|
|
|
|
סנהדרין ל"ד:
דיני נפשות ביום, קח את כל ראשי העם
דיני נפשות דנין ביום וכו' מנהני מילי אמר רב שימי בר חייא אמר קרא (במדבר כ"ה) והוקע אותם לה' נגד השמש וכו' וכתיב (במדבר כ"ה) ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו אמר רב יהודה אמר רב אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה חלק להם בתי דינין.
א) עי' רש"י מגילה י"ד., וכי דנין דיני נפשות בלילה, והא כתיב (ירמיהו כ"א) דינו לבוקר משפט וכתיב והוקע אותם לה' נגד השמש (במדבר כ"ה). מה שרש"י מביא דברי קבלה אף שיש לימוד מן התורה, נראה שהוא משום שהלימוד מהתורה אינו פשוט, אף שהוא מספיק, לכן הביא דברי קבלה להוכיח שאמנם כך הדין. כלומר קודם מביא ראייה שהדין נכון ושוב מביא את המקור שממנו למדים את הדין.
במדבר רבה פרש' כ' אות כ"ג, (ותנחומא בלק אות כ'), ר' יודן אמר ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם רבי נחמיה אמר לא תלה ראשי העם אלא אמר לו הקב"ה למשה הושיב להן ראשי סנהדריות ויהיו דנים כל מי שהלך לפעור אמר מי מודיען אמר לו אני מפרסמן כל מי שטעה הענן סר מעליו וכו' ויהיו הכל יודעין מי שטעה ויתלו אותו תדע לך שהוא כן ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'. (לכאורה לא היה דין אלא העם הרג לבדו כל מי שהענן סר מעליו, ומ"ש "ויהיו דנים" היינו כעניין דן אנכי שפירש"י שהיינו בעשר מכות, כלומר מעניש).
בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב, ויאמר יי' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם ליי' נגד השמש אמר לו הושב את ראשיהם דיינים עליהם ויהיו הורגים בחטאים נגד השמש הדא היא דכתיב ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. בפשטות הירושלמי היינו ר' נחמיה. ואפילו אם לא, גם לירושלמי שראשי העם היו דיינים, לא נאמר שדנו נגד השמש, אלא שהדיינים הרגו נגד השמש.
ב) עי' חמרא וחיי, נגד השמש דלא מצינן למימר דקאי אהוקעה בלבד דהיה לו לומר קח את כל ראשי העם ונגד השמש הוקע אותם דאמר קח והוקע נגד השמש גלי דלכולהו קאי.
תוספת הסבר, כיון שאמרו תוס' בבא מציעא צ"ה. ד"ה אתמר, דאפשר למ"ד מקרא נדרש לפניו או אין נדרש לא אמרינן כן בכל מקום, כלומר בכל מקום יש להסתפק שמא נאמר הדיבור גם על לפני פניו. לכן כאן אילו לא היה "נגד השמש" נדרש לפני פניו היתה התורה צריכה להכתב באופן שאי אפשר לדרוש נגד השמש על "קח", כמ"ש חמרא וחיי, כפי שמדייקים בכל מקום שיש שני צדדים וצד אחד מהם יכול להכתב בצורה חד משמעית.
אכן עדין צריך לברר למה פשוט כאן לגמרא "אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו", שאינו כר' יודן (לכאורה הוא התנא ר' יהודה בן אילעי) שבמדרש. ועוד ר' נחמיה שבמדרש סובר שלא היה דין רגיל אלא הרגו לפי הענן. ובפשטות הירושלמי כר' נחמיה הנ"ל.
ג) ואולי יש לומר שנוצר ספק בעניין דיני נפשות בלילה, וזה מה שגורם לדרוש את "קח" לבי"ד בדיני נפשות ולדרוש את "נגד השמש" גם על "קח". (היסוד ללימוד בגלל יצירת ספק עי' ר"ח ב"ק ל"ג. שהובא בסיכום).
עי' לעיל בסמוך, דאמר קרא (שמות י"ח) ושפטו את העם בכל עת אי הכי תחלת דין נמי כדרבא דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב (דברים כ"א) והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין (דכתיב ושפטו, ועיקר משפט היינו גמר דין).
הלימוד מ"ביום הנחילו" שכל דיני ממונות אין דנים בלילה, ולא רק ירושה, אינו במה מצינו, שהרי לא מסתבר ללמוד מבמה מצינו להכחיש כתוב מפורש של בכל עת. (עי' רש"י קידושין ל"ה., הרי כל התורה הוקשה לתפילין ולא שבקינן הקישא וגמרינן מבנין אב ממצה והקהל לזמן גרמא ולא מתלמוד תורה ופדיון הבן לשלא הזמן גרמא). אלא הלימוד הוא מדבסמוך, תניא (במדבר כ"ז) והיתה לבני ישראל לחקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין, וכרשב"ם בבא בתרא קי"ג:, אורעה, וכו' כלומר נסתיימה להיות דין וצריך ג' וביום וילפינן נמי מינייהו לכל דיני ממונות להיות דנין תחלתן ביום כנחלות דכתיב בהו ביום הנחילו. ע"כ. כלומר הפרשה נקראה חוקת משפט והוא היקש למשפט, ונחלות למד ממשפט שהוא דין ושצריך ג' ומלמד למשפט שהוא ביום.
נחלות למדה מדיני ממונות שהדין בג' דיינים. הלימוד הוא מממון ולא מנפשות, משום שיותר מסתבר להשוות לממון, וגם יש תפסת מרובה ולא כ"ג. ממילא צד אחד של ההיקש, שחוקת משפט מלמד לנחלות, הוא בממון ולא בנפשות. הצד השני של ההיקש, לימוד מנחלות לחוקת משפט שדנים רק ביום, יש מקום לספק. אפשר שכיון שאין סברא להקל בדיני נפשות מבממונות, וגם אין אילוץ לחלק ביניהם, הלימוד גם לנפשות, שתחילת דין ביום, או אפשר שלגבי נפשות אין ההיקש קיים, וקיים רק הכתוב של בכל עת, וגם תחילת דין דנים גם בלילה.
הדרשה של נגד השמש חייבת לעלות על תחילת הדין, כדי לפתור את הספק הנ"ל.
כיון שקיים הפשט שבירושלמי שהדיינים היו הורגים את החוטאים נגד השמש, אין אנו מוציאים מפשוטו ומשאירים שהקיחה היתה גם להרוג. וכיון שלא כתובה אלא קיחה אחת, ע"כ הקיחה היתה מחתילת דין עד הריגה כולל את גמר הדין שביניהם.
ואף שהספק שגרם את הלימוד בנפשות היה בין האפשרות שתחילת דין ביום וגמר דין גם בלילה, ובין האפשרות שכל הדין גם בלילה, הצורך לפשוט את הספק גרם לדרשה החורגת מן הספק, ופושטת שכל הדין בנפשות יהיה רק ביום.
ד) אחר שיש השמעה שדיני נפשות הכל ביום, אין עושים הכחשה של "נגד השמש" עם ושפטו את העם בכל עת, כעין שעשינו ב"ביום הנחילו", שאמרנו ש"ביום" רק לתחילת דין, ואחזנו שבלילה יש גמר דין.
הטעם, כשאמרנו אחר ביום הנחילו ש"ושפטו בכל עת" מתקיים בלילה בגמר דין, לא היה זה לקיחת מקצת התוכן של "ושפטו בכל עת", אלא העברת המשמעות של "ושפטו בכל עת" שבגלל הסתימות כל משפט בכל עת, ל"בכל עת יהיו עושים איזשהו משפט" היינו גמר דין. התוכן הזה, שעברנו אליו מכח "ביום הנחילו" אינו סותר את "כל עניין דיני נפשות יהיה ביום", גם אם כל דיני נפשות ביום, כיון שיש גמר דין ממון בלילה יש דין בכל עת.
מה שרש”י אומר ש"ושפטו" הוא גמר דין כי זה עיקר הדין, הוא כדי לפרש את ההכרעה למה דוקא גמר הדין נשאר ב"בכל עת" ולא תחילת הדין. אבל ודאי העיקר בהכחשת "ביום" ו"בכל עת" הוא שיהיה איזשהו דין בכל זמן, כנ"ל.
(נראה שמ"ש רש"י "דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין", אין הכוונה ש"ושפטו" יכול להתפרש "גמר דין", אלא שאחר שמקבלים רק חלק מהמשמעות הראשונית של ושפטו, בוחרים בחלק העיקרי).
ה) יש אפשרות ש"חוקת משפט" שהוקשה ל"ביום הנחילו" כוללת את ממונות ונפשות כאחד, וההשמעה הראשונית שנחלות הוא דין משוה נחלות לממונות ולנפשות כאחד. זה מחייב שיקול נוסף על סמך ההשמעה להחליט באיזה צד לאחוז. ההחלטה הזו היא על פי סברא. (כעין שני כתובים מכחישים בכתוב אחד, שאפשר להכריע ביניהם על פי סברא, אלא שכאן אין צריך לקיים את שניהם). זה מחייב שהיקש הוא אמירה שראשון שוה לשני בלא אמירה במה שוה, והבחירה במה שוה היא שיקול נוסף. אם זה נכון ההיקש הוא גם לדיני ממונות וגם לדיני נפשות, והלימוד של משפט מנחלות בעניין "ביום" יכול להיות גם בממונות וגם בנפשות. ולא קיים ההסבר שאמרנו.
אבל עי' רש"י חולין פ"ח: שכלל הצריך לפרט הוא דמשתמע כלל בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא ולאו למעוטי לגמרי. ממילא נאמר בנידון דידן, ש"משפט" משמע תרי ענייני, משפט ממון ומשפט נפשות, וכשמדמים נחלות לממון מכריעים שכאן "משפט" היינו בממון.
אפשר לאמר שהיקש משמיע ישירות על הדין, היינו ההיקש כאן אומר שנחלות יש בו דין ג' כמו בממונות. אבל דברינו קיימים גם אם נאמר בעלמא שההיסק בהיקש נעשה בשני שלבים, הראשון שהלמד שוה למלמד, והשני שיש בו דין פלוני כמו במלמד, אבל לאופן שבתחילת הקטע אנו מקבלים את האמירה הראשונית באופן חלקי, ועדיף לפרש את "משפט" ככולל ממון בלבד ולקבלו באופן מלא.
ו) רבינו תם בתוס' שם ד"ה כלל חולק על רש"י ואומר דהכא והתם חשוב כלל ופרט גמור כמו בעלמא דבכור משמע בין הכי ובין הכי.
ועי' מאירי, סמך לדבר שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש ואין לומר שגמר דין בלילה והוקעה ביום שאם כן נמצאת מענה דינו. אכן ההוקעה היתה לפי רש"י כדין כל הנסקלים בעבודה זרה, וא"כ אפשר לגמור דין בלילה, ולסקול בעלות השחר כדי לא להלין את דינו, וכדי שלא תהיה לינה בלילה לתלות אחר הזריחה. אמנם הרמב"ן שמות ל"ב כ"ז פירש שההריגה כאן היתה בכל דבר. לפי"ז באמירת ההוקעה כלול גם ההריגה, ולא מכללא שאם תולים מוכח שסוקלים, א"כ נגד השמש היתה גם ההריגה, ואם יגמרו דין בלילה יהיה עינוי דין עד הזריחה.
ואולי זו שיטת ר"ת.
לדברי המאירי ש"קח את כל" אינו חלק מההוכחה לא נוחה גרסת הגמרא שלפנינו "ו"כתיב ויאמר ה' אל משה, שמשמע שזה המשך העניין הקודם. וכן הגרסא בכת"י תימני, ובעוד כת"י אשכנזי, וכן בדפוס פיזרו ר"נ וויניציאה הגרסא "ו"כתיב. אמנם בכת"י מינכן הגירסא "כתיב" ויאמר וכו', וכן בדפוס קושטא. והוא מתאים למאירי.
ז) הצורך בשיקול של הגמרא "אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו" אף שאינו מכריע, שהרי אפשר לומר כר' יודן במדרש, ואף ר' נחמיה שחלק, לא חלק כדי לחדש דין אלא רק עדיפות לאגדה. נראה שהצורך הוא שללא מה שמחזק את האמירה שה"קח" הוא לעשות דין, היתה האפשרות הזו רחוקה עד כדי שהצורך לפתרון בעיה לא היה מספיק עד כדי שנאמר אותה.
סיכום מהלך הדיון.
א) "ביום הנחילו" וההיקש לחוקת משפט מלמד שדינים כולם ביום ושנחלות בשלושה. כיון שההיקש לנחלות הוא ממון ולא מנפשות ממילא כל הלימוד במשפט של ממון. ב) ושפטו את העם בכל עת, משמעו הסתמי שכל משפט וכל חלק ממנו נעשה בכל עת. ג) מכח ההכחשה, ושפטו בכל עת מתקיים ע"י שיש שפיטה בלילה בגמר דין בממון. (בין איש ובין רעהו) לגבי נפשות אין לימוד המגלה מתי המשפט וזה גורם "שקח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש" מתפרש לקחת את ראשי העם להיות דיינין ולדון ולהוקיע, וכל זה ביום.
היסוד לשלב ג' בדברי ר"ח ב"ק ל"ג., כ' ר"ח, הנה במיתה פירש דין תם ודין המועד לנזקין לא פירש כשחזר וכ' או בן יגח או בת יגח למאי אתא לדברי הכל לנזקין הוא.
|
|
|
|
|
