|
|
|
|
סנהדרין ע"ח. (ב"ק י':)
ביאור המחלוקת אם לדרוש כל הנפש או כל דהו נפש
ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין ר' יהודה בן בתירה אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש ור' יהודה בן בתירא סבר כל נפש כל דהוא נפש אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי ליה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים וכו' גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה וכו' טריפה מחתכי סימנים וכו'.
א) ובתוס' ד"ה כי היכי, אמאי דמרחיקין רחוק מב"ד בית הסקילה יהיב טעמא כדפ"ה אבל חוץ לב"ד קרא קא דריש במתני' הוצא את המקלל. ובתוס' הרא"ש, ואע"ג דבמתניתין קרא קא דריש הוצא את המקלל אלמא קפיד קרא שלא תהא רציחה אצל בי"ד וה"ה נמי אם יצאו בי"ד חוץ לג' מחנות, מ"מ יהיב טעמא למה מרחיקין אותו כל כך. עכ"ל. לשיטתם, "הוצא את המקלל" מלמד גם להוצאה מחוץ לעיר שבה בית הדין וגם להוצאה מבי"ד הנמצא מחוץ לעיר.
המיוחס לרבינו יונה פירש, מדקאמר הוצא ולא קאמר רגום מחוץ למחנה (כמו במקושש במדבר ט"ו ל"ה) ש"מ ה"ק כל מקום שבי"ד עומדים הוצא וכו'. וכן קרבן אהרן על התו"כ אמור רפי"ט, הוצא קרא יתירא היא דיל"ל ורגמו אותו העדה מחוץ למחנה ומאי הוצא לזה אמרו דהדר לבי"ד, הוצא אותם מב"ד ושם ירגמו אותו. ועי' חמרא וחיי שלרב אשי מ"ג. שדורש "הוצא" למחנה לויה ואינו מיותר הא דתני שנא' הוצא לא קאי אלא היכי דלא נפיק בי"ד חוץ לג' מחנות אבל היכא דנפיק ילפינן מסברא, ועי' שם הסברים נוספים.
אכן מלשון תוס' הרא"ש, קרא קא דריש הוצא את המקלל אלמא קפיד קרא וכו' "וה"ה" אם יצאו בי"ד וכו' משמע שאותו לשון "הוצא את המקלל" משמיע על נמצא בתוך העיר וה"ה שמשמיע על נמצא מחוץ לעיר שלא תהא רציחה בתוך בי"ד. (אין לפרש שבמ"ש "והוא הדין" משווה הרא"ש דין כשבי"ד חוץ לעיר לדין בי"ד תוך העיר, לשון קרא קא דריש משמע שדין בי"ד חוץ לעיר נדרש ישירות מקרא).
ב) הנראה בשיטת הרא"ש. למסקנה, הלשון "הוצא אל מחוץ למחנה" מכילה שתי אמירות, לעשות הוצאה, ושהמקום שאליו מוציא הוא מחוץ למחנה. אין "אל מחוץ למחנה" הגדרת שם הוצאה, אלא דין נפרד.
בהסבר הדבר עי' רש"י במשנה, חוץ לבי"ד, רחוק מבי"ד קצת. משמע שאין לבי"ד מחיצות. יש לדון האם שם "הוצא" כולל כאחד את כל ההוצאות, גם הוצאת מסביבת בי"ד שאין לו מחיצה, שיש לומר שהוצאה מחוץ למחיצות היא דבר נפרד מהוצאה מסביבת בי"ד שאין לו מחיצות.
אם "הוצא" דהכא יכולה לקבל את המשמעות לעשות כל הוצאה שהיא, כנ"ל, קל לעבור לדרשת הרא"ש. אם הוצאה ממחיצה והוצאה מסביבה הם משמעויות נפרדות, "אל מחוץ למחנה" מפרש את ההוצאה, ואין יכולים לדרוש הוצאה מסביבה אלא כשיש יתור, כרבינו יונה. (ועוד, אפשר שהוצאה מסביבה אינה כלולה ב"הוצא" אלא במשמעות רחוקה המצריכה יתור).
גם לצד הראשון מסתבר, שפשט "הוצא מחוץ למחנה" אינו אלא הוצאה מחוץ למחנה בלבד, ואם הוא כבר מחוץ למחנה אין צריך הוצאה. אבל משום הסברא של "דלא מיתחזי בית דין רוצחין" מעבירין את "הוצא" למשמעות כל הוצאה שהיא, ו"אל מחוץ למחנה" הופך לפרט נוסף.
ג) ההעברה בין המשמעויות ב"הוצא" אין אומרים בה לא דרשינן טעמא דקרא (לעיל כ"א. וש"נ). רק במקום שמכח דרישת הטעם יוצאים ממשמעות הכתוב אין דורשים טעם. כמו לא תחבול בגד אלמנה, שמשמעות הכתוב גם אלמנה עשירה. ואילו כאן מעבירים את הכתוב לפשט אחר. (לצד השני דלעיל שמשמעות "הוצא" אינה כוללת במשמעות אחת הוצאה מסביבה ללא מחיצה, יש כאן הוצאה גמורה מהפשט, ובפשטות אין דורשים כן אלא מכח שינוי לשון).
עי' סוטה י"ד., מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידה כדי ליגעה בכלי שרת וזו תחילתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת. ועי' תוס' שאין זה דרישת טעמא דקרא אלא היכא דמרבי מיניה וקרא סתמא כתיב וכולל הכל. היינו רק במקום שמכחיש את הסתמות נחשב דרישת טעמא דקרא. ועי' תוס' שאנץ על הגליון שלא נכתב תנופה (שצריך לה כלי שרת) אלא אחר כך. ובשו"ת שיבת ציון סי' צ"ח ד"ה ומה, ױעויין בתוס' סוטה (הנ"ל) שם מבואר שלפעמים דרשינן טעמא דקרא במקום שאין הטעם מוציא פשטא דקרא ממשמעות ע"ש.
ועי' עוד מלא הרועים טעמא דקרא אות ח' שנראה לו, שאי בקרא לא מוכח מידי אי זה הדבר בכלל אי לא וכשנחקור הטעם נוציא מדעתינו שזה אינו בכלל נוכל לדרוש.
(ויש להוסיף עוד, כמו שבסוטה למדים שהטעם לא משום תנופה, ואומרים שהוא כדי ליגעה, כמ"ש התוס' שם, שהרי היתה נתונה על ידה עד גמר כל הסדר כדי שתחזור ותודה, ועי' תוס' חיצוניות בשטמ"ק, כך כאן יש ראיה לטעמא דקרא האמור. מצד המצאות מת בעיר מותר להכניס מת אפילו למחנה לויה, פסחים ס"ז., ואפילו מת עצמו שנאמר (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו. ובפשטות המתת איש בעיר שווה להכנסת מת. וע"כ אין הטעם משום השהיית מת בעיר אלא משום עניין ההמתה, וזה טעם שמסתבר משום בי"ד ולא משום העיר. וגם ההרחקה מן העיר משום שבי"ד בתוכה).
ד) לשון רש"י בגמרא, ומשני נפקא מינה, מדתנן חוץ לבית דין. דאי נפיק בי דינא, וקבעי מקום הוועד שלהם חוץ לעיר כגון וכו' עבדינן בית הסקילה חוץ לבית דין רחוק מהן. ע"כ. לשיטתו התוכן של "חוץ לבי"ד" הכתוב במשנה הוא "רחוק מבי"ד" וזה דין שאינו נלמד מן הכתוב, אלא מדרבנן, ולא כתוס' שעצם זה שלא נסקל בפתח בי"ד נלמד מ"הוצא", ומדרבנן היא רק ההרחקה. (ומש"כ רש"י במשנה חוץ לבי"ד, רחוק מבי"ד "קצת". שנ' הוצא אלמא לאו במקום בי"ד קטלוהו, שמשמע שדין חוץ לבי"ד למד מקרא, אינו אלא להו"א, ולהו"א במשנה רחוק מבי"ד קצת, ואילו בגמ' כ' חוץ לבי"ד רחוק מהן, משמע רחוק כדי שהות להציל.)
היינו שלשון המשנה היא המשמיעה דאי נפיק בי"ד מג' מחנות מוציאים מבי"ד, ואין זה נדרש מהכתוב. וכן משמע שיטת הרמ"ה סד"ה ודייקינן, עבדינן בית הסקילה "חוץ לבי"ד" כי היכי דלא נתחזי בי"ד רוצחין וכו' א"נ טעמא דבעינן חוץ לבי"ד כי היכי דתהוי ליה הצלה. ועי' ערוך לנר.
ועי' רש"י חולין פ"ח: ד"ה כלל הצריך לפרט, דמשתמע כלל בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא. אבל רבינו תם בתוס' שם פירש שוכסהו נמי משמע בין כסוי כלי בין כסוי עפר במה שירצה. נראה שגם כאן לרש"י הוצאה משמע ממקום תחום או הוצאה מסביבה קרובה ואילו לרבינו תם שם הוצאה אחד הוא. ורבינו תם כצד הראשון ראש אות ב'' ויכול לומר את הלימוד שאמרנו ואילו רש"י כצד השני, לכן אינו אומר את שאמרנו (וגם לא נראה לו לומר כרבינו יונה שיש יתור מיוחד).
(כל הדיוק בשיטת רש"י עדיין צ"ע).
ה) ובזה מיושבת קושיית הערוך לנר, ועוד, דלימא נפ"מ בבי"ד שיושב בעיר שמוקפת חומה עתה רק לא מימות יהושע בן נון דאין לה דין מחנה ישראל דאין לה קדושת ערי חומה או בעיר שרובה נוכרים וכו' והנהו לכאורה עדיפי מהך נפקותא דבי"ד שיושב חוץ לחומה דלא שכיח.
לנ"ל י"ל שגם פנים לעיר חומה ופנים לאינה בקדושת עיר חומה הם שמות נפרדים של פנים, והוצאה מהם הם שמות נפרדים של הוצאה, לשיטת רש"י, ולשיטת התוס' הם שם אחד, ממילא כל דין שבערי פרזים ישנו גם בחוץ לעיר, והגמרא משמיעה את מלא החידוש לשיטת התוספות. (למיוחס לרבינו יונה שהלימוד מיתור אין לישב כן).
ו) (פשט הגמרא לפי הרא"ש.
בחמרא וחיי הקשה, מאי משני בגמ' דאי נפיק בי דינא ויחיב חוץ לג' מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לב"ד דעדיין הקושיא במקומה עומדת אמאי לא תני מתני' דין דג' מחנות.
נראה שהקושיה היא, מ"חוץ לבי"ד שנא' הוצא" ניתן לדייק חוץ לבי"ד אפילו בתוך המחנה מתקיים "הוצא" מדאורייתא. ועיקר קושית "והתניא בית הסקילה היה מחוץ לג' מחנות" סומכת על זה שהוא דין דאורייתא, והסגנון מוכיח,, מדרבנן היו אומרים מחוץ לעיר, שהרי"מחנה" ממש היה רק במדבר. וגם סומך על הברייתא המובאת להלן. ומישב ש"הוצא" מתקיים גם בחוץ לבי"ד בלבד, כשאינו בתוך המחנה ובשבילו נקט לשון זו. ושיעור לשון המשנה, שעכ"פ תמיד צריך להיות חוץ לבי"ד).
סיכום: לשיטת הרא"ש "הוצא" את המקלל וכו' פשטו להוציאו מתוך המחנה, אם הוא שם, אל מחוץ למחנה. כיון שמוכח שהטעם משום כבוד בי"ד עוברים למשמעות קרובה לפשט, ש"הוצא" כולל גם הרחקה קצת כשאין מחיצה, וגם שיש דין נפרד שאחר ההוצאה צריך המקלל להיות מחוץ למחנה.
|
|
|
|
|
