סגור X    הדפס      הורד קובץ 


חגיגה ט' · חוגג את כל הרגל תשלומים לראשון או זה לזה

משנה מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג גמרא מנהני מילי אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל נאמר עצרת בשביעי של פסח ונאמר עצרת בשמיני של חג מה להלן לתשלומין (תשלומין לראשון שהרי אינו חלוק משלפניו) אף כאן לתשלומין וכו' ותנא מייתי לה מהכא דתניא (ויקרא כ"ג) וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה תלמוד לומר אתו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה אם כן למה נאמר שבעה לתשלומין ומנין שאם לא חג יום טוב הראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל ויום טוב האחרון תלמוד לומר (ויקרא כ"ג) בחדש השביעי תחגו אתו אי בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך החדש כולו תלמוד לומר אתו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו.
ומאי תשלומין רבי יוחנן אמר תשלומין לראשון ורבי אושעיא אמר תשלומין זה לזה


א) ר"י לא מביא לימוד אלא לזה שגם יום השמיני לתשלומים. אינו מביא לימוד לזה שהשבעה תשלומים, שנלמד בתחילת הברייתא שלהלן.

ועי' ספרי דברים קמ"ב, שהוא כעין הרישא של ותנא מייתי. שכ', שבעת ימים תחוג לה' אלקיך במקום אשר יבחר (דברים ט"ז ט"ו) ולהלן הוא אומר חג הסוכות שבעת ימים לה' (ויקרא כ"ג ל"ד) מה ת"ל שבעת ימים לה' מלמד שכל הרגל תשלומים לראשון (ובהגהת הגר"א שהלימוד בנוי על וחגותם "אותו", כבגמרא) א"כ למה נאמר ז' ימים תשלומם כל שבעה.
הכפילות "מלמד שכל הרגל תשלומים לראשון" "תשלומים כל שבעה". נראה שהן שתי נוסחאות הספרי אחת אליבא דר' יוחנן ואחת אליבא דר' הושעיה. זה מחזק את האפשרות שגם ר"י דורש את הרישא של ותנא מייתי. (ומה שרש"י אומר מה להלן לתשלומין תשלומין לראשון שהרי אינו חלוק משלפניו, אין הכוונה שזה פשוט מן הכתוב אלא שזה ידוע ממקום אחר, ורש"י אינו יורד לפרש את המקום ההוא כיון שיש כמה אפשרויות, למשל כבמוסגר).
(זית רענן על הילקוט, לבעל המגן אברהם, מפרש שהלימוד לחילוק בין יום ראשון לשאר הוא מדכתיב תעשה לך שבעת ימים, משמע לך ולא לגבוה שבעת ימים אלא יום אחד. אבל אין זה שנה לדלהלן).

ב) המחלוקת בין שתי הלשונות בספרי.
הלשון וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים נקראת כאילו כתוב "וחגתם אותו" ושוב "וחגתם שבעת ימים", מצוי הרבה שחלק מפסוק עולה בנפרד על שני חלקים אחרים, כגון ע"ז נ"א:, קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד, ורש"י, והאי עוד לא איצטריך שדי אזהרה אתרוייהו ותחשביה תרי לאוי. (א, הוקדש בזמן היתר במות והוקרב אחר שנאסרו. ב, מקריב לע"ז שלא כדרך עבודתה). וכמו "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור, תתננה ואכלה או מכור לנוכרי".
ההכחשה בין וחגתם "אתו" ובין וחגתם וכו' "שבעת ימים" גורמת, שהתוכן של וחגתם שבעת ימים שהתוכן שלו שצריך לחוג כל יום משבעת הימים אינו מתקבל בשלמות אלא מתקבל חלקית, שצריך לחוג ביום אחד משבעת הימים.
התוכן של וחגותם "אותו", לפני ההכחשה הוא שחוגג רק ביום הראשון. כלומר ביום הראשון נוצר חיוב החגיגה ותוכן החיוב הוא להקריב ביום הראשון. ישנן שתי אפשרויות להוריד חלק מהתכונות של "אותו", לומר ש"היום הראשון בלבד" נהפך ל"יום אחד מתוך השבעה" וזה נוגע בין לעניין יצירת חיוב ההקרבה ובין לעניין האפשרות לקיים את החיוב, וזו שיטת ר' הושעיה, או לומר כר' יוחנן, ש"אותו" ולא אחרים נשאר לגבי יצירת החיוב, ו"שבעת ימים" נשאר לגבי עשית החיוב. הצד השני עדיף כשלעצמו, משום שנשאר התוכן שעיקרי של "אותו" רק הוא, ולא תוכן של אחד מתוך שבעה.

ג) טעם שר' הושעיה אומר ש"אותו" נעקר לגמרי, ועובר למשמעות "יום אחד כלשהו".
בברייתא של ה"תנא" למד שיום שמיני עצרת כלול בסוכות לעניין חגיגה מבחדש השביעי תחגו אתו אי בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך החדש כולו תלמוד לומר אתו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו. ובתורת כהנים פרש' אמור פי"ז הנוסח בסיום ת"ל תחגוהו (מוגה תחגו אותו) במועד אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו, (כן הגרסא בדפוס ראשון ובעוד שלושה כתב"י שראיתי). ובמכילתא דרשב"י (מתוך מדרש הגדול) ת"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוץ הרגל. (כנראה שניהם שינוי לשם הסבר של הברייתא שבגמרא) בגלל ההכחשה ל"בחדש השביעי" המכחיש גם את "שבעת ימים" "אותו" השני הופך להיות "בחג ולא אחריו". כלומר התוכן שלו אחד מימי החג. ממילא נוח כבר לומר שגם "אותו" הראשון הופך להיות בעל תוכן זה.
לדרך זו "אותו" מאבד את מלא התוכן שלו "רק אותו יום" ואולי לכן שינה בתו"כ ל"תחגוהו" במקום "תחוגו אותו", אף שכנראה לא גרס תחגוהו בכתוב, כדי ש"אותו" לא יהיה דוקא.
אין כאן טענה שבכל שני כתובים המכחישים התוכן משתנה בכל כתוב משניהם לתוכן הסופי, אפשר שבעלמא התוכן של כל כתוב נשאר כלפני ההכחשה ורק מה שמקבלים ממנו הוא את התוצר הסופי. אבל מסתבר שלשון כמו "אותו" שאינו כולל בפירוש את "האחד הידוע, הראשון, ורק האחד הזה" אלא זו משמעות עקיפה בזה התוכן הסופי הופך להיות המשמעות הל הביטוי. אפשר שכן בכל שע"י הכחשה עוברים למשמעות אפשרית רחוקה יותר.

ד) ר' יוחנן מעדיף ללמוד שמיני עצרת בגזירה שוה מפסח, כדי לא להעביר את "אותו" לתוכן הרחוק כנ"ל.
פסח עצמו נראה שלומד כמו במכילתא בא פרשה ז', וחגותם אותו חג ליי' אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה יום טוב האחרון מנין ת"ל שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג ליי' (שמות י"ג ו') אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהם טעוני' חגיגה חולו של מועד מנין הרי אתה דן הואיל ויום טוב הראשון ואחרון קרויין מקרא קדש וכו'. (לכאורה אפשר שלמד כדלקמן [חגיגה י"ז.], אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר (דברים ט"ז) בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה. ולמד תחילה מסוכות לפסח ושוב משביעי של פסח לשמיני עצרת. אכן זה יהיה למד מן הלמד בקרבנות, זבחים מ"ט:.)

ה) לר' יוחנן יש הפניה היא בנויה על פירוש "עצרת" עצור מעשית מלאכה.
ועי' רש"י במדבר כ"ט ל"ה, עצרת תהיה לכם, עצורים בעשיית מלאכה. דבר אחר עצרת עצרו מלצאת, מלמד שטעון לינה. והפירוש השני מספרי במדבר פיס' קנ"א, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, עצרו הכתוב מלצאת הרי שהביא קדשיו מבית פגי לירושלם שומע אני יאכלם בירושלם וילך וילן בבית פאגי ת"ל ביום השמיני עצרת תהיה לכם עצרו הכתוב מלצאת אין עצירה אלא כניסה שנאמר אני עצור לא אוכל לבוא בית ה'.
אכן גם לפי הפירוש השני הוא מופנה. בר"ה ה'. לומד לינה בסוכות שהוקש לפסח ושם מדכתיב (דברים ט"ז) ופנית בבקר והלכת לאהליך. אלא חדא נקט.
וע"ע רש"י (דברים ט"ז ח') עצרת לה' אלהיך עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר כנופיא של מאכל ומשתה, לשון (שופטים י"ג ט"ו) נעצרה נא אותך, וכן רש"י ירמיהו (ט' א') עצרת בוגדים כנסיות בוגדים. אבל כאן זה רחוק עצרת הוא כל מלאכת עבדה לא תעשו אין לפרש כן כיון ש"עצרת" הוא תיאור היום ולא דבר הנעשה ביום כמו עצרת תהיה. (ובמיוחד שכתוב והקרבתם אשה לה' עצרת היא, ואשה אינו קרבן חגיגה שנאכל לישראל) ור"י מעדיף לומר שכאן יתור לגז"ש ולא לומר תוכן זה, והכל כדי לא לדחות את "אותו".
ר' הושעיה אולי חולק בשיקול זה.

ו) עי' ירושלמי חגיגה פ"א ה"א א"ר אילא מפסח השיני למד ר' יוחנן כמה דר' יוחנן אמ' תמן פסח שני תשלומין לראשון כן הוא אמר הכא כל ז' תשלומין לראשון. נראה שאין זה הלימוד העיקרי של ר' יוחנן אלא ללא הלימוד הזה היה הלימוד של ההכחשה "אותו, שבעת ימים" רחוק יותר כיון שהיה מחדש גדר של יצירה ביום אחד של חיוב המתקיים ביום אחר. וזה היה מכריע ללמוד לא כר"י אלא כר' אושעיה, אחר שלמד מפסח שני אין זה חידוש.
ר' יוחנן דורש את "אותו השני למ"ש במכילתא דרשב"י הנ"ל, יכול יהא מעוכב (בקיום המצוה) עד אכילת בשר ת"ל אותו ולהלן הוא אומר והזה אותו (ויקרא ט"ז ט"ו) מה אותו האמור להלן דם ולא בשר אף אותו האמור כאן דם ולא בשר.