כתובות כ"ט:

כתובות כ''ט:

"תהיה" האם שיש בה הויה או הראויה לקיימה

 

ולאפוקי (מתני' דקתני יש קנס לממזרת ולאחותו לאפוקי) מהאי תנא דתניא ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה (שקדושין תופסין לו בה) רבי שמעון בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו אמר ר' זירא ממזרת ונתינה איכא בינייהו למאן דאמר יש בה הויה הא נמי יש בה הויה למאן דאמר ראויה לקיימה הא אינה ראויה לקיימה.

 


א) לעיל, אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת וכו'. ואמאי איקרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו.

ובריטב"א, לאו דמשמע לישנא דקרא הכי דהא לקמן בפירקין (מ'.) פרכינן וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי לאו דלא יבא ממזר, ואם איתא דהכי משמע לישנא דקרא היכי דחי ליה אדרבה מקיים ליה, אלא משום דקי"ל לקמן דהכי דינא דכל שהיא אסורה לו אינו רשאי לכונסה משום הכי אמרינן הכי וסמכינן ליה אקרא.

אבל עי' רש"י ד"ה שיש, ומשמע ליה (לשמעון התימני) תהיה לשון הוית קדושין ור"ש בן מנסיא משמע ליה תהיה לשון קיום. ע"כ. הרי שהדין נובע מלשון הכתוב.

 

ב) ואולי עיקר משמעות "תהיה" הוא הִמָצְאוּת במצב. כמו שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין תלמוד לומר תהיה בהוייתה תהא (קידושין נ"ח.). יבש מנלן יהיה בהויתו יהא (נדה דף נ"ד:). יכול בתוך שלש שנים הוא אסור ולאחר שלש שנים יהיה מותר תלמוד לומר יהיה (תו"כ קדושים פרש' ג' ה"ד), וכעי"ז יהיה לרבות שכחת העיר (ב"מ י"א:). וכהנה רבות. (אפשר עוד שכיון ש"ולו תהיה" כתוב גם במוציא שם רע, ושם התוכן שתשאר אשתו, למדים מזה לכאן). כאשר יש אילוץ, עוברת המשמעות של "יהיה" מהמצאות במצב ונעשית הבאה למצב.

לפי הדרשה "תהיה לאישה אישה הראויה לקיימה", משמע שהאונס ממזרת פטור מלשאת אותה, וזה בניגוד לכלל שעשה דוחה ל"ת. עדיף לדרוש באופן שלא יהיה חדוש שמנוגד לכלל. לכן ראוי לדרוש את "תהיה" למשמעות של "יש הויה", להוציא אשה שיש בה כרת שאינו נדחה ע"י עשה. (אף שמצאנו חידוש של יבמה יבא עליה שמתיר כרת של אשת אח, זה חידוש גדול יותר ויש עדיפות לא לחדש אותו).

וזה תוכן הקושיה שלהלן ל'., וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי לאו דלא יבא ממזר. היינו שנדרוש תהיה אישה שיש בה הויה.

 

ג) ל"האי תנא", אף שמסברא חיצונה אין העשה של ולו תהיה מחייב לשאת אישה שיש בה (כרת או לאו), הכתוב אומר זאת כדי שיהיה לימוד במידת דבר הלמד מסופו, שכל שאינו חייב לשאת אותה אין חייב קנס.

 

ד) להלן, ולרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו. כלומר, לשיטת שמעון התמני גם לדרשת אשה שיש בה הויה מתמעט ממזר, א"כ גם לדרשה זו נעקר הכלל של עשה דוחה ל"ת, ולנ"ל שוב עדיף לדרוש אשה שיש בה הויה.

אכן אף שהשיקול הנ"ל, לעבור מ"הויה מצב מתקיים" אל "הויה פעולת יצירה" כדי שיתקיים עדל"ת, הוא שיקול אפשרי, אפשר גם שיקול אחר. אם היה חיוב נישואין גם במי שאין קידושין תופסים בו היה בזה חידוש של יצירת מצב נישואין במקום שככלל אין בו נישואין, ולשמעון התמני עדיף לא לעשות זאת.

 

ה) להלן (ל"ט.) ולו תהיה מדעתה, ובשטמ"ק, ולו תהיה לאשה אאתתא קאי שהיא מהוה עצמה לו. לכאורה זה רק לשמעון התימני ש"תהיה" קשור למעשה הקידושין, ולא לר"ש בן מנסיא שקשור להיות האשה מקודשת. ואולי כיון שימהרנה לו האמור במפתה אגברא קאי, וכאן שינה הכתוב והזכיר את האשה, משמע שתולה בה.