סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק ס"ד: ההו"א שאשר ירשיעון ממעט גם אח"כ באו עדים

מבעי לי' לכדרבא בר אהילאי וכו' מאי טעמא דרב דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור דכתיב אם המצא תמצא אם המצא בעדים תמצא בדיינים פרט למרשיע את עצמו ולמ"ד תרוייהו בטוען טענת גנב דהאי אם המצא תמצא מפיק ליה לגנב עצמו מרשיע עצמו מנלן מאשר ירשיעון אלהים ולא המרשיע את עצמו ולמ"ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דאייתי ליה מהמצא תמצא למרשיע את עצמו האי אשר ירשיעון מאי דריש ביה אמר לך ההוא מיבעי ליה למודה בקנס דפטור ומ"ד תרוייהו בטוען טענת גנב קסבר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב.

וברש"י, ההוא מיבעי ליה למודה בקנס אם לא באו עדים אחרי כן. (כעין רש"י בנוסח אחרון של כת"י ה').

א) נראה שבהו"א פוטר מחד קרא גם מודה ואח"כ באו עדים. ומ"ש "פרט למרשיע את עצמו" היינו אף אם באו עדים, ואינו מחלק בין באו ללא באו.

ב) כ' רש"י קידושין ס"ה: הודאת בעל דין כמאה עדים דכתיב (שמות כב) אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו. הקצות סי' ל"ד ס"ק ד' הוכיח מרש"י שדין הודאת בעל דין משום נאמנות.
(וכן נראה מבואר, דהפסוק (דברים, יט, טו) לא יקום עד אחד באיש וכו' על פי שני עדים וכו' עדים יקום דבר, מיירי בפשטות בעדים המעידים באחר, ויכול להתפרש בנקל שלדינא אינו מצריך שנים אלא במעיד באחר ולא בעצמו, וממילא כאשר למדים מ"כי הוא זה" שיכול לחייב את עצמו אומרים שהצורך בשני עדים בנאמנות אינו אלא במעידים באחר. וממילא לגבי עצמו הודאתו היא דין בנאמנות. אם היתה אמירה מפורשת שבכל מקרה אין נאמנות אלא לשני עדים, לא היינו עושים הכחשה ע"י כי הוא זה אלא אומרים ששם הוא מדין יצירת חיוב).

ג) בהו"א שפסוק אחד מלמד גם להודה בקנס ואח"כ באו עדים סברו כסברת ר' אהרון וואלקין בבית אהרון כתובות מ"א. ד"ה בגמ' דמה יוכלו העדים לחייבו בתר הודאתו דהלא התועלת שיש לנו בכל מקום מהגדת העדים היינו מה שע"י הגדתם יאומת לנו שהמעשה כן היה וא"כ אחרי שגם מהודאת הבע"ד נודע לנו שהמעשה כן היה ואפ"ה איפטר מה יועילו לנו שוב הגדת העדים שיהא חוזר ונעור החיוב על ידם.
אולם במסקנא סברו כרבנן ערכין כ"ט. מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר (דברים ט"ו) הזכר תקדיש. וחולקים על ר' ישמעאל שדורש זאת לענין הקדש עילוי. וברש"י, ורבנן דנפקא להו הך דרשא מכל חרם קדש קדשים. הרי שלרבנן ע"י היתור לימדה התורה שאמירת "קדוש" לדבר שכבר קדוש שמה הקדשה.
לפי זה יש מקום לומר שגם הודעת היות המודה חייב אף שזה כבר ידוע יש מקום לקוראה הודעה, והוה בכלל אשר ירשיעון. וזה היינו אומרים, אפילו לא היה פסוק מיותר, לגבי מודה בקנס ואח"כ באו עדים (מספק, או משום שהיינו למדים מבכור).

ד) לפי הלכה למשה גניבה הרמב"ם מביא רק את הפסוק של אשר ירשיעון, אף שפוסק שגם אח"כ באו עדים פטור, משום שאשר ירשיעון עיקר. זה נח אם נאמר שהדין של רבנן דר' ישמעאל רק יוצר ספק לגבי משמעות ירשעון, האם גם העדים אחר הודאה, ממילא המצא תמצא מגלה שזה אינו בכלל, ואשר ירשיעון כולל את הכל. אם היינו למדים מדין ודאי הרי גם אחר הלימוד אשר ירשיעון כולל אחר מרשיע את עצמו, והמצא תמצא דין לעצמו. (עינו ברור, אחר המצא תמצא שוב אין אשר ירשיעון למד ממקדיש).