סגור X    הדפס      הורד קובץ 


סנהדרין ע"ה: מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה אף הוא נמי

רבא אמר וכו' למאן דאמר דון מינה ומינה מה היא אם אמה אסורה אף הוא נמי אם אמו אסורה ומינה מה היא בשריפה אף הוא נמי בשריפה למאן דאמר שריפה חמורה איכא למיפרך מה וכו' ועוד אמו בסקילה אם אמו בשריפה ועוד מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה אף הוא נמי לא תחלוק בו בין אמו לאם אמו ולמאן דאמר סקילה חמורה מהאי קושיא לא נידונה

א) כ' רש"י, ועוד, כיון דאית לן למידן מינה ומינה מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה אף הוא לא תחלוק וכו' הלכך לא אתיא לשריפה וכיון דלא מצית למילף מינה ומינה אף תחילת הדין לאיסורא לא תלמוד. והרמ"ה כ' קצת אחרת, שכיון שאם אמו לומדת מאם אמה ואומרים דון מינה ומינה הרי היא צריכה להיות שוה לאם אמה גם בזה שהיא שוה לבתה שלה, אמו, וגם בזה שהיא בשריפה, וכיון שאמו מפורש שבסקילה אין זה יכול להתקיים, וכיון דלא אפשר לאוקומי בה מידת דון מינה ומינה אפילו לאיסורא נמי לא תילפה מהתם דכל גז"ש דלא יכלת לאוקומי כולהו מדות דידה גז"ש פריכא היא ולא סמכינן עלה.
לשון רש"י "מאי חזית דדיינת הכי דון הכי" משמעה שלא כרמ"ה שהצורך לדון שניהן, אלא שהצורך לדון אחת מהאפשרויות אלא שאין הכרעה איזו.

ב) הנראה שלרש"י "שוה לבתה" אינה תכונה מצד עצמה אלא הפניה ללימוד. וגם אם דנים מינה ומינה אין אם אמו צריכה להשתוות לאם אמה בתכונה של שווה לבת שלה. אלא הכוונה שמכח דון מינה יש גם דרך לדון את הדין מכח שוה לבת שלה, ואין הכרעה באיזה אופן לדון לכן אי אפשר ללמוד כלל.
אי ההכרעה בין שתי הדרכים נראה, מצד עצם הלימוד עדיף ללמוד באופן ישיר על הדין שבו עוסקים, חיוב המיתה. אבל מצד הסברא עדיף לתת לאם אימה שם של אימה ולא שם אחר.
יסוד הסברא, שאם אמו היא תולדה של אמו והעדיפות היא שתהיה כמה שיותר שוה לאמו, ובאימו המיתה המיוחדת לה היא סקילה ולא שריפה. עי' ב"ק ג': חצי רגל צרורות תולדה דרגל לשלם מן העליה ולרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר. הרי שפשוט יותר שהיותה תולדה מחייבת גם לשלם מן העליה. (ולרבא היה מקום ספק שאין העדיפות הזו מכריעה).

ג) עי' רש"י לקמן ע"ט: כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה, ולהלן פ': שמע מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל. וברש"י, משום דקלה בכלל חמורה. וכן לעיל ע"א:, בבא על אשת איש ונתחייב הרג החמורה בגויות ומחייבין חנק קלה אחר גירות, אלא קלה בחמורה מישך שייכא וכו' ורש"י, ודקא קשיא לך אמאי חייב הרי נשתנה דינו ומיתתו אין כאן שינוי מיתה דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה. ועי' באתוון דאורייתא כלל כ"ז ד"ה והנה, דמיתת החנק הקלה הרי היא "בכלל" המיתת סייף החמורה. וע"ע יד רמ"ה פ':, כל חייבי מיתות שנתערבו ידונו בקלה ודייקינן ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל דקל בכלל חמור דאי לא תימא הכי הנך דאתרו בהו לחמורה אמאי ידונו בקלה הא לא אתרו בהו לאותה קלה. ובחי' ר' דוד בונפיל, שלא בדין אחר דנין אותו אלא בחלק מן הדין שלו שנתמעט וכו' משל יש בכלל ר' ק'.
לכן כשאימו בסקילה ואם אמו בשריפה אם אמו מכילה את אמו, א"כ היא שוה לה במקצת, ולכן יכולה להיות תולדה שלה, ויש לזה עדיפות מצד עצם הלימוד. אמנם מצד התוכן עדיף שתשווה לאמו לגמרי.

ד) השיקול הזה קיים בגמרא בין אם אומרים שריפה חמורה שאז ללמוד הפשוט התולדה חמורה מהאב, ובין אם אומרים סקילה חמורה שאז ללימוד הפשוט האב חמור מהתולדה, בשניהם משקל החיסרון של ריחוק התולדה מהאב שוה למשקל החיסרון של הלימוד העקיף. החיסרון של אי אפשרות שתולדה תוחמר מאב היא הקושיה הקודמת, וכאן הנידון רק שינוי התולדה מהאב מעצם היותו שינוי. בזה אין לחלק בין אם האב מכיל את התולדה ועוד לבין אם התולדה מכילה את האב ועוד.

ה) ובחי' הר"ן כתב על דברי ר' דוד בונפיל ואני אומר דכי נתמעטו שאר חייבי מיתות (חוץ מרוצח וגואל הדם) שלא להמיתן אלא במיתה הכתובה בהן היינו דוקא מקלה לחמורה אבל מחמורה לקלה פשיטא דנוכל לשנותה.
ועי' תוס' מכות ב'. ד"ה כל הזוממין, קשה דבתוספתא (פי"ב דסנהדרין) תניא אבל הזוממין שאין אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן אתה ממיתם בכל מיתה ודריש ליה מן קרא דובערת הרע מקרבך ואמאי הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובין הבאים כאחד ותירץ ה"ר יוסף דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובים הבאין כאחד לענין שלא נלמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות ב"ד אבל מד' מיתות ב"ד פשיטא נמיתם ככל חייבי מיתות. ועי' בספר דברי הרב (מפוניביז') ח"ב סי' ס"ט שגדר הדין בזה דבכל חד מחייבי מיתות נאמרה מיתה המיוחדת לו וחוץ מזה נאמר בו דין מיתה שמתקיים בכל עניין שימיתוהו בא' ממיתות בי"ד והא ילפינן מקרא דוביערת הרע מקרבך.
כלומר בחיוב מיתה יש שני דינים, דין להמית, ודין לעשות זאת בצורה מסוימת. כשנתערבו אי אפשר לקיים בכולם את הצורה החמורה וממיתים בצורה הקלה ובזה מקיימים בחייבי החמורה רק את הדין להמית ולא את צורת ההמתה. כשהאב בסקילה והתולדה בשריפה התולדה שווה לאב רק בדין המיתה ולא בצורת ההמתה, וכן כשהאב בשריפה והתולדה בסקילה.
בזה פשוט שאין נפקא מינה אם התולדה חמורה מהאב או קלה ממנו.

ו) לשיטת הרמ"ה כאשר הלמֵד אינו יכול להיות שווה למלמד בכל אי אפשר ללמוד גז"ש למ"ד דון מינה ומינה. וצריך לומר שעניין ההיקש הוא שאומרים שתכונה הנמצאת במלמד (כגון כאן אם אם אשתו) נמצאת גם בלמד (כגון כאן אם אמו), ולא שאומרים שהלמד (אם אמו) משתווה למלמד (אם אמה של אשתו). אילו אמרנו שכאן הלימוד שאם אמו משתווה לאם אמה היה מוכח שאין ההשתוות צריכה להיות שלימה, שהרי קיים ההבדל שכאן אם אמו וכאן אם אמה, וע"כ ההשתוות חלקית. וממילא היה אפשר שנלמד השתוות לחיוב מיתה כשלא תהיה השתוות באופן המיתה.
לשיטת רש"י שהחיסרון בנידון דידן הוא שיש שתי אפשרויות לדון מינה ומינה, אין פגם בהשואה חלקית של הלמֵד למלמד, אפשר לומר שגז"ש עיקרה על גוף הלמד ששוה למלמד ולא רק על הפרטים.
ועי' רא"ש ר"ה פ"ג סי' א, שיש גז"ש בין שופר של ר"ה לשופר של יובל ויש מחלוקת אם ללמוד יובל מר"ה שגם ביובל ננהג מצוה בכפוף, וכ', דר' לוי סבר כיון דבגזרה שוה ילפין מהדדי ויש טעמא לומר בר"ה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביובל להצריך כפופים למצוה ואע"ג דלא שייך ביה האי טעמא ור' יהודה לית ליה הך סברא אלא יליף ג"ש לדברי חובה אבל בדבר מצוה לא מדמי להו להדדי. כלומר המצוה היינו הנהגה טובה אינה בגז"ש גמורה אלא כיון שיש גז"ש ראוי לעשות את יום הכיפורים שווה לר"ה.
לשיטתו אף שדין כפוף הוא מדרבנן יש ללמוד בגז"ש (זה גדר אסמכתא, גילוי שדבר ראוי ולא דין גמור) . כלומר הגז"ש אומרת להשוות את עצם הלמד למלמד, ולא משמיעה רק להעביר פרטים מהמלמד ללמד, דבר שאיננו שייך לדרבנן.
ואילו הרשב"א ר"ה כ"ו. כ', ואע"ג דגמרינן שביעי שביעי לגזירה שוה הא מילתא לאו דאורייתא היא וכו' דאי מדאורייתא הני והני כשרין בין בשל יובל בין בשל ראש השנה ואנן הוא דאמרינן מסברא הי מינייהו עדיף טפי לסימנא בעלמא לזכור לישא לבבינו אל כפים ושלא יהא בלב כפיפות ועקמימות או להיות הלב כפוף ונכנע והילכך ג"ש לית לה דוכתה בהא מילתא.
לכאורה לרשב"א אין גז"ש מלמדת להשוות את עצם הלמד אל המלמד, אלא מלמדת רק שפרטי המלמד יהיו בלמד. לימוד לדין דרבנן, שהתורה אינה מחייבת את הפרט הנידון, יכול להיות רק אם התורה אמרה להשוות נושאים.

סיכום: לרש"י התוכן "מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה" שהצרכנו אף הוא נמי, אינה תכונה כמו "אסור" "חייב מיתה" או "בשריפה", אלא שיקול ללימוד תכונה. לימוד עקיף, מכח שיקול כזה שהוא עצמו נלמד, גרוע מלימוד ישיר. מצד שני דין אם אמו בסקילה באימו הוא מצב עדיף, לכן אין הכרעה בין הלימודים ואי אפשר ללמוד אף אחד מהם.
לרמ"ה אם אמו שוה לאמו זו תכונה מצד עצמה ודון מינה ומינה מחייב השואה גמורה, ולא די בהשואה חלקית כמו חייבת מיתה. מכאן שדין גז"ש שמשוה שני נושאים דנה רק בתכונות ואינה אומרת שהנושאים שוים. (אמנם למ"ד דון מינה ואוקי באתרה אין הכרח זה אבל לא נח לומר שהאמוראים חולקים בזה).