סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים ל"ב: כי יאכל ונתן לכהן כזית או שוה פרוטה

תנו רבנן האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה מאי טעמא דתנא קמא אמר קרא (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש בשגגה ואכילה בכזית ואבא שאול מאי טעמא אמר קרא ונתן ואין נתינה פחות משוה פרוטה ואידך נמי הא כתיב יאכל ההוא פרט למזיק הוא דאתא ותנא קמא הכתיב ונתן ההוא מיבעי ליה לדבר הראוי להיות קדש.

א) ממרוצת לשון הגמרא, ואין נתינה פחות משוה פרוטה, משמע שהלימוד של אבא שאול מ"ונתן" אינו בגלל יתור. וכן מקושית התוס', שאע"ג שכתוב "תתן לו" לא בעינן שוה פרוטה. ול"א ששם ג"כ מיותר. וכן מתירוץ התוס', ויש לומר דהכא וכו' הוי כמו השבת גזילה שאין בפחות משוה פרוטה ולהכי משום דכתיב ונתן משמע שפיר נתינה חשובה. ביאור דברי התוס', לשון "ונתן" מצריכה נתינה חשובה, והחשיבות היא של פרוטה משום שיש כאן השבת גזילה. (מ"ש התוס' משום שזה השבת גזילה לשון "ונתן" מצריך נתינה חשובה, נראה שהכוונה, שלכן החשיבות היא בשעור הממון).

ב) מלשון הגמ', ותנא קמא הכתיב ונתן ההוא מיבעי ליה לדבר הראוי להיות קדש, לכאורה הפירוש ש"ונתן" אינו מיותר לצורך פרוטה, אלא בא ללמד דין אחר. וכמ"ש התוס' ד"ה ההוא, להכי כתב ונתן דמשמע שהפירות של נתינה בעינן ראוי להיות קודש.
אבל בתוס' הר"פ מבואר, אבל לא הייתי יודע שצריך לשלם תשלומין "מעליא" להכי איצטריך ונתן להשמיענו דבעינן נתינה הראויה להיות קדש. היינו ש"ונתן" מחייב נתינה חשובה, אלא שהחשיבות היא שראוי להיות קדש. מלשון רש"י, ההוא מיבעי ליה דבר הראוי להיות קדש, וכוליה קרא משום סיפא אצטריך. משמע לכאורה שהוא מגדר פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לדבר שנתחדש בה (ב"ק ס"ד:).
אכן אפשר לפרש בדעת רש"י, שכיון שאין "ונתן" ביטוי עצמאי, אלא בא כטפל לעיקר המשמעות של ראוי להיות קדש, אין אומרים בו שכולל רק חלק חשוב.

ג) מחלוקת ת"ק ואבא שאול בדרשת הפסוק, ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו ונתן לכהן את הקדש.
כיון שיש הכחשה בין "יאכל" שמשמע גם כזית, ובין "ונתן" שמשמע רק שוה פרוטה, צריך להעביר לפחות אחד מהם למשמעות שלא תהיה נגד הכתוב השני. וחולקים איזה מעבר הוא בעל משקל קטן יותר.
לפי אבא שאול אין כלל צורך בכזית, כדלהלן בגמרא, ולת"ק הכל תלוי בשיעור כזית. ונראה שגם ת"ק וגם אבא שאול סוברים שאם עיקר החשיבות בשם אכילה אין "ונתן" מחייב חשיבות מגדר ממון (לתוס' ולא לרש"י, כנ"ל סוף אות א', לרש"י בנתינה צריך חשיבות למקבל) , ואם עיקר החשיבות מגדר גזל, אף שצריך גם אכילה אין צריך לחשיבות אכילה גדר כזית ודי בחשיבות של תשלום הגזל. כלומר אחר שנקבע דין פרוטה הדין נותן חשיבות לאכילה בלא כזית, וממילא אין צריך לגדר כזית ליצור חשיבות, ואף היותר מכזית פטור כל שאין שוה פרוטה. ולהיפך, אחר שיש דין נתינת שיעור אוכל קיום הדין נותן חשיבות לנתינה אף שאין פרוטה, כמ"ש התוס' בענין גט.
או באופן קצת אחר, לא דין האכילה נותן חשיבות ל"נתינה" של כזית, ולהיפך, אלא גם החשיבות של "יאכל" וגם החשיבות של "ונתן" אינם בהכרח מכזית או פרוטה, ואם יש גם דין של השבת גזילה הרי פרוטה גם היא אכילה חשובה. וכן להיפך, אם יש חשיבות לתת קדושת תרומה שאכל, הרי יש לזה שם נתינה בגלל חשיבות שיעור אוכל.

ד) אבא שאול סובר שלפני הלימוד של דין אכילה בשוגג יש כאן דין תשלומים, שהחשיבות שלהם בשוה פרוטה. עדיף לומר שאין החידוש של "יאכל קדש בשגגה" מפקיע את הדין הראשוני של שם תשלום, אלא מוסיף עליו, ונשארת החשיבות של שוה פרוטה.
לחכמים הדין כאן היה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, ואינו חוזר עד שיחזירנו הכתוב לכללו, וכל שאין ראיה ברורה לחזרה אומרים שלא החזירו הכתוב. ממילא עיקר הדין הוא מגדר תשלום מעילה, והכהן זוכה משולחן גבוה, ואין כאן חשיבות של השבת ממון.
או שנאמר שגם לחכ' יש חשיבות של ממון, ובכ"ז דורשים את "יאכל" בלבד, משום שעיקר הדין הוא בשיעור הדבר שנאכל, והוא הקובע כמה ישלם. לכן עדיף לדרוש מלשון זו ולא מלשון שעיקרה לענין אחר. וכמ"ש תוס' יבמות ג': ד"ה יכול, דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה.

ה) עי' תו"כ נדבה פרק י"ט ה"ד, את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב מה ת"ל שיכול יתרבה בחלב דפנות ודין הוא ומה אם בן הבקר וכו' לא אם אמרת בבן הבקר שנתמעט באליה וכו' ת"ל את החלב המכסה וכו', אין לך אלא מה שאמור בענין משם רבי ישמעאל אמרו לפי שיצא לידון בדבר החדש החזירו הכתוב לכללו. משמע שר' ישמעאל נוטה יותר לדרוש בדבר החדש מאשר סתם תו"כ שהוא אליבא דר"ע. עי' תוספות העזרה שלת"ק אינו דבר חדש כיון שאינו סותר את כללו. וע"ע תו"כ צו פרש' ה' הל' ה' שלר' ישמעאל תודה דבר חדש משום שנוסף בה ארבעה לחמים. ות"ק חולק. עיי"ש בתוספת העזרה.
גם כאן כנראה לאבא שאול זה שצריך לשלם דוקא בדבר הראוי להיות קדש, ולהוסיף חומש אינו סותר את כללו, שהרי גם גזל סתם אפשר לשלם שדבר הראוי להיות קודש. אלא מוסיף עליו.
ועי' ירושלמי פיאה פ"א ה"ד, על דעתיה של ר' ישמעאל ניחא דרבי ישמעאל דרש כל דבר שהוא בכלל ויצא לידון בדבר חדש נעקר מן הכלל והרי הוא בחידושו וכו' על דעתיה דרבנין דאינון אמרין הרי הו' בכללו והרי הו' בחידושו וכו'. וכן בירוש' סוטה פ"ט ה"ה. והר"ש סיריליאו בפיאה שם פירש שחכ' חולקים לגמרי על המידה. אכן בגמ' זבחים מ"ט., הניחא אי סבירא לן יצא לידון בדבר החדש איהו הוא דלא גמר מכללו אבל כללו גמר מיניה שפיר, אלא אי סבירא לן דלא הוא גמר מכללו ולא כללו גמר מיניה האי לגופיה איצטריך. משמע שאין חולק על שאיהו לא גמר מכלליה.
(אין לדון ממה שמצוי בש"ס, חידוש הוא ולא גמרינן מיניה. וכן בירושלמי תרומות פ"ז ה"א, ודבר שהוא יוצא בחידושו אין למידין ממנו. ולומר שכאן חידוש ששוגג חמור ממזיד. ועי' ב"ק ע"ב: ורש"י חולין ק"ג: שאינו למד מאחרים. בפשטות דין זה אינו חידוש שהוא כעין מעילה בקדש, שבשוגג דין מיוחד של חומש ואשם, שהרי תרומה באכילה כקדש בהנאה, שתרומה מותרת בהנאה לזרים כשאין כילוי, תוס' שבת כ"ו. ד"ה אין).

ומשמע בעלמא שאבא שאול קשור בר' עקיבא. עי' ירושלמי פסחים פ"ז ה"א, אתיא דאבא שאול כרבי עקיבה ודרבנין כרבי יוסי הגלילי. וכן ירושלמי יבמות פ"א ה"א. תוספתא סנהדרין פרק יב, אבא שאול אומ' משום ר' עקיבא וכן אבות דר"נ נוסח ב' פכ"ט. ועי' ויקרא רבה פ"ל שלאבא שאול ערבי נחל, רק אחד ללולב, כר"ע סוכה ל"ד: ולא כר' ישמעאל.

ו) אולי אפשר שת"ק מפקיע שם נזק מעיקר הדין כאן, משום שדורש את זה שהתורה קראה כאן לתרומה בשם "קדש", ובא להורות שהדין כאן כעין דין מעילה בקדש.

ז) מה שאין תולים את המחלוקת בבעיה אם יש בעיקרו חיוב ממון או שיצא מכללו ועיקרו תשלום על הקדש.
נראה משום שאין השיעור של כזית נובע מעצם דין אכילה, אלא מהכלל שאין ביטוי כולל אלא את החלק החשוב, וחשיבות של "אכל" היא בכזית. ואף שדין פרוטה אינו רק משום חשיבות אלא שדרך בני אדם למחול, מ"מ כדי לעקור את "אכל" מכזית צריך לדון בו משום חשיבות.
ממילא המחלוקת היא האם לתפוס כעיקר את החשיבות של "יאכל" או של "ונתן".

ח) עי' חסדי דוד תרומות פ"ז ד"ה אבא שאול בהא דלהלן בגמרא, אמרו לו לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה בלבד אבל לתרומה אינו חייב עד שיהא בו כזית, שטענת חכמים שבמעילה לא נכתב אלא נתינה ואילו בתרומה כתוב גם אכילה.
לכאורה משמע מזה שאבא שאול למד בתרומה במה מצינו ממעילה.
וצ"ע. הרי במעילה האיסור הוא הנאה ולא שייך שיעור כזית.
ואולי י"ל ע"פ רש"י דלהלן ל"ג. שאיסור מעילה נלמד בגז"ש חטא חטא מתרומה. ומחלוקת אם למד גם למיתה משום שנאמר בתרומה ומתו "בו". וטענת אבא שאול שאילו שגג בתרומה היה בכזית היינו לומדים גם למעילה. ולחכ' כיון שבמעילה שבהנאה לא שייך כזית אין ללמוד שיעור זה גם למעילה באכילה. מן הסתם משום שאחר הריבוי של תמעול מעל שם הנאה ושם מעילה אחד הם.
ויש לומר עוד ע"פ רש"י ויקרא ה' ט"ו, ממעילה י"ח:, אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל תלמוד לומר תמעול מעל ריבה. ואפשר לומר שבשלב הלימוד הראשון, שלומד אכילה, לפני הריבוי של תמעול מעל, לומד גם את השיעור של כזית. לימוד זה ישאר לפחות לגבי אכילה. השקלא וטריא הזו אינה בשיקול איך ראוי ללמוד את השיעור בתרומה, אלא אבא שאול מביא ראיה מדברי חכמים הקודמים שאמרו שמעילה בפרוטה, שע"כ סברו שאכילת תרומה בפרוטה, שאם היתה בכזית היו לומדים עכ"פ לאכילת קדש כנ"ל. ולחכ' אין ללמוד בזה מתרומה למעילה. כנ"ל.
אפשר אולי גם שטענת אבא שאול שכיון שעיקר לימוד איסור מעילה הוא באכילה, כנ"ל, והנאה נלמדת רק מריבוי, וכיון שאכילה במעילה בפרוטה, שלא כתוב בה אלא נתינה, נלמד ממנה לאכילת תרומה, ונעדיף בה את דרישת ונתן. וטענת חכמים, שבמעילה כיון שיש איסור גם בהנאה, אף שנלמד מריבוי, גם איסור האכילה הוא מגדר ההנאה ואין לתת לו שיעור אחר, אבל בתרומה החשיבות מגדר אכילה, ויש לתת שיעור כזית.