה לחוד נמי חייב ודו"ק:

ב"ק ס"ה., שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב התם נמי משום דאמרינן ליה מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. ורש"י, הלכך מההיא שעתא דאכחשה אתחלה לה טביחה.

שם הכוונה ששבירה חלק מהמיתה. ולפי זה נאמר כאן שהסברא היא ששבירה לפני מיתה היא בכלל המילה "מת". וכיון שהמשמעות של שבירה לפני מיתה כבר נאמרה, בהכרח כשנאמר "נשבר" המשמעות של זה היא שבירה לבדה. ושוב "או" מיותר.