|
|
|
|
סנהדרין ל"ו·
לא תענה על רב
דיני נפשות מתחילין מן הצד מנא הני מילי אמר רבי אחא בר פפא אמר קרא (שמות כ"ג) לא תענה על רב לא תענה על רב רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מהכא (שמואל א' כ"ה) ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש [את] חרבו ויחגרו איש [את] חרבו ויחגר גם דוד את חרבו.
ורש"י, לא תענה על רב, כתיב בלא יו"ד, משמע לא תחלוק על מופלא של בית דין.
ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז, רבי אומר לא תענה על ריב רב כתיב שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב רבי יוסי בן חנינה אמר לא תענה על ריב רב כתיב שלא תענה קודם לרב אלא אחר הרב.
א) הגמרא מעמידה את לא תענה על רב בדיני נפשות בלבד. וכן רבי בירושלמי לפי הפני משה. ועי' רש"י על שמות כ"ג ב' לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת, שכתב, מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על ריב, על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין. ע"כ. הרי שראש המקרא וסופו מדברים בדיני נפשות. (ועי' לעיל ל"ב. ד"ה ודיני נפשות שאין להעמיד בממונות, ולהלן ל"ו: ד"ה לא תטה ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ לכ"ג) ממילא נוח לדרוש שגם אמצעו בדיני נפשות בלבד. ולכן אין מעמידים את לא תענה על רב בדיני ממונות.
אבל יש לעיין, הרי לעיל ג': דורשים את "לנטות" לעניין הצורך בבי"ד נוטה (ר' יאשיה חולק) גם בדיני ממונות. ומוכח שדרשה מכח יתור (או שינוי לשון שעושה כאילו הלשון כתוב עוד פעם, כמ"ש כמה פעמים) אינה חייבת לעסוק באותו נושא של הפסוק. ועי' עוד ספר יראים סימן תכ"א, דפנות (סוכה) ולא מפסלי בהו תעשה ולא מן העשוי דתעשה לא כתיב אלא בסכך ואע"ג דמיתורא דבסוכות דרשינן נמי דפנות תעשה ולא מן העשוי לא מוקמינן אלא אפשטיה דקרא דסכך משמע.
ב) הנראה, לחלק בין לא תענה על רב ובין "לנטות" בשני דרכים.
הדרך הראשונה היא שלא תענה על רב אינה דרשה מכח יתור אלא הוא נכנס בגדר הפשט, משא"כ "לנטות". והדרך השניה שלא תענה על ריב לומד בלמד מעניינו ואילו את "לנטות" אין ללמוד מהעניין.
הדרך הראשונה. עי' רש"י על התורה שמות כ"ג ב' בפשט הכתוב, לא תהיה אחרי רבים לרעת, אם ראית רשעים מטין משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם, ולא תענה על ריב לנטת וגו', ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו. לפי הפשט הראשוני של רש"י התוכן ולא תענה וכו' כבר אמור בתחילת הפסוק. וזה מביא לעשות את "לנטות" מיותר ולדרוש אותו בנפרד. שוב נשאר הכתוב ולא תענה על ריב ומשמעותו הפשוטה היא לא לומר דיעה כלל על המשפט. הפשט לא מתקבל באופן מלא לא לומר כלל דיעה במשפט, הרי מדובר בדיין שבא לדון, וברור שאת אי הבעת הדיעה מקבלים רק בחלק מהמקרים. הדרש של "רב" בא לבאר איזה חלק מתקבל. אבל עיקר התוכן, של אי הבעת הדיעה כבר התקבל בפשט, והוא חלק מהפסוק העוסק בנפשות, וממילא הוא אמור בנפשות. או, בדרך דומה, בשלב של לא לומר דיעה כלל על המשפט כבר נקבע שהוא שייך לפסוק ועוסק במה שעוסק הפסוק, בדיני נפשות. ושוב כיון שדין הפשט לא יתכן, הרי מדובר בדיין שבא לדון, כנ"ל בא הכתיב החסר לבאר שהיינו אמירת דיעה נגד הרב. ההבדל בין ההסברים, שלהסבר הראשון התוכן לא לענות מתקבל אלא שמוסיפים לו הגבלה, להסבר השני לא מקבלים את לא תענה עד שנוסף התוכן של אחר רב. (עי' עוד אות ד' שהלשון לא תענה "על" מיושבת לפשוטו).
לעומת זה דרישת "לנטות" לעשית בית דין נוטה הוא נושא נפרד לגמרי מהכתוב ואינו חלק מהפשט. ואינו חייב לעסוק במה שעוסק הפשט.
ג) האופן השני הוא שכיון שדורשים את הכתיב החסר "על רב" כדי להגיע לתוכן של הכתוב ובלעדיו לא למדים כלום, (כאופן השני של סוף אות ב') הרי כל הדין הוא דרש ולא פשט. והלימוד הוא משום למד מעניינו.
"לנטות" אינו למד מעניינו כיון שלימוד מעניינו הוא כשאין הכרע במה מדבר הכתוב. עי' רש"י סנהדרין פ"ו., דבר הלמד מעניינו, אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מפרשה שכתוב בה. יש לימוד מעניינו לגבי דרשת יתור, למשל קידושין ה':, וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכו' קאי בגירושין ממעט גירושין, ושם הוא יתור כמ"ש רש"י גיטין כ"א: ד"ה וכתב, מדלא כתב ונתן ספר כריתות בידה.
לגבי בית דין נוטה בין בממונות בין בנפשות יש סברא לעשות בי"ד נוטה. הצורך בנטיה הוא כדי להקל את האפשרות של הכרעה. בבי"ד שקול יש סיכוי גדול יותר שיהיו שני הצדדים שוים (רחוק יותר שאחד יאמר איני יודע). בדיני נפשות שלחייב צריך עודף שנים בחובה, בי"ד שקול מזרז הכרעה לחובה ומעכב, יחסית לבי"ד נוטה, בכרעה לזכות. (בנפשות בנוטה כשרק אחד לחובה מוסיפים שנים ומגדילים את האפשרות לזכות כששני הנוספים יהיו לזכות) וראוי לחזר אחר זכות, עי' ראש השנה כ"ו., והצילו העדה וכיון דחזיוהו דקטל נפשא לא מצו חזו ליה זכותא.
ממילא אין לימוד מעניינו.
ד) בדרישת "לא תענה על רב" יש שתי אפשרויות, האחת עניה במשמעות תגובה לדברי הרב, כעין לענות "את" רב כסגנון ברוב המקראות. וזו שיטת המשנה. האפשרות השניה היא שעניה במשמעות אמירה סתם, וגם זה מצינו. אלא שאז דורשים את "על" במשמעות מֵעָל עליון, באופן שאתה עליון עליו, חשוב יותר ממנו, כמו (דברים כ"ח) עליון על כל גויי הארץ, ותרגום יונתן, רמין וגיותנין על כל עממי ארעא. וכן דרך ר' יוסי בן חנינא שבירושלמי. וזה רחוק יותר מפשט "על".
שני הדרכים נוחים מצד תוכן הדין המתחדש. בשניהם יש העניין של כיבוד לתלמיד חכם הגדול ממנו משום והדרת פני זקן או משום את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח. לצד של לא להשיב על דברי חכם עי' קידושין ל"א:, בכיבוד אב, מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו. ונוח להשמיע שגם בבית דין קיים עניין זה. (וממילא קיים חשש שימנע מלחלוק על הזקן). לאפשרות של לא לדבר לפני הרב, עי' נדרים ס"ב. דין ת"ח לפתוח בדברי תורה ראשון כמו בכהן. לכן נוח לומר שהתורה באה לחדש שדין זה נוהג גם במושב בית דין.
ה) בעניין הלשון לענות "על" רב. בכל מקום במקרא הלשון של אמירה בתגובה הוא לענות "את". כמו בראשית כ"ג ה', ויענו בני חת את אברהם, וכן במקומות רבים מאד, ורק בשמואל ב' י"ט מ"ג, ויען כל איש יהודה "על" איש ישראל. אבל שם אמירת אנשי ישראל היתה למלך א"כ אנשי יהודה לא ענו לִפְנִיַּת אנשי ישראל אליהם אלא אמרו משהו על דבריהם. בנידון דידן אמירת הרב היא אל כל חברי בית הדין וגם דברי העונים הם אל כל חברי בית הדין. אם אמירת העונה היתה אל הרב לבדו ודאי צריך לומר לשון "את" כיון שהוא מדבר על מה שאמר הרב לו, ולא משנה מה שנאמר גם לאחרים. בנידון שלנו המופלא הוא הכרחי כמו כל חברי בית הדין אבל לא יותר ושאר חברי בית הדין אינם בטלים לגביו, ולגביהם המדבר מדבר "על" דברי המופלא, ושוב ראוי לשון ענייה על. והיא עדיפה על דרישת "מעל" הנ"ל אות ד'. לכן זו דרשת המשנה.
אחר שדורשים שיש לחוש שמא ירתע הדיין הקטן לחלוק על הרב יש להסתפק האם רק בנפשות יש לחוש כן, משום חשיבות העניין של הצלת נפש, או שמא החשש להטית דין בגלל אפשרות השתיקה גדול עד שיש לחוש לו גם בממונות. כלומר אף שהדרשה סתומה ואינה מחלקת בין נפשות לממונות, בכל זאת יש סברא, שאינה מחלטת, לחלק. וכיון שיש ספק אם הכתוב סותם גם בממונות או שהוא רק בנפשות למדים מעניינו שרק בנפשות חוששים.
לפי ר' יוסי בן חנינא, שהאיסור הוא לדבר קודם הרב משום כבודו, וכדלהלן, אין לחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות, ואין ספק שהכתוב כולל את שניהם, ושוב אי אפשר ללמוד מעיניינו.
ו) לר' יוסי ב"ח שאינו מפרש השבה על דברי הרב, כנ"ל, אלא דורש אמירה קודם לרב, צ"ל שכיון שהטעם האפשרי לעניה מן הצד הוא שלא ישיב על דברי המופלא, כנ"ל אות ד', וזה קיים רק כאשר המופלא לפניו וסותר את דבריו, ממילא האמירה שאינה רצויה ראוי לה לשון "את". וממילא שוב אין לשון "על" ראויה, ואינה עדיפה מדרישת "על" במשמעות מעל.
מצד אחר עדיף לדרוש לא תענה מעל רב. לדרשה "לא תשיב על הרב" עי' רש"י פירש לא תחלוק על מופלא של בית דין. אבל המיוחס לרבינו יונה סובר שלא נראה שאם אינו מסכים אסור לחלוק עליו והולך הדין אחרי המופלא, ועוד דדיני ממונות איך יגמר הדין ע"פ יחיד ולא מצית אמרת דקרא בדיני נפשות כתיב אבל בדיני ממונות הולכים אחריו דכל שכן הוא בדיני ממונות הקל. ופי' הרבינו יונה, שמתחילים מן הצד שלא יירא הקטן לענות על דברי הגדול. וכ"כ רש"י במשנה לעיל ל"ב., מן הצד, מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום לא תענה על ריב. וכן פירשו הרבה אחרונים שזו באמת דעת רש"י גם כאן. וכן דעת חי' הר"ן, וכ', שאין האזהרה על הקטן שלא יענה אחר הגדול בדין אלא עיקר האזהרה היא על הגדול שלא יתחיל ויאמר דעתו תחילה. הסבר זה אינו נוח, שעיקר האזהרה אינה כתובה על מי שמוזהר, הגדול, אלא על הקטנים.
לכן ר' יוסי בן חנינא מעדיף לדרוש לא תענה קודם רב.
סיכום. "לא תענה על רב לנטות" מיותר לפי פשוטו ו"לנטות" מועבר לדרשה לעשות בי"ד נוטה. דין נוטה גם בממונות. דרשה אינה חייב להיות מאותו עניין של הפסוק. ואין גם מידת למד מעניינו אלא במקום שיש שיקול להסתפק על מה הדרשה.
"לא תענה על רב" שכתוב חסר ונדרש על גדול שבבי"ד, מועמד בנפשות. דרך אחת, משום ש"לא תענה על ריב" במשמעות לא תענה כלל אינו מופקע מהפשט ומוכח שמדבר בנפשות כמו "אחרי רבים לרעות" שבראש הפסוק, ו"על רב" רק מפרש אותו. דרך שניה, יותר מסתבר שאין הדין אלא בנפשות אבל יש ספק האם הסברא מספיקה כדי לומר שלא הולכים אחר הסתימה של לא תענה. הספק גורם שילמד מעניינו.
לר"י ב"ח הלשונות ב"על" שקולות והדין של כבוד הרב לענות ראשון עדיף.
|
|
|
|
|
