סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים ל"ח: שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים

(חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן. מנה"מ וכו') רב יוסף אמר אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה.

א) עי' פסחים ק"כ., תניא כוותיה דרבא (דברים ט"ז) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל (רשב"ם, דכתיב שבעת ימים תאכל מצות) ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר על מצת ומררים יאכלהו.
רש"י פירש מה שביעי רשות, דכתיב וביום השביעי עצרת דלא כתיב תאכלו מצות שהרי הוציאו מן הכלל אף ששת ימים רשות שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם או להתענות.
נראה שהפירוש ברש"י ש"וביום השביעי עצרת" יש בו אמירה שבשביעי רק עצרת ולא אכילת מצה. האמירה הזאת נובעת מזה ש"וביום השביעי" נכתב עם ששת ימים תאכל מצות, ובזה משמע שביום השביעי "עצרת", ללא הזכרת מצות, היינו "עצרת בלבד".
לכאורה "וביום השביעי" מלמד שמ"ש שבעת ימים תאכל מצות הכוונה שלא יאכל חמץ. ומזה שגם ששת ימים תאכל מצות הכוונה שלא יאכל חמץ. א"כ ה"ה לכל אמירה לאכול מצות שבעה ימים היינו לא לאכול חמץ.
לפי זה קשה הלימוד למצות אכילת מצה, שהיא רק בדבר הנאכל כל שבעה, מ"שבעת ימים מצות תאכלו". הרי אין הפסוק דן אלא באיסור אכילת חמץ.

ב) (לרשב"ם האמירה שביום השביעי רשות היא עצם המילים ששת ימים תאכל מצות. הקושי לרשב"ם שהאמירה ששת ימים תאכל מצות היא שהיום השביעי שונה מששת הימים, ומזה ביום השביעי מצות רשות. אבל על סמך זה שוב יש לימוד, מ"שבעת ימים", שששת הימים שוים לשביעי. הרי שהשיקול המביא למסקנה לא מתקיים עד הסוף. לדרך זו אין מהלך הלימוד נחשב כתוב כולו בתורה, שהרי תחילת הלימוד לא מתקיימת. אלא התורה אומרת לעבור דרך היסק שחלקו אינו אמת למסקנה. וצ"ע בעניין זה. לרש"י אין תוכן שהשביעי שונה מששת הימים, וההיסק הוא מאי הזכרת מצות כשקודם הוזכר, כנ"ל.
במנחות ס"ו., רבי שמעון בן אלעזר אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש. ובתוס' שם ד"ה כתוב אחד, בסוף ערבי פסחים דריש מיניה מה שביעי רשות אף ששה רשות משום דכתיב וביום השביעי ובסוף פרק שני דחגיגה (דף י"ח.) נמי דרשינן מה שביעי עצור אף כולן עצורים. ושמא תרתי שמעת מינה.
לפי רש"י בערבי פסחים הלימודים בפסחים ובמנחות מביטויים שונים. בפסחים הדבר שיצא מן הכלל הוא "וביום השביעי עצרת" ואילו במנחות ההכחשה היא בין ששת ימים ובין שבעת ימים.
בפשטות הקושיה שבסוף אות א' קשה גם לרשב"ם).


ג) עי' רש"י כאן ואית ליה לרב יוסף הא דרשה דרבה דבעינן שימור לשם מצוה ואההוא קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק, דבעינן שימור לשום מצה כל שבעה. לכאורה הכוונה ברש"י שהלשון "שבעת ימים מצות תאכלו" באה לבאר את "ושמרתם את המצות" הכתוב שני פסוקים אחריו. וזה נדרש משום שיש הרבה פעמים בתורה לאכול מצה ז' ימים. לפי זה אין מקום לקושיה שבסוף אות א'.
אכן לשון רש"י בתחילת הדיבור, כי עבדה לאו לשם מצה הראויה לשם מצוה איתכוון, משמע כפירוש ר' דוד בונפיד והר"ן, ש"שבעת ימים וכו'" בא לפסול ישירות מצה שאינה ראויה לשבעה, וכיון שכך אם אפה לשם מצה שאינה ראויה לשבעה, אפה לשם דבר הפסול למצה, וזה סותר את לשם מצה.
(הר"ן כ' שרש"י אינו כשיטתו. ההבדל בינו לשיטת ר"ד והר"ן, היא שלשיטת רש"י, לרבה אם חשב גם לשם מצה וגם לשם תודה, דבר הפוסל ממצה, אין המחשבה השניה מפקיעה את המחשבה של לשם מצה).

ד) לישוב הקושיה שבסוף אות א'. עי' משנה ברורה סימן תע"ה ס"ק מ"ה, ובשם הגר"א כתבו דעכ"פ מצוה איכא לאכול מצה כל שבעה אלא שאינו חיוב. וכן שם סימן תרל"ט ס"ק כ"ד, דעת הגר"א דמצוה לאכול מצה כל שבעת ימי פסח כפשטיה דקרא שבעת ימים תאכלו מצות. ועי' עוד מעשה רב סי' קפ"ה והנהגות הגר"א שערי רחמים סי' קט"ו, שבעת ימים תאכל מצות כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה, וכו', וכן פירשו (תוס' מו"ק י"ט., את מנחות ל"ו:) יו"ט א"צ אות (תפילין), פסח במצה סוכות בסוכה.
לפירוש הגר"א אין "וביום השביעי" שהיה בכלל מוציא את "שבעת ימים תאכל מצות" אל משמעות אל תאכל חמץ, אלא הופך אותו מחובה למצוה. והפסוק דן במצות מצה, ובפשטות, כל חומרא המתחדשת לענין מצוה זו מתחדשת גם לגבי חובת אכילת מצה בליל ט"ו.

ה) ועי' אבני נזר או"ח שע"ז, דבפרשת ראה כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. ונהי דכל החג רשות. יש לומר דהיינו אם רצה שלא לאכול לחם כלל הרשות בידו. אבל אם רצה לאכול לחם צריך שיהי' לחם עוני. כמו רשות דסוכה כל שבעה דהיינו אם רוצה שלא לאכול דברים הצריכים סוכה. אבל אם אוכל דברים הצריכים סוכה חייב לאכול בסוכה. הכי נמי בזה. שיטת האבנ"ז יכולה להתאים לדברי רש"י דלעיל, ונאמר שכוונת רש"י שאם רוצה יכול לאכול בשר.
(עי' להלן מ'., בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. הרי שמותר לאכול מצה שאין יוצא בה ידי חובה, ולכאורה לא כאבנ"ז. וצ"ל שרק דין ושמרתם את המצות נאמר לליל ט"ו בלבד, כעניינו שמות י"ב י"ז שסמוך לו בראשון וכו' בערב תאכלו מצות. ואילו כל שנלמד ממה שאמור במצות שבעה ימים ודאי אמור גם ביום הראשון. עכ"פ לפי האבנ"ז אסור יהיה לאכול רקיקי נזיר בפסח, שהרי אינם ראויים לשבעה, ופסולים למצה.
עי' משיב דבר לנצי"ב ח"ב סיי ע"ז ד"ה ע"ד אכילת, והי' נראה מדאיתא בפסחים דף מ' דאמי' דמר ברי' דרבינא מנקטא לי' חיטי שמורה בארבי. ואי משום לילי יו"ט לחוד למה לה ארבי אלא הי' מהדר לאכול כל ימי הפסח איברא יש לדחות ולומר שא"א להוכיח מכאן אלא שאם רוצה לאכול לחם בשבעה ימי הפסח מצוה לאכול שמורה דוקא או חובה.
הוכחה זו היא רק לפירוש רש"י, ש"בארבי" היינו "בעריבות". לר"ח והערוך הפירוש שמעיקריהן היתה משמרת למצה. הגרסא בכת"י תימני באורבייה, ובגליון פי' כר"ח. בכת"י ספרדי "בארביה" וזה משמע יותר כר"ח. ועי' העמק שאלה שא' ע"ו סס"ק ג').


ו) בהסבר עצם הדרשה של שבעת ימים מצות תאכלו מצה הראויה לשבעה. (בכת"י ספרדי, שבעת ימים תאכל מצות). שהיא סירוס המקרא, מצות (של) שבעת ימים תאכלו.
דרשה כעין זו אומרים בסוכה כ"ג.. העושה סוכתו על גבי בהמה, רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל. מאי טעמא דרבי יהודה אמר קרא חג הסכת תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה, סוכה שאינה ראויה לשבעה לא שמה סוכה. גם ר"מ אינו חולק אלא משום שאיסור עליה בשבת על גבי בהמה הוא מדרבנן. ועי' שו"ת משיב דבר חלק א' סימן ל"ט ד"ה אלא כך, שלפי ר"מ הדרשה לאפוקי סוכה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. וכן משמע מהריטב"א, שכ' שסוכה על גבי בהמה דמיא כמו שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה.
נראה ששם הדרשה מוסברת יותר. דורשים את "תעשה" לעניין עשית הסוכה, מדלא כתוב "תחוג" או בסוכות תשבו.
וכן נראה מלהלן בסוכה כ"ז:, ר' אליעזר אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד וחכמים אומרים יוצאין מסוכה לסוכה וכו' מאי טעמא דרבי אליעזר אמר קרא (דברים ט"ז) חג הסכת תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה הראויה לשבעה ורבנן הכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג. לשון הגמרא "ורבנן הכי קאמר רחמנא" משמע שהם דורשים את אותה דרשה שדורש ר"א. כלומר גם ר"א דורש את "תעשה" כמו חכמים. (יש גרסא "מאי" קא' רחמנא, והיא היא).
(חכמים אינם חולקים לגמרי על דרשת ר"א, סוכה ראויה לשבעה, שאם היה כך למה אמרו בדף כ"ג. שר"מ חולק על ר"י רק משום שזה דרבנן. אלא דרשת חכמים עשה סוכה בחג מעבירה את דרשת ר"א "סוכה משמשת שבעה", אל "סוכה הראויה לשמש שבעה". נראה שהטעם לכך, "שבעת ימים" משמע קבוצה של שבעה, כפירוש רש"י שמות י' כ"ב וכן י"ב ט"ו, היינו ההתיחסות היא למשך כל השבעה כיחידה אחת. דרשת תעשה בתוך המועד אומרת תעשה פעם אחת ("או" יותר, כדי שיהיה לך) בתוך המועד, ולא אומרת תעשה במשך כל המועד, שעצם העשיה תהיה המצוה ולא שתהיה לך סוכה. כלומר מתיחסים לכל יום במועד בנפרד, ולא לכל שבעת הימים כיחידה ארוכה, שהיא משמעות "שבעת" כנ"ל, והיה לכתוב לומר "שבעה" ימים. נקיטת לשון "שבעת" משאירה משמעות של דבר הנמשך כל המועד, והיא מועברת לזה שהסוכה ראויה להיות כל שבעה.
אין לומר שלא נשארים ב"תעשה בתוך המועד" בלבד משום שישתוק מזה ומסוכה כל שבעה, שהרי תעשה בתוך המועד מועיל גם לנתגייר במועד, כדלהלן).


ז) עי' סוכה כ"ז., נאמר כאן (בסוכה) חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות.
ונראה שאין למדים באותה גז"ש גם את התכונה של ראויה לשבעה מסוכה למצה כשם שאין למדים בגז"ש את חובת מצה בסוכה משום שזו עצם המצוה המיוחדת לכל חג, ואין הגדרות עצם המצוה משתוות בשני החגים. אבל עדין יש לומר שלמדים בגז"ש לעשות את אותן דרשות בכל חג לגבי המצוות שלו.
(קצת ראיה ללמוד לעשות דרשות שוות, כתובות ל"ה., תנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. א"כ מצאנו לימוד האומר לַלָּמֵד ללמוד אצלו פרט אחד מפרט אחר).
ממילא נלמד מה בסוכה דורשים תעשה "סוכה שבעת ימים" היינו ראויה לשבעה, אף במצה תאכל "מצה שבעת ימים". (במצה אי אפשר שאותה מצה תיאכל כל שבעה, ממילא בהכרח המשמעות ראויה לשבעה גם לר"א).

ח) לשיטה האומרת ששבעת ימים תאכל מצות היינו אל תאכל חמץ, שלא כגר"א ולא כאבנ"ז, יש לישב את הקושיה על הלימוד של רב יוסף דלעיל סוף אות א'. ולומר שזה שלמדנו מסוכה שצריך לדרוש את "שבעת ימים", מצריך לתפוס לצורך דרשה זו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ששבעת ימים חובה לאכול מצה.

ט) עוד אפשר שדורשים כעין סוכה לא בגלל ההיקש, אלא כיון שיש הרבה מקראות מיותרים באכילת מצה שבעת ימים, וקל לדרוש מה שמצאנו דוגמתו בסוכה ש"שבעת ימים" משמיע ראוי לכל שבעה. לזה אומרים גם אין מקרא יוצא מפשוטו לצורך דרשה זו.

י) במנחות ס"ו., רבי שמעון בן אלעזר אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש. ובתוס' שם ד"ה כתוב אחד, בסוף ערבי פסחים דריש מיניה מה שביעי רשות אף ששה רשות משום דכתיב וביום השביעי ובסוף פרק שני דחגיגה (דף י"ח.) נמי דרשינן מה שביעי עצור אף כולן עצורים. ושמא תרתי שמעת מינה.
לפי רש"י בערבי פסחים הלימודים בפסחים ובמנחות מביטויים שונים. בפסחים הדבר שיצא מן הכלל הוא "וביום השביעי עצרת" ואילו במנחות ההכחשה היא בין ששת ימים ובין שבעת ימים.
ההסבר של הלימוד במנחות נראה שהוא על סמך הלימוד של פסחים כאן שבעת ימים תאכל מצות שצריך מצה הראויה לשבעה. וגם הלימוד ששת ימים תאכל מצות מגלה שצריך מצה הראויה לששה. היינו יש דברים שדי בהם שיהיו ראויים לששה, וזה חדש. ויש בזה גילוי שחדש ניתר ביום שני של פסח.
ראויים לשבעה ממעט רקיקי נזיר. טעם שלא הספיקה האמירה של ראויים לששה, שזה היה מגלה שיש דבר הראוי רק לששה, חדש, וגם היה ממעט רקיקי נזיר הראויים רק ליום אחד. אולי, שלא היינו מפרשים ראוי לשישה אחר שבא לומר שביום השביעי "עצרת" היינו רק עצרת כנ"ל לרש"י. הדרשה ראוי לששה לא היתה מתחדשת אם לא ידענו קודם שקיים יחוד לששה ולא שבעה. אבל אחר שיודעים שיש צורך בראוי לשבעה, ממילא ראוי לששה מחדש רק שיש גדר של ששה, בחדש. כלומר, הדרשה של "שבעת ימים ראוי לשבעה" אינה מספיק חזקה כדי לחדש שני גדרים.