|
|
|
|
ב"ק ס"ב:
ביאור סוגית על כל דבר פשע כלל אליבא דתוס' הרא"ש ותוס' נזיר
מנה"מ דת"ר על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה ועל שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין וכו' יצאו שטרות וכו' אין גופן ממון וכו' אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אבל עופות לא וכו' א"כ נכתוב רחמנא חד פרטא וכו', אלא כל ריבויא הוא.
א) נקדים את הגמרא עירובין כ"ח. מאן דמרבי עופות סבר כללא בתרא דוקא פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי ואהני כלל קמא למיעוטי כל דלא דמי ליה משני צדדין ומאן דממעט עופות קסבר כלל קמא דוקא כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וכו' ואהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה משלשה צדדין. ועי' תוס' דשני צדדים דעירובין היינו כחד צד דנזיר ל"ה: וג' צדדין היינו כתרי צדדין דהתם. וע"ע חולין ס"ו..
נחלקו התוס' במקומות שונים בביאור צד אחד ושני צדדים הנ"ל. לפי התוס' עירובין סד"ה אהני, לדעה שכללא בתרא דוקא צריך שידמה בכל הצדדים החשובים אע"פ שהאחד חשוב מחבירו רק שלא יהיה צד גרוע יותר מדי, ואם כללא קמא דוקא צריך שידמה אפילו בצד גרוע הרבה. לפי תוס' הרא"ש בחולין ובעירובין (עי' להלן) כלל קמא דוקא מצריך את כל הצדדים החשובים ונראה לחכמים שהם שקולים, וכלל בתרא דוקא מצריך גם עוד צדדים שאינם חשובים כמו אלו אחד או שנים או יותר. וכן בתוס' נזיר ל"ה: אומר שדבר המיטלטל וגופו ממון נחשב צד אחד כיון ששקולים והי מינייהו מפקת. וכן משע שיטת תוס' טוך קידושין כ"ד: וז"ל, דמומין שבגלוי ואינם חוזרים שוים "לגמרי".
ב) בתוס' להלן ס"ג. ד"ה אלא כתב שלמסקנא לשון הברייתא שדורשת בכלל ופרט וכלל אינה בדוקא.
לעומת זאת התוס' נזיר ל"ה: ד"ה מכדי כתבו, וא"ת ההוא קרא דכי יתן דרשי ליה רבנן בכלל ופרט וכלל ובעו דבר הדומה לו מב' צדדים וכו' דהא ממעטי קרקעות אע"פ שגופן ממון וכן שטרות אע"פ שמיטלטלין. וכתבו ועי"ל שהני תרין צדדין מיטלטלין וגופן ממון שקולים הן וחשובים כחד צד דהי מינייהו מפקת.
וצריך לישב את דבריהם, הרי מסיק בגמרא שהברייתא כאן דורשת ריבוי.
במשמרות כהונה הקשה על תוס' נזיר הנ"ל מה פריך כאן אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא וכו' הרי תכונה זו חשובה פחות מגופו ממון, שהרי רק היא נדחית למסקנה. ויִשב שהגמרא באה לישב את הדין אליבא דמאן דאמר כללא קמא דוקא דהוא אינו מרבה אלא דבר הדומה לפרט בשני צדדין.
ועי' בתוס' הרא"ש קידושין כ"ד: כעין שן ועין מומין שבגלוי ואינו חוזר, שמקשה הגמרא שיצריך גם בטל ממלאכתו, והוא חשוב פחות, כדמוכח, וישבו שהקושיה למ"ד כללא קמא דוקא. וכ"כ בשטמ"ק הוצאה חדשה בבכורות ל"ז. בשם הרא"ש, דמומין שבגלוי ואינו חוזר שוים, והקושיה מבטל ממלאכתו אליבא דמ"ד כללא קמא דוקא.
(ועי' תוס' הרא"ש עירובין, ומיהו מההיא דבכורות קשה אמאי בעי להצריך תלתא פרטי כיון שבמומין שבגלוי ובטל ממלאכתו אינן שוין. איני מבין את קושיתם. שם מצריך רק תרי פרטי, וגם מומין שבגלוי שוים לאינו חוזר, ולא לבטל ממלאכתו. שגיאה כזו היא טעות כות ולא טעות מעתיק. ונראה שאין זה לשון הרא"ש אלא גליון מאיזה מגיה. גם בתוס' כת"י בשטמ"ק בכורות חולק ר"י על הרא"ש מטעם אחר).
(ועי' תוס' הרא"ש עירובין כ"ח. שדבר המיטלטל וגופו ממון אינם שוים וכו' . וייושב להלן אות ז').
לפי זה מיושבים דברי התוס' נזיר שברייתא דוקא. הברייתא עצמה סוברת כללא בתרא דוקא, ומרבה את כל הדומה בצד החשוב (והשקולים הם בחשיבות הראשונה) וכל השקלא וטריא אינה כשיטת הברייתא. מסקנת הגמרא שדריש ריבוי אינה אלא אליבא דמ"ד כללא קמא דוקא.
ומיושבת בפשטות קושית הרשב"א ס"ג. חד למעוטי עבדים, למה אמר "שהוקשו לקרקעות", הרי בלא זה יש מיעוט מפורש, עיי"ש. ולפי הנ"ל ברייתא דורשת כו"פ ואין הפרט מוציא קרקע, ורק מיעוט מוציא. וע"ע פנ"י ד"ה אלא כל שישב בזה את הרמב"ם שהשמיט את דבר שאינו מסוים.
על שיטת התוס' עירובין אין להקשות כמשמרות כהונה, דאפשר שכל הסוגיא כמ"ד כללא בתרא דוקא, ואין מרחק גדול בין מטמא במשא ובין גופו ממון והכל תכונות מדרגה ראשונה, אמנם יש הבדל קצת לכן הראשון שמתרבה ע"י שור הוא מטמא במשא.
ג) כשמקשה הגמרא אי מה הפרט דבר שנבלתו מטמא וכו' אין הכוונה שצריך גם קרב למזבח וקדוש בבכורה. שאם היה כן היתה הגמ' צריכה לומר אי מה הפרט קדוש בבכורה, שהוא מכלל נבלתם מטמאים במשא, וממילא מתקיים התנאי של מטמא במשא, ולא לומר מטמא במשא שאינו בהכרח קדוש בבכורה.
נראה שבהו"א סוברת הגמ' ש"נבלתו מטמאת במשא" היא התכונה המועדפת להוסיף על פיה על הפרט, היא העדיפות השניה (אחרי מיטלטל וגופו ממון) והשאר פחותים ממנה. לכן אי כתב חד פרטא לא היינו מצריכים קרב למזבח.
(אכן אפשר שגם בקושיה יכלה הגמרא להקשות ואימא קדוש בבכורה אין, אלא שאין צריך לרדת לענין שקולים כדי להקשות, דמנבלתו מטמאת במשא ממה נפשך קשה).
הגמרא דוחה שמפרט אחד, אם הוא חֲמוֹר צריך בעלי חיים (לרש"י) והוא התכונה העליונה, ומטמא במשא וקדוש בבכורה. שור לא מרבה אלא אינו קדוש בבכורה ומשאיר נבלתו מטמאה.
וצ"ע הרי לפי תוס' נזיר בפשטות גם הצד השני אינו מצריך שתי תכונות אלא כשהן שקולות, שהרי אומרים לכללא קמא שני צדדים, משמע שענין שני הצצדים שווה. א"כ נבלתו מטמא וקדוש בבכורה שקולים הם והי מינייהו מפקת, ולמה אין השור מרבה גם כל שאינו מטמא.
(אכן מלשון תוס' הרא"ש חולין על הצד השני "צדדין שאינן חשובים כאלו אחד או שנים או יותר", וכן שם להלן "אין לו זנב וראשו ארוך אינם חשובים" ולא הזכיר ששקולים, משמע קצת שאם כללא בתרא דוקא צריך שקולים ואם כללא קמא דוקא די שיהיו הצדדים קרובים. כלומר כללא קמא מוסיף יותר מצד אחד, גם גורם שהצד כולל כל שקרובים ואינם שוים. וזה דבר שהיה צריך להירמז).
ד) ויש לומר שאילו היה שור מרבה שאין נבלתו מטמאה ממילא היה מתרבה גם שאין קדוש בבכורה. וכיון שאנו אומרים תפסת מרובה לא תפסת ממילא נותנים לשור לרבות רק אין קדוש בבכורה.
בפשטות אין בדין כלל ופרט דין תפסת מרובה, (שהרי על ידי הכלל אנו מרבים הרבה ולא רק פרט אחד. ועוד אל"כ, אם התכונות הם הנושא שעליו אנו דנים, היינו צריכים לעשות את השיקול הנ"ל כשאמרנו שקדוש בבכורה ומטמא במשא שקולים) אבל, שור, אחרי כלל ופרט של חמור, מתחיל להדרש ככלל ופרט וכלל נפרד, כמ"ש רש"י ד"ה דהא, אלא כיון שאין התוכן שלו נצרך אומרים אם אינו עניין ונותנים לו תוכן אחר. התוכן האחר אינו נברר ע"פ כללי כלל ופרט אלא על פי אם אינו עניין, וממילא בוררים את התוכן המועט.
כלומר לגבי לימוד בכלל ופרט וכלל אין אנו אומרים תפסת מרובה, שאז היה מקום לתפוס רק קדוש בבכורה ולא נבלתו במשא, עם ענין תפסת מרובה חל על הפרטים המצורפים לענין דבר פשע, או לתפוס רק את נבלתו במשא אם תפסת מרובה הוא בתכונות, ואילו לגבי אם אינו עניין שהוא העברת תוכן חל ענין תפסת מרובה.
הטעם לכך הוא שהדיון בכופו"כ הוא בשלב מה להכניס למשמעות, לפני שדנים על תוכן, ולשון שהתוכן הנובע ממנה חלקי למשמעות אחרת אין היאעצמה כלולה בלשון הרחבה, ואינה נתפסת אם תפסו את הרחבה.
ה) הגמרא אומרת אי כתב רחמנא שור הו"א קרב לגבי מזבח אין שאין קרב לגבי מזבח לא ואי כתב רחמנא חמור הו"א קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא. וכ' רש"י דדמי ליה בתלת צדדין בעלי חיים ובבכורה ונבלתו מטמאה. לנ"ל צ"ל שקדוש בבכורה ונבלתו מטמאה שקולים. וכן צריך לומר לגבי קרב למזבח. (אין נראה שיצריך רק קרב למזבח ולא נבלתו מטמא במשא, ויכלול עופות. דא"כ יחלוק מצד לצד על ההו"א שצריך רק מטמא במשא).
טעם שמטמא במשא וקרב למזבח וקדוש בבכורה שקולים. נראה שנבלתו מטמא במשא הוא דבר שעתיד להיות בבהמה זו אם לא יעשה בה מעשה המוציא מזה, שחיטה. מצבה ראוי לבא מאליו שייך יותר למצב הקיים. כבזבחים יז במחוסר כפורים טבול יום לא אתי מיניה שכן מחוסר מעשה. וע"ע גיטין ע':. שינוי החוזר לעיקרו מאליו נחשב פחות לשינוי מאשר הנצרך למעשה כדי שיחזור. קרב למזבח הוא אפשרות שיכול להגיע אליה רק על ידי מעשה, וקדוש בבכורה אינו בבהמה זו אלא במינו, אמנם זה מאליו ואינו ע"י מעשה אדם.
לעומת זה קדושה היא בעצם מהות החפץ, היא מין אחר לגבי כלאים כדמוכח מהא (מכות כ"ב.) שהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופין, והוה כלאים (כן היה רגיל הרב צבי יהודה קוק להוכיח) וע"ע לקמן ס"ז., שינוי השם וכו' מעיקרא חולין והשתא הקדש. ואילו טומאה אינה עושה למין אחר שהרי מעשרין מן הטמא על הטהור אף שכל שהן כלאים אין מעשרין מזה על זה. (וע"ע צפנת פענח מהדו"ת דף נ"ג ע"ד לגבי טומאת נבילה, עי' במנחות דף כ"ו וכ"מ וע"ז דס"ח ושבועות דף כ"ד דטומאה הוה רק דבר רוכב על החומר לא עצם) ותכונת יש במינו (מין רחב) אפשרות להיות מין אחר יש לה חשיבות גדולה יותר מהתכונה של אפשרות טומאה.
ו) בתוס' הרא"ש עירובין כתב שדבר המיטלטל וגופו ממון אינם שוים שבהגוזל בתרא (קי"ז:) גבי קרקע אינה נגזלת לר"א דדריש ריבויי ומיעוטי מרבי קרקעות וממעט שטרות.
הנראה לישב שהרי הדרשה של ר"א היא מקרא דוכחש בעמיתו ריבה בפיקדון או בתתשומת יד מיעט מכל אשר ישבע עליו ריבה. ולחכמים נלמד בכללי ופרטי דבר המיטלטל וגופו ממון ולר"א שדורש ריבויי ומיעוטי מתמעטים רק שטרות שאין גופן ממון. פשטא דקרא דן בשבועה.
נראה שהחילוק בין כללי ופרטי ובין ריבויי ומיעוטי הוא שבכו"פ דנים על משמעות הביטוי, מה הוא כולל, ואילו בריבויי ומיעוטי הנידון הישיר הוא הדין. בדיון על המשמעות הנושא הוא החפץ שממנו נובע הדין כשלעצמו, בזה משקל גופו ממון שוה למיטלטל, ואילו בריבויי ומיעוטי הנידון הוא חיוב הכפל.
עיקר עניין אינו מטלטל הוא כמ"ש במכילתא משפטים ט"ו מה הפרט בנכסים מיטלטלים שאין להם אחרית. לגבי עצם החשיבות של החפץ אחריות הוא עיקר הממון שהאדם סומך עליו, אין להם אחריות אינו עיקר הממון באופן כללי, אין גופו ממון אינו עיקר הממון באופן פרטי. לגבי חיוב הרי ראוי יותר לחייב בעיקר הממון, ובודאי ראוי יותר לפטור בשטרות שאין גופן ממון, לכן שטר עדיף להתמעט, אכן יש מקום חומרא יותר במיטלטל שדרכו יותר להגנב, לכן אחר שטר ממעטים קרקע. לגבי המושג כשלעצמו הרי יש כאן שני סוגים נפרדים הרחוקים ממיטלטל במידה שוה.
היה נראה גם לומר שהכתוב דן בעניין השבועה המוטלת. בענין השבועה יש חילוק גדול בין שבועה על עצם הדבר החשוב, ובין שבועה על דבר שאינו עיקר הנידון. חילוק זה גדול בהרבה מהחילוק בין שבועה על דבר שאין מיטלטל, ובין על דבר המיטלטל. בשבועה קיים הענין של הפסת דעתו של בעל הבית, ובזה דעתו נתונה לגוף החוב ולא לשטר. (הפסת דעת היא טעם לתיקון מדר' ולא לחיוב מדאורייתא מי שהודאתו אינה מחייבת. עי' כתובות פ"ז: ב"מ ל"ה: קי""ב: שבועות מ"ה:, ומ"מ אפש לומר שיש לו חשיבות גם מדאורייתא). יותר נראה שדנים על הדין ולא על המשמעות יש חשיבות יותר למחשבתו של בעל הדבר, אצלו יש חשיבות רבה לענין של גופו ממון.
כיון שלשיטתו נוצר גריעות באין גופו ממון לענין שבועה שוב יש גריעות גם לענין גזל.
(אכן יש מ"ד שבועות ל"ז: שגם לר"א אין נשבעים על הקרקעות, מתמעט מ"מכל". אף שלגזל אין המיעוט).
עי' תוס' הרא"ש בשטמ"ק כאן, שטרות הו"ל למעוטי ברישא וכו' אלא סירכא דפרט וכלל נקט הכא. משמע קצת שבפרט וכלל ראוי להקדים שטרות לקרקעות, שניהם שקולים, כשיטתו, משא"כ במיעוטי וריבויי אין ראוי, שם אין שניהם שקולים. הר"פ (שם) כתב איידי דנקט ברישא וכו', לדבריו אפשר שברישא נקט מסיבה סגנונית, כיון שמסמיך עבדים לקרקע. אכן אפשר שאין לשון הרא"ש פרטי וכללי אלא ציון לברייתא.
|
|
|
|
|
