סגור X    הדפס      הורד קובץ 


חגיגה ז': טופלין בהמה לבהמה או מעות למעות

במשנה יו"ט הראשון של פסח ב"ש אומרים מן החולין וב"ה אומרים מן מעשר. ובגמ' היינו חגיגת יו"ט א' של פסח. ולהלן ט'. אמאי דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אמר עולא בטופל (מחבר מעשר עם החולין ומביא ופליגי אמוראי כיצד טופלין) חזקיה אמר טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות (יביא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר ואע"פ שכולן הבאות ביום הראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה מן החולין). ור' יוחנן אמר טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה. ופירש"י למר אתחזי ליה שפיר טפי יציאת חובתו מן החולין ולמר אתחזי ליה שפיר טפי כשחולין מעורבין עם כל אכילותיו. תניא כוותיה דר"י מיסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ומנין שאם רצה לערב מערב ת"ל כאשר יברכך ה' אלקיך (מכל אשר יברכך) תניא כוותיה דחזקיה וכו'. מאי משמע דהאי מיסת לישנא דחולין הוא דכתיב וישם המלך אחשורוש מס.

וכתבו בתוס' בפרק התודה (מנחות פ"ב.) מפקינן לה מקרא אחרינא וכו' וי"ל דהכא איצטריך דסד"א כיון דכתיב אשר יברכך לטפלה דמעשר אימא כוליה נמי ליתיה במעשר. הלימוד במנחות שם במשנה וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר וכו' להקיש כל דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

א) בתשובת הגאונים הובאה באוצר הגאונים לחגיגה ח'. משמע שפירשו שלא כרש"י דכתבו טופלין בהמה לבהמה כדי שתקרב אחת שלמה מן החולין ותהא לחובתו ולא יהא בה מעשר ואע"פ שטופל לה אח"כ מן המעשר, אבל מעות מעשר שני לא יטפול אותן לעשות למעות של חגיגה מפני שאין שלמה מופרשת לחובתו. ור"י אמר טופלין מעות למעות כדי שלא יקרב ביו"ט שלמים אלא שיש בהם כלום מן החובה וכו' אבל אחת שאין בה מן החולין כלום אינה באה ביו"ט לפי שאין בה כלום חובה.עכ"ל.
ביאור שיטת הגאונים נראה שמחלוקת חזקיה ור"י היא איך עדיף לעשות את החלוקה בין שני הכתובים "מסת" ו"אשר יברכך". שיטת חזקיה שעדיף ללמוד שכדי לצאת את החובה תהיה אחת של חולין והשאר יכולות להיות ממעשר כיון שאינן באות לחובתו. ביאור טעמו, הלימוד במנחות שדבר שבחובה אינו אלא מן החולין דוגמת פסח יש שתי אפשרויות להסבירו. האופן העיקרי הוא שההיקש מלמד לסוגי הקרבן, שכל סוג קרבן הדומה לפסח בזה שהוא חובה אינו בא אלא מחולין, ובכלל זה קרבן חגיגה גם כאשר מביאה אחר שנפטר מחובתו, ואינו בא לפטור מחובתו. ואפשר גם ללמוד את ההיקש מפסח שאינו מלמד לסוגי קרבן, אלא מלמד לכל קרבן פרטי, שאם הוא בא לפטור מחובה אינו בא אלא מחולין. עדיף ללמוד באופן הראשון משום שכשאומרים שפסח מלמד לדומים לו אין יוצרים חלוקה חדשה של הקרבנות על פי התכונה שבה מדמים, לפי הכלל הגדול שעדיף לא ליצור מושגים חדשים, עי להלן במוסגר, אלא הדיון איזה מן הקרבנות על פי החלוקה הידועה כבר ביניהם דומים לפסח בתכונה של דבר שבחובה. אולם אחר שיש פה שני כתובים המכחישים, ועל כרחנו אנו יוצרים מושג חדש בשביל לחלק בין הכתובים, שוב עדיף לחלק על פי התכונה שקבעה את הדימוי לפסח, היינו כל קרבן שתכונתו שהוא פוטר את הבעלים אינו בא אלא מן החולין, וממילא חגיגה שניה הנטפלת לראשונה אף שהיא ממין הפוטרים כיון שהקרבן הפרטי אינו פוטר, שוב באה מן המעשר. (אין זה יצירת קרבן חדש של חגיגת נדבה, אלא חידוש בגדרי בא מן החולין שאינו תלוי במין הקרבן אלא בזה שהוא פוטר.)
(הכלל של עדיפות לא ליצור מושגים חדשים מוכח מתוס' חגיגה י': ד"ה לעבור עליו שכ' אע"ג דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי שאני הכא שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיו"ב וכן מצינו בריש יבמות דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן באנוסת אביו. וע"ע פסחים י"ח: תוד"ה דיו לא אשכחן מידי וכו' כל כך אין לחלק. ושבת פ"ה. תוד"ה וקים אין להעמיד המקרא בענין הזה שאינו שיעור לא ליניקה ולא לדבר אחר).
שיטת ר"י נראה שאם כחזקיה שיוצרים גדר של חגיגה שאינה חובה, נוצר חידוש בזה שקרבה חגיגת רשות ביו"ט. שהרי טעם דחית יו"ט הוא משום שקבוע לו זמן, ביצה כ': עי"ש, (ועי' מכילתא בא פ"ט שממעטת עבודה ביו"ט מ"אשר יאכל לכל נפש" וקביעת הזמן היא כדי להוציא מהמיעוט הנ"ל) וכל שאינו חובה נראה פשוט שאין נחשב קבוע לו זמן שהרי אין הוא קבוע כלל. אין לומר, לשיטת ר"י, שלא יקרב ביו"ט שהרי לגבי דין דחית יו"ט נשארים במושגים הרגילים, שאין לימוד מיוחד לחלק בתוך המושגים. מצב שבו יש דחיה ליו"ט למרות שאין הטעם קיים במקרה הפרטי אינו מצב נח, לכן מעדיף ר"י לומר שאין סוג חגיגה שכולו רשות, אלא שהתחדש בחגיגה דין מיוחד שלא צריך שכולו יהיה מן החולין אלא רק שיעור אכילה. משום ששם שלמים הוא בראוי לאדם, חגיגה ז'. וצריך שעכ"פ שיעור זה שנותן לשלמים את שמם יהיה חולין. עי' אבנ"ז או"ח סי' ת"ה אות ב'. בסיכום, חזקיה סובר שכיון שע"כ יוצרים גדר חדש עדיף שהגדר יהיה התכונה שכבר התחשבנו בה כדי לברור בין הקרבנות - דבר שהוא חובה. ר"י סובר שעדיף לא ליצור דין שהוא נגד הסברא - דבר שאין קבוע לו זמן הדוחה את השבת.

ב) בהסבר יסוד מחלוקת חזקיה ור"י.
נראה שחזקיה מודה שאם מביאים בחשבון את ענין דחית יו"ט עדיף לדרוש כשיטת ר"י. שהחידוש בטפילת קרבן רשות לקרבן חובה כדי שיהיה כמוהו לדחית יו"ט גדול יותר מאשר ההעדפה ליצור גדר חדש ע"י מושג שאינו גדר והוא קיים כבר.
הטעם שחזקיה נד משיטת ר"י נראה ע"פ הכלל שהדיון בדרשות התורה נעשה על פי שלבים ובכל שלב מביאים בחשבון את השיקולים המידיים, ולא את התוצאות הרחוקות שנובעות מאותו דיון. (ראיה פשוטה ליסוד זה בע"ז ג': ושט בי"ח אלף עולמות שנ' רכב אלקים ריבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן. דבר זה ש"אלפי" הוא רק שני אלפים הוא משום תפסת מרובה לא תפסת. אם הדיון כולו הוא על התוצאה הסופית היינו בכמה עולמות שט הקב"ה צ"ל "אלפי" המספר הגדול של אלפים האפשרי בדיון ארבעה או תשעה, כדי שיופחת מה שיותר מריבותים וישאר מה שפחות, מוכח שתחילה דנים על שיעור "אלפי" בלא להתחשב בתוצאה, ומשום תפסת מרובה זה שנים, ושוב מפחיתים מריבותים. אף שיש לדחות שמיעוט רבים שנים נעשה תוכן של ביטוי מכח הרגילות של תפסת מרובה בקב מקומות, אבל במקו"א הארכתי להביא ממקומות אחרים ואין כאן מקומו).
לכן פה, כשדנים על הכחשת שני כתובים בענין חלות שם חגיגה על מעשר, הבעיטה אם להתחשב בדחית היו"ט על ידי הקרבן תלויה בשאלה אם דחיה זו היא בכלל המושגים שהובאו לדיון או לא. היינו אם דחית היו"ט היא בכלל שם חגיגה או לא - אם שם חגיגה כולל את זה שהיא קרבה ביו"ט או ששם חגיגה הוא דבר אחד וקריבתה ביו"ט אינה מעצם השם אלא דין הנאמר בו.
ונראה שדבר זה תלוי במחלוקת ר' יוחנן ור' אושעיה חגיגה ט'. מי שלא הביא קרבן חגיגה ביו"ט הראשון מביא בשאר ימות הרגל שר"י אמר שכח ימי הרגל תשלומים לראשון ור' אושעיה אמר תשלומים זה לזה ואיכא בינייהו חגר ביום הראשון ונתפשט ביום שני לר"י שאמר תשלומים דראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולר' אושעיה שאמר תשלומים זה לזה אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני.
לר"י עיקר חובת ההקרבה היא ביום הראשון משמע שבעיקר שם הקרבו יש הקרבה ביו"ט. א"כ כשדנים על קרבן חגיגה עצם הדיון הוא גם על הקרבה ביו"ט. לכן מתחשבים בדיון בענין דחית יו"ט. לשיטת ר' אושעיה שתשלומים זה לזה אין עיקר שם חגיגה ליקרב ביו"ט ממילא בעצם הדיון האם יכול לחולשם חגיגה לא דנים על דחית יו"ט. (אמנם כתוצאה מהחלת שם חגיגה יו"ט נדחה אבל זה דיון בשלב שני שאינו מובא בחשבון בשלב ראשון, כנ"ל). לשיטת ר' אושעיה צריך לדרוש כשיטת חזקיה.

ג) בדעת חזקיה בענין תשלומין דראשון עי' חגיגה ט'. אמר חזקיה נטמא ביום מביא ובלילה אינו מביא ור' יוחנן אמר אף בלילה נמי מביא. ועי' מאירי שמפרשו לענין קרבן חגיגה (ודלא כרש"י שמיירי בנזיר, עיי"ש). לחזקיה אם נטמא ביום כבר נראה להקרבת חגיגה וחייב להביא בשני אבל אם נטמא בחיעחה סובר חזקיה שלילה מחוסר זמן הוא ולא הגיע לשעה הראויה להקרבה ונחשב שלא נראה. משמע שלחזקיה כולם תשלומין דראשון, ולנ"ל היה לו לדון בענין דחית יו"ט כר"י.
(אפשר היה לומר שחזקיה סובר שלמי נדבה קרבים ביו"ט, עי' ביצה י"ט., ודלא כהלכתא וממילא אין חידוש בזה שדוחה את היו"ט. אפשר היה גם לומר שהגאונים בתשובה זו כשיטת רש"י. אבל אין צריך לכל זה כדלהלן).

ד) עי' ירושלמי חגיגה פ"א ה"א טומטום. הכל מודים בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביו"ט הראשון שהוא חייב מה פליגין בשאר הימים חזקיה אמר יראה יראה את שהוא חייב באחד חייב בשני את שאינו חייב בראשון אינו חייב בשני א"ר יוחנן כל ז' תשלומין דראשון א"ר אילא מפסח שני למד ר"י כמה דר"י אמר תמן פסח שני תשלומין דראשון כן הוא אומר הכא כל ז' תשלומין דראשון ר' הושעיה אומר כל ז' חובה מה נפק מן ביניהון גר שנתגייר בשאר הימים על דעתיה דחזקיה פטור ע"ד דר"י ור"א חייב. וקרבן העדה מגיה על דעתיה דחזקיה ור"י פטור על דעתיה דר"ה חייב. אף בטמא כן ניטמא בשאר הימים ע"ד דחזקיה ור"י פטור ע"ד דר"ה חייב. (כצ"ל לקה"ע). א"ר יוסה תמן ראוי הוא קריעה היא שגרמה ברם הכא הטמא עצמו אינו ראוי. ונראה לבאר שר' יוסה בסוף הסוגיה מסביר למה בטומטום שנקרע חולק ר"י על חזקיה וסובר שחייב, כלומר שמה האמר בראש הסוגיה מה פליגין בשאר הימים היינו שר"י שנזכר אח"כ ששני תשלומים בראשון חולק בטומטום שנקרע בשאר הימים. (אולי היתה הגרסא בירושלמי מה נפק מן ביניהון טומטום שנקרע בשאר הימים על דעתיה דחזקיה פטור ע"ד דר"י ור' הושעיה חייב, ומזה נשתרבב לגרוס כן להלן. עי' בספר שערי תורת א"י.) מוכח שלחזקיה אין דין הפטור בחגר ביום הראשון משום תשלומים, שהרי מטעם ר"י משום תשלומים מסיקים שר"י חולק עליו. וטעם חזקיה משום יראה יראה הוא דין מיוחד, שהאדם צריך להיות ראוי להקרבה בפועל בתחילת בתחילת החג, ואף אם נתברר אח"כ שהיה ראוי רק שלא ידע זאת ולכן לא יכול היה להקריב עדין פטור.
עי' תוס' הרי"ד שהלימוד יראה יראה הוא מרית פנים לחובת ראיה (קרבן) ונראה שהלימוד אינו מדין ראיה אלא מראיה עצמה לדין הקרבה לצריך ראית פנים בפועלאו עכ"פ ראויות בפועל לראות פנים, בניגוד לראוי לראיה אף שלא ידע שיכול לראות.
(לולי הלימוד של חזקיה יראה יראה היה מקום לומר שמחלוקת חזקיה ור"י בחגיגה קשורה למחלוקתם (כריתות ח'.) אם לילה מחוסר זמן גם לגבי יולדת, היינו האם חשוב שמניעה תהיה מצד הדין הנידון הגעת זמן ההקרבה, או שגם מניעה מסיבה אחרת, גם דין ספק, נחשב לבלתי ראוי. אם היינו אומרים כך לא היה לסוגית הירושלמי כל תוספת על סוגית חגיגה והיה מוכח שכולם תשלומים דראשון).

סיכום
לחזקיה אין שני תשלומים דראשון ואין עיקר שם חגיגה לקרב בראשון וממילא הזכרת שם חגיגה אין בה הזכרת דחית יו"ט. ולכן אין היא עומדת לדיון בהכחשת הכתובים "מסת" ו"אשר יברכך".