סגור X    הדפס      הורד קובץ 


מגילה י"ט· בן עיר שהלך לכרך

משנה. בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן. גמ'. אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר קורא עמהן אמר רבא מנא אמינא לה דכתיב (אסתר ט') על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות מכדי כתיב היהודים הפרזים למה לי למיכתב הישבים בערי הפרזות הא קמשמע לן דפרוז בן יומו נקרא פרוז.

ורש"י, אלא שעתיד לחזור בליל י"ד. וכו' הואיל וביום לא יהיה שם אין זה אפילו פרוז בן יומו.

א) לשיטת רש"י הזמן הקובע הוא זמן הקריאה של היום. ועי' בגר"א או"ח סי' תרצ"ב ס"ק ג' שהוא כדברי ר"י בתוס' ד'. ד"ה חייב שעיקר מצות הקריאה ביום, עי"ש ראיותיו. והשהות הקובעת היא תחילת היום.
ועי' רמב"ם מגילה פ"א ה"י, בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם היתה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר קורא כמקומו, ואם לא היה בדעתו לחזור אלא אחר זמן הקריאה קורא עם אנשי המקום שהוא שם. וראיתי פעם באיזה מקום שלרמב"ם הזמן הקובע הוא הלילה. (איני זוכר יותר, אכן לשון הרמב"ם בזמן הקריאה מוכיחה שסובר לא כר"י). ומלשון הרמב"ם "ואם לה היה בדעתו לחזור אלא אחר זמן הקריאה" מוכיחה שלא תחילת הלילה קובעת אלא כל משך הלילה (אכן יתכן שדי שבמשך הלילה יחשוב קצת זמן להשאר כדי שיחשב כמקום שהוא שם).
צריך גם להסביר איך לומד רבא לתת חשיבות למה שעתיד, לחזור או להשאר.

ב) נראה בהסבר דרשת היתור של "היושבים בערי הפרזות".
המשמעות הראשונית של ישיבה היא ישיבת קבע עי' רש"י בראשית כ"ג ד', גר ותושב אנכי עמכם, ומדרש אגדה אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין. ועי' שולחן ערוך הרב אורח חיים מהדו"ב סי' רנ"ב ודש ד"ה והנה הטור, ותושב משמע להשתקע כדכתיב גר ותושב אנכי כו'. (ועי' אבודרהם על הגדה של פסח, ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע פירוש לקבוע שם יישוב ולהיות כתושב אלא לגור שם כגר).
אכן בבראשית מ"ז ד', לגור בארץ באנו וכו' ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן, ובהגדה של פסח, ויגר שם, מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם שנאמר ויאמרו אל פרעה לגור וכו'. וצ"ל ש"ישיבה" יכולה לקבל ע"י אילוץ גם משמעות של ישיבה זמנית. וע"ע סנהדרין קי"ב: שלהיות מיושבי העיר צריך לשבת ל' יום ופחות מזה, גמלת וחמרת העוברת ממקום למקום, אינם בכלל יושבי העיר. אכן להחשב מבני העיר אין נחשב בפחות מי"ב חדש.
וע"ע בסוכה כ"ח:, דתנו רבנן (ויקרא כ"ג) תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה וכו'. סוכה ב'., בסכת תשבו שבעת ימים (שם) אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי וכו'. הביאור, "תשבו" היא קבע "שבעת ימים" הוא עראי, והוא מפרש את תשבו שיהיה עראי. אין הוא עוקר את תשבו לגמרי ממשמעות קבע ומשאיר לעניין אופן פעולת הישיבה, הכוללת כלים נאים ומוציא את גוף הסוכה שצריך להיות עראי. (ולמ"ד סוכה דירת קבע בעינן הכוונה שמשאירים עניין קבע גם בגוף הסוכה).
וכן כאן אחר היתור מעבירים את "יושבים" למשמעות עראי. אכן אין מפקיעים את כל עניין הקבע מן הישיבה ומשאירים בו את החשיבות של ישיבה ברצון, שהוא מאפיין חשוב בישיבת קבע רגילה. עי' יומא י': מחלוקת אם דירה בעל כרחו הוה דירה. ובפשטות לכ"ע ישיבה שאינה ברצון היא ישיבה גרועה והמחלוקת היא האם הגריעות בעניין פעולת הישיבה די בה להפקיע שם "ביתך" מן הדירה. (לפי הכלל של משמעות ביטוי כוללת רק את החלק החשוב). וע"ע עירובין י"ז: ובשו"ע סיק שס"ו סע' ב', שבשיירה אין מחיצות האהלים נחשבות.
עי' משנה ברורה סי' תרפ"ח ס"ק י"ב אם היה בדעתו "בשעת נסיעתו", ולא כמרוצת לשון הרמב"ם שדעתו להשאר היא בשעת השארותו. יש להסביר את המשנ"ב, שדעתו בשעת השארותו יכולה להיות מחמת אונס ואין ההשארות חשובה.

ג) זמן הישיבה העראית, לרמב"ם להסבר הנ"ל, הוא כל משך זמן הקריאה שבלילה. (וכיון שנקבע החיוב של הקריאה הראשונה, שוב אין לחלק ממנה את הקריאה השניה). לשיטה זו, בגלל היתור נותנים לישיבה משמעות חדשה, ומעבירים אותה למשמעות הקרובה ביותר למשמעות הראשונית. היינו שזמן הקבע אינו לתמיד, אלא הזמן השייך לדין קריאת המגילה (שבערב שהוא הדין הראשון) . עי' סוכה ד'., בסוכה גבוהה כ' אמה ומיעטה על ידי תבן ובטלו הוי מיעוט. ורש"י שבטלו לשבעה. והיינו משום שהזמן המעניין אותנו הוא שבעה ימים (אכן יש החולקים על רש"י) .
לרש"י משך זמן הישיבה היוצר את החיוב, הוא כל שהוא, בתחילת זמן החיוב, שהוא קריאת היום לשיטתו. העברת "היושבים" למשמעות זמנית נעשית באופן הקיצוני ביותר בענין משך הזמן. נראה שהוא משום שלא נח לומר שרק בסוף היום יתברר אם הקריאה שחייבת להיות לפני כן היתה כדין.
(לא נראה לומר שהיתור מעביר את "היושבים" למשמעות הגבולית, הגדולה ביותר, משום שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, וממילא קצת ישיבה מספיקה ליצור שם. הרי גם ישיבת כל היום היא משמעות של גבול, ואינה סתימה).