|
|
|
|
ב"ק ד':
גדר החיוב בישן (ובכל ממון המזיק)
לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר ולא ראי האדם שחייב בארבעה דברים כראי השור שאין בו ארבעה דברים הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וכו' אדם דרכו להזיק בישן, ישן דרכו להזיק כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא.
א
א) צ"ע, מכאן משמע שיש אדם שאין דרכו להזיק, ער, למה אמר במשנה הצד השוה שבהן שדרכן להזיק, למה לא למדים מאדם ער שגם כשאין דרכו להזיק חייב.
ב) דרך התירוץ. אין מקום ללמוד חיוב ממונו מחיוב שמתחייב כשעושה בדעת, החיוב בממונו נובע מהאחריות לדאוג שלא יזיק. לכן אין ללמוד ממון מאדם. אולם אחר שאמר התוס' שבישן חייב רק על מה שהיה צריך לדאוג לו קודם השינה, ממילא בישן ג"כ החיוב נובע מהצורך בשמירה שלא יזיק, ומישן אפשר ללמוד. החיוב בישן נובע מזה שדרכו להזיק.
ג) וביתר ביאור. דהנה בשיח השדה שער הכללים כלל ב ד"ה והנה (קיב,א) כותב בשם ספר תפארת ישראל למהר"ל (***) דדבר שאדם פועל בלא כוונה לא חשוב מעשיו דאין המעשה מתייחס לעושהו. והאריך להביא ראיות. מזה יש ללמוד לגבי ממונו שאף אם הממון נחשב כחלק ממנו, וכמ"ש בסי' הקודם, מ"מ אין זה די כדי שיחשב שמעשה הממון יחשב כמעשה הבעלים, דצריך כונת הבעלים בשביל זה. וצריך לומר שכשחידשה התורה שממון המזיק מחייב, חידשה התורה שכל שלא שמר, והיתה דעתו שלא למנוע מממונו להזיק, די במחשבתו זו ליחס את ההזקה אליו.
ד) יסוד זה של דעת צריך לומר גם בישן שהזיק. שהרי שם לא היה בדעת בעת שהזיק, ובכ"ז מעשה ההזקה מתיחס אליו. כלומר גם בישן חיובו נובע מזה שהיה דעתו שיכולה להיות הזקה ע"י גופו בעת שישן ולא הקפיד, ובאי הקפדה זו מתיחס המעשה אליו. במזיק ער, בין שוגג בין מזיד, המעשה מתיחס לאדם בלא החידוש של הדעת הנ"ל, הרי הוא חושב על פעולת גופו הגורמת את הנזק.
ונראה שכל המעלה של דרכו להזיק היא משום הסברא הנ"ל, שאם דרכו של הממון להזיק, הרי יש במחשבת אי השמירה התיחסות לאפשרות הזקה, ורק אז נחשב כאילו חשב להזיק, אבל בדבר שאין דרכו להזיק אינו מעלה בדעתו הזקה, ואינו חושב על זה, ואין מחשבה המיחסת את המעשה לבעלים.
ה) לכן אין ללמוד חיוב בממון מאדם המזיק שאין דרכו להזיק, שם האדם חושב על גוף הפעולה שהוא עושה, ויש יחוס יותר טוב של המעשה לעושה. אף שבשוגג אינו חושב על התוצאה מ"מ המחשבה מועילה כאן, כן ילפינן מפצע תחת פצע, וכמו שיבואר לקמן.
ו) מכלל הדברים דלעיל נובע שענין השמירה של הבעלים את ממונם אינו אלא סיבה ליחס את מעשה ההזקה כאילו הבעלים עשוהו, ולא שבחיוב השמירה טמון החיוב לשלם את ניזקו, כלו' לא שהחיוב נובע מזה שעבר ולא שמר, ולא כעי"ז, שכיון שמוטל עליו לשמור ולא שמר נחשב כעשה את הנזק.
בזה מוסבר בפשטות הדין של מניח זבליו ברה"ר שחייב לשלם אע"פ שהניח בהיתר (ל.). בהנחת הזבל ידוע לאדם שהוא עלול להזיק, וידיעה זו גורמת שמעשה ההזקה יתייחס אליו.
אמנם יש דוחק בשיטה זו. שלפיה אם הבעלים לא ידעו שממונם עלול להזיק פטורים אף במקום שהיה להם לדעת. ואולי גם אי מחשבה זו היא מחשבה שלא למנוע מלהזיק.
ז) הענין שהבעלים נחשבים כמזיקים. עי' לשון ראשון ברש"י ט: על המשנה כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק. ובנצי"ב שם ויהא נקרא אדם המזיק מי שחייב לשמור ולא שמר.
הלשון השני שם. מפי רבו, חולק על יסוד זה שהרי הפירוש הראשון נח מצד הלשון כמ"ש להלן בסמוך, הכשרתי מקצת נזקו שהוא זימנתי גם ללשון שניה כמ"ש רש"י שם.
אמנם ללשון ראשון המשנה השניה מוסיפה תוכן על הראשונה. והבריתא אומרת שהיא באה להוסיף שמסרה לקטן נתחייב. א"כ בלא הוספת דין לקטן המשנה מיותרת.
ללשון ראשון צריך לומר שדין הברייתא אינו דיוק מהמשנה אלא הברייתא ידעה זאת ממסורת.
ח) עי' עוד לקמן י': אבל והמת יהיה לו (דשור המזיק) דשכיחא ובידים, וברש"י (לפני הגהת מהרש"ל) ובידים הוא ממש שהשור שהוא ממונו של מזיק נתכוין להזיק. עכ"פ ממון המזיק נקרא בידים.
ואף שלהלן אמר ואי אשמעינן והמת יהיה לו משום דממונא קא מזיק אבל הכא (מכה נפש בהמה) דבגופא מזיק וכו', לעומת מזיק בגופו ממש שור אינו נחשב גופו.
ב
א) לקמן (כו:) מנא הני מילי (דנזק חייב אפילו שוגג) תנא דבי חזקיה, פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, האי מבעי ליה ליתן צער במקום נזק א"כ לכתוב קרא פצע בפצע מאי תחת פצע ש"מ תרתי. וצריך להסביר איך למדים מפצע תחת פצע גם לחייב שוגג וגם לחייב ישן והרי לגבי שוגג החידוש שהמעשה יתייחס אליו הרבה יותר פשוט מאשר ישן, כנ"ל. במה שונה ריבוי זה ממ"ש בפסחים (מג:) שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל, ואין מרבה מ"כל" גם את מקצתו וגם את עירובו.
(וכן בב"ב (עב:) אין מרבה מיתור "אשר לא משדה אחוזתו" אלא דבר אחד, ההוא דדמי טפי לרבויי, וכמ"ש רשב"ם).
ב) הנראה ביסוד הלימוד, שיתור "תחת" גורם שיהיה נחשב כאילו נכתב "פצע תחת פצע" פעם נוספת, והדרשה של הביטוי היא כדרך כפילת ביטוי, כהא דפסחים (לה:-לו:) שמרבה ממצות מצות גם מעשר שני וגם חיטים ועוד, ולא רק דבר אחד (ועיי"ש שלא שייך לומר שקולים). ואינו כדרך ריבוי ע"י "כל" וכדומה. אין אומרים בו תפסת מרובה אלא הולכים אל הגבול הקיצוני, משום לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, והליכה לגבול היא פירוש, כמ"ש רש"י (בראשית י) כי בימיו נפלגה הארץ, בסוף ימיו, מטעם זה.
ג) ביתר ביאור. ההבדל בין הלימודים הוא שבריבוי ע"י "כל" אין מתיחסים לביטוי כאמירת תוכן אלא כהודעה שיש בכלל הנידון עוד פרט, הדיון של "כל" עולה על הפרטים שעליהם נאמר הדין. בדיון כזה קיים הכלל של תפסת מרובה לא תפסת, היינו כיון שיש אפשרות לרבות קצת או לרבות קצת ועוד, הקצת ודאי בידינו והנוסף אין לנו ראיה שצריך להוסיפו, היינו אין לנו ראיה שהוא נכון, וכיון שלא הוכח לא תופסים אותו. באמירה מיותרת של ביטוי תוכן הדיון הוא על משמעות הביטוי כשלעצמה, ולא על הפרטים, לגבי ביטוי ביטוי בעל היקף גדול אינו מכיל את הביטוי בעל ההיקף הקטן, אף אם תוכן הביטוי הוא חלק מתוכן הביטוי הגדול, וממילא אין כאן ענין תפסת מרובה.
(וכן בהא דב"ב (עב:) הנ"ל "אשר לא משדה אחוזתו אינו אמירה שלמה אלא תיאור הפרטים הנידונים).
כשדנים על היקף ביטוי מיותר מהלך המחשבה הוא שאין הביטוי בעל המשמעות שהיה מקבל אילו לא היה מיותר, אין דבר ריק בתורה, ממילא חייבים לשנות את המשמעות. לכן אמירת "אדם שהזיק חייב" שמשמעה שיש אופנים שחייב בהם, הופכת לאדם שהזיק חייב תמיד.
מבחינת הקדימות במשמעות, משמעות הביטוי "חייב תמיד "נמצאת מיד אחר משמעות "חייב", שהרי פעמים שגם בלשון בני אדם הכוונה באמירה סתמית היא "תמיד".
ד) בנידון פצע תחת פצע שנדרש "חייב בכל דרך שהזיק" דורשים בקדימות ראשונה "ליתן צער במקום נזק" היינו שחייב "פצע בפצע" גם במקרה שיש חיוב נזק. גם שם התוכן הוא חייב על צער בכל מקרה, לא משנים כלל את התוכן של "פצע בפצע" אלא רק אומרים שהוא קיים בכל התנאים שחוצה לו, קיום תשלום נוסף.
כשהביטוי מיותר שוב, אין מה להוסיף לו כשתוכנו נשאר כשהיה, לכן משנים את התוכן העצמי של פצע בפצע ואומרים שהוא קיים גם כשתכונותיו אינן אלו שנתנו לו באמירה הסתמית, היינו גם כשאופן העשיה שלו הוא בדעת פחותה.
אין למדים לחייב באנוס גמור, משום בזה יש כללים אחרים המלמדים פטור. ואמירה של קיום כנגד כלל אחר היא בעלת תוכן שונה מאמירה של קיים בכל מקום שאין כלל אחר, ואין לנו כאן שתי אמירות. (למה שהסברנו שהיסוד הוא לא בא הכתוב לסתום, י"ל שהגעה עד מקום שיש לגביו השמעה ממקום אחר נחשבת הגעה לגבול עליון).
ה) הטעם שדורשים את "תחת" בדרך שגורמת שהכתוב יחשב כנכתב שנית, ולא כדרשת "כל" אולי משום שגם בלא "תחת" הפסוק מיותר, וכמ"ש רש"י, ומעבירים אותו לומר דבר שלא אמר קודם, לחייב צער במקום נזק, לכן למדים מעניינו, והענין הוא פסוק מיותר, ודורשים כאילו הפסוק נכתב עוד פעם. (אפשר גם שאין מה לדרוש מ"תחת" על פי מהלך דרישת "את)".
אולם יותר נראה לומר שנחשב כנכפל הביטוי משום ש"תחת" הוא חלק מאמירת פצע תחת פצע, ואינו מיותר לגמרי אלא שאפשר להגיד את האמירה בדרך קצרה יותר, לכן כשבאים לתת לו תוכן בגלל היתור התוכן העדיף הוא התוכן שכבר קיים במקצת בביטוי.
יש להאריך בראיות בזה אבל אין כאן עיקר מקומו.
|
|
|
|
|
