בבא מציעא קי"ב

בבא מציעא קי"ב.

ואליו הוא נשא את נפשו

 

ואליו הוא נשא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו דבר אחר ואליו הוא נשא את נפשו כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו רב הונא ורב חסדא חד אמר נפשו של גזלן וחד אמר נפשו של נגזל.

 

א) רש"י, ואליו הוא נושא, כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו. ורש"י על החומש (דברים כ"ד ט"ו), אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות. (והוא מעניין וישא משאת מאת פניו אליהם [בראשית מ"ג ל"ד]).

אכן בעיקר פשוטו פירש רשב"ם על התורה, מתאוה נפשו כדי לאכול שכרו וכמוהו חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשם, מתאוים הכהנים לאכול חטאת שיביאו על עונם. ובאבן עזרא, ואליו אל שכרו הוא נושא את נפשו להתפרנס ממנו. וכן רד"ק (תהילים כ"ה) כמו השכיר שמקוה שכרו. פירוש רש"י רחוק מהפשט. ועוד שכיר סתם כתוב בתורה, ולא כל שכיר מסתכן ועולה בכבש או נתלה באילן.

פירוש הרשב"ם אפשרי גם לרש"י, שכ' (תהילים שם) (אליך ה') נפשי אשא, אכוון לבי. ונראה שלא פירש כמוהו משום ש"אליו הוא נושא את נפשו" נאמר בדין המיוחד לפועל, "ביומו תתן שכרו". ואילו "מכוון את ליבו" קיים בכל מי שחייבים לו כסף, כמו מוכר ומשכיר, ואין זה מיוחד לפועל.

 

ב) ה"דבר אחר וכו' כאילו נוטל נפשו", ומחלוקת רב הונא ורב חסדא. נראה שאינן חולקים על "מסר עצמו למיתה", שהרי זה פשט הכתוב, כמ"ש רש"י, ו"כאילו נוטל נפשו" זה דרש, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. אלא שלא ברור מה משפיעה העובדה שמסר את עצמו למיתה, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. ולכן "נפשו" נדרשת לחד מ"ד שכיון שמסכן את נפשו בשביל השכר, יש לשכר חשיבות כאילו הוא נפשו של הפועל. הדיעה השניה, נפשו של גזלן, רחוקה יותר בפשט מנפשו של נגזל, ואפשר שאינה חולקת על הדרשה הראשונה אלא מוסיפה עליו, לברר את השאלה מה משפיעה נטילת נפשו של נגזל, ואומרת שקוראים שוב את "נפשו", וזה אומר שהעונש הוא נפשו של גזלן.

לדיעה הראשונה, די באמירה כאילו נוטל נפשו של נגזל לבאר את חומרת המעשה ואין צורך לדרשה נוספת. ממילא אין ראיה שנפש הגזלן ניטלת.

 

ג) למ"ד "נפשו של נגזל" ולא מפורש עונשו של גזלן, גם מה שכתוב במשלי אל תגזל דל וכו' כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש, אין לומר שנקבע נפש קובעיהם אלא שהם נקבעו סתם משום דנטלו נפש.

וזה מ"ש בגמרא להלן מאן דאמר נפשו של גזלן דכתיב אל תגזל דל וכתיב כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש ומאן דאמר נפשו של נגזל דכתיב כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח ואידך (מ"ד נפשו של גזלן) נמי הכתיב את נפש בעליו יקח (והרי ראוי לפרש עונש הגזלן) בעליו דהשתא, ואידך (מ"ד נפש נגזל) נמי הכתיב וקבע את קבעיהם נפש (והרי לא פורש בתורה דין הגזלן) מה טעם קאמר מה טעם קבע את קבעיהם משום דנטלו נפש.

 

ד) עי' נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' י', מי שהוא עני ועושה זו (ציד חיות) למחייתו לזה התורה התירה (להכניס עצמו לסכנה) כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו'. ע"כ.

יש שכתבו שאין ההיתר להסתכן אלא סיכון שדרך העולם בכך. נראה שכך משמע בסוגיין. שהרי "כל" הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו, ולא רק כובש שכר שכיר המסתכן. אלא שזה שיש המסתכנים מוכיח את החשיבות של השכר אצל הפועל. ונראה שרק מידת סיכון שדרך פועל להסתכן יכולה להוכיח על כל הפועלים, ורק בה דיבר הכתוב. ממילא אין היתר לסיכון שאינו דרך העולם.

כמו כן לא דיבר הכתוב אלא במה שנקרא מצוה. עי' מו"ק י"ד. (בענין יציאה לחו"ל), דתניא רבי יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות אמר רבא לשוט דברי הכל אסור למזונות דברי הכל מותר. ומגן אברהם תקל"א סע' ד', אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי מצוה. (בססי' רמ"ח יש שחולקים, היינו ששם מתירים במצוה גמורה. אבל יודו שאם הותר סיכון נפשו לפרנסה, אין זה היתר לטיול).

 

ה) פסוק ונשמרתם מאד לנפשתיכם (דברים ד') שהביא הנו"ב מסיים, כי לא ראיתם כל תמונה. ומבאר הרמב"ן, יזהירם פן יטעו אחר הקול אשר שמעו ויעשו השחתה לקצץ בנטיעות. ואינו מובא לעניין השמרות מסכנה אלא בברכות ל"ב. שאמר הגמון לחסיד שלא החזיר לו שלום, ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם. פסוק השמר לך כתב הריטב"א שבועות ל"ו. שהוא לאו שלוקים עליו, והגר"א חו"מ תכ"ז סעי' ח' ציין לברכות הנ"ל את המקור לשו"ע שם שכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו וכו' שנא' השמר לך. כלומר, זה שהגמרא מביאה את דברי ההגמון מוכיח שיש בהם ממש. וממילא גם ונשמרתם לנפשותיכם זו דרשה ממש לעניין זהירות מסכנה.

ונראה שדרשו את ונשמרתם מאד לנפשתיכם (כי לא ראיתם כל תמונה) גם לחשש סכנה, מפני שלצורך הפשט די היה לומר ונשמרתם כי לא ראיתם. הוספת המילה המיותרת גורמת לקרוא אותה בנפרד (כמו שמצוי בהרבה מקומות), כאילו כתוב "ונשמרתם לנפשתיכם" היינו תשמרו על נפשותיכם.

כעין זה (ותרכבנה על הגמלים) ותלכנה אחרי האיש שנדרש (בראשית רבה פרש' ס') שכעור לאיש להיות מהלך אחר האשה. וזאת משום שלהראות את הדרך די היה לכתוב ותרכבנה אחרי האיש, וקוראים בנפרד ותלכנה אחרי האיש, שמלמד שכן ראוי להיות תמיד.