סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ראש השנה כ"ו. קרן אקרי שופר לא אקרי

מתני'. כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן אר"י והלא כל השופרות נקראו קרן שנא' במשוך בקרן היובל. גמ'. שפיר קאמר ר"י ורבנן כל השופרות אקרו שופר ואקרו קרן דפרה קרן אקרי שופר לא אקרי דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו ור"י אמר לך דפרה נמי אקרי שופר דכתיב ותיטב לה' משור פר אם שור למה פר ואם פר למה שור אלא מאי שור פר משופר. ורבנן כדרב מתנא וכו' שור שהוא גדול כפר וכו' עולא אמר וכו' חדא דאין קטיגור נעשה סניגור ועוד מפני שהוא קרן.

א) כ' בתוס' ישנים ד"ה עולא ותימא עולא מה בא לתרץ ואם הוא זה טעמא דרבנן א"כ אמאי לא שנה טעם זה במשנה תורה שהרי עיקר הטעם הול"ל. וי"ל דתירץ עולא דקסבר דשניהם עיקר הטעם דמהאי טעמא לא הוו פסלי רבנן, דאישתני, ומטעם דמתני' לחוד נמי לא הוו פסלי רבנן כיון דכל השופרות נקראו קרן , ומהנֵי תרי טעמי יחד ס"ל לרבנן דפסולי. ע"כ.
עי' ירושלמי פ"ג ה"ב, התיבון הרי של יעל הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר מאי כדון כהיא דאמר רבי לוי שנייא היא שאין קטיגור נעשה סניגור. וצריך לומר שה"ה שהיה יכול לומר ששל יעל אין נקראת קרן.

ב) ביאור ענין גריעות פרה שנקראת קרן לעומת יעל שלא נקראת כלום, והצרך לצרף את הגריעות לאין קטיגור.
נראה שאין שופר שאינו קרן ויש קרן שאינה שופר. הכלל בכמה מקומות שמסיקים מתוך שהתורה נקטה לשון בעלת שתי משמעויות ולאחת המשמעויות יש ביטוי נפרד, שהמשמעות השניה היא הנכונה, כמו שרגילה הגמרא לדיק במשנה. לכן כאן אם נכתב "קרן" בלבד הרי הוא דוקא.
אמנם שם עיקר הדיוק מזה שהיה צריך לנקוט את הביטוי החד משמעי, וענין זה לכאורה אינו כאן, שהרי לשון "בהם עמים ינגח" שייך לקרן ולא לשופר.
אכן כיון שהתורה משתמשת בביטוי "קרן" שאפשר לפרשו שהוא דוקא, אם אינו דוקא יש לתורה לגלות באיזה מקום שאינו דוקא. ואם לא גלתה, הרי קרן דוקא. וזה כעין הדיוק הנ"ל.
לכן אם של פרה נקראת במקום אחד בשם שופר שוב אין אמירת קרן בדווקא ואינה כלום.

ג) מכאן, מ"ש בגמרא דפליגי אם ותטב לה' משור פר נדרש משור שהוא גדול כפר או משופר, זו עיקר המחלוקת. שאם נזכר באיזה מקום שבפרה יש שופר הרי בטל עיקר הלימוד שפרה רק קרן.

ד) בהסבר המחלוקת. בפשטות דרשת "משופר" רחוקה יותר מדרשת שור שהוא כפר. הדרשה הראשונה היא נוטריקון, שאינו נדרש אלא כשיש לכך אילוץ מצד ספק שנוצר ע"י דבר ידוע, ולא ספק של אי ידיעה סתם, כמו שנתבאר בארוכה במקום אחר, ואילו הדרשה השניה קרובה לפשט.

ה) ונראה שיסוד המחלוקת תלויה בזה שאם דרשת הנוטריקון נחשבת בכלל לאפשרות הרי אין בתורה אמירה שפרה אינה שופר. אמירה כזו בנויה מאמירה שהיא קרן וּמֵאִי אֲמִירָה שהיא שופר, כנ"ל אות ב', מצב שבו קיימת אפשרות לשופר אינו אי אמירה.
אם "שופר" נחשב לאפשרות, הרי הדין הופך להיות שפרה כשרה לשופר, וע"כ נאמר בפרה "שופר" ודרשת הנוטריקון הופכת לעיקר.
אפשרות שגורמת דין הופכת בזה לעיקר.

ו) דעת רבנן שאף שדרשת נוטריקון הרחוקה נחשבת אפשרות מצד עצמה, כאן מצטרף לצד "שור כפר" גם הענין שאין קטיגור נעשה סניגור והא גורם להעדפת "שור פר" עד שאין "שופר" נחשב אף לאפשרות.
זהו ענין הצירוף של סברת אין קטיגור.

ז) באופן קצת אחר. האמירה "קרן" הופכת ל"רק קרן" ע"י שהיא יוצרת ספק האם "גם שופר" וכדי לפשוט את הספק נותנים לקרן משמעות "רק קרן". במצב של ספק נדרש הנוטריקון, ולא מגיעים ל"רק קרן". סברת אין קטיגור הופכת את הצד ש"קרן" דוקא לודאי ושוב אין מקום לדרוש נוטריקון.

ח) אבל צריך עיון, שהרי הפסוק ותטב לה' משור פר מקרין מפריס נאמר בתהילים, ע"י דוד, ועד דוד לא נקרא של פרה שופר, א"כ היה הדין ששל פרה פסולה, ואיך תוכשר ע"י דוד. וצריך לדחוק שכיון ששור פר הוא מה שהקריב אדם הראשון, כמ"ש בשבת כ"ח: ע"ז ח'. חולין ס'. אבות דר"נ ספ"א תוספתא חולין פ"ג ה"ז בראשית רבה פכ"ב ח' ופל"ט ט' ויקרא רבה פ"ב י'ב מדבר רבה פ"ד ח' מדרש תהילים ל"ט ואליהו רבה פ"ו, היה תיאור הענין בשם שור פר כבר ידוע בזמן מתן תורה ועל זה הסתמכה התורה.
(אמנם רש"י בתהילים ובע"ז כותב שיסוד הלימוד שמיירי בשור של אדם הראשון הוא משור שהוא כפר, וגם יש מקומות ירושלמי שבת פ"ב ה"ג, ועוד, שמשמע בהם שהפסוק מיירי בזמן הקמת המשכן).
אין זה כענין לימוד מהלכה למשה מסיני, אלא גילוי ששל פרה נקראת שופר, וממילא אין לדייק להיפך מדאקרי קרן.

ט) אולי ראוי ללכת בדרך אחרת, אף שגם היא דחוקה.
ונאמר שמ"ש ור"י אמר לך דפר נמי אקרי שופר, אין זה סתירת הטענה שפרה אקרי קרן ולא שופר, אלא ראיה מדברי קבלה שאין דורשים מדאקרי קרן שאינה שופר. שאילו היתה דרשה בתורה שפרה אינה שופר לא היתה נקראת כך בדברי קבלה.

י) בהסבר המחלוקת צריך לומר שהדיוק ש"קרן" דוקא מדלא אמר "שופר" הוא דיוק חלש, כנ"ל אות ב', שהוצרך לומר קרן משום ש"שופר" אינו ענין ל"בהם עמים ינגח". אמנם אין הוא חסר חשיבות כלל. דעת חכמים שסברת אין קטיגור הגורמת שאין ראוי לקרא לשופר קרן דיה ללחזק את הדיוק ולעשותו דיוק גמור.
סברת אין קטיגור כשלעצמה אין בכוחה ליצור דין שאינו כתוב, ואינו יכול כאן אלא לחזק את הדיוק מ"שור פר" ולעשותו כתוב.

יא) בענין אין קטיגור נעשה סניגור משמע מהתוס' ישנים שסברא זו כשהיא מקטיגור שלא השתנה דיה לבדה לגרום שלא יהיה סניגור. וכן משמע לכאורא ברש"י פסחים ע"ז. ד"ה שאינו על מצחו (הציץ בעבודה בפנים) כדאמרינן דאין קטיגור נעשה סניגור.
אמנם כבר הקשה שם רעק"א הלא כבר מפורש בכתוב דלפני ולפנים עובד רק בד' בגדים אלא דבר"ה אמרינן טעמא לקרא. וכן מפורש ברש"י על התורה, ויקרא ז', כתנת בד וגו' מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהם זהב לפי שאין קטיגור נעשה סניגור אלא בארבעה ככהן הדיוט וכולן של בוץ.
ונראה לתרץ שבתורה כתוב רק כתנת בד קדש ילבש וכו' ד' בגדים, ולא מפורש שאינו בציץ, וכיון שבציץ כתוב "תמיד" יש מקום לומר שאף שד' הבגדים הם דוקא, במקום בגדי זהב, עדין יש לומר שהם רק במקום ז' בגדי זהב ולא במקום ציץ וזה מלמדת סברת אין קטיגור.
כלו' בפסחים מזכיר את קטיגור כיסוד הלימוד כיון ששם דן בציץ, ואין קטיגור הוא חלק חשוב בלימוד, ואילו בפירוש החומש דן בכל הבגדים וברובם אין הלימוד נובע מאין קטיגור לכן לא הזכירו.
לפי זה מוכח שסברת אין קטיגור אינה מספיקה שם. (אפשר לדחות שציץ למד מאין קטיגור בלבד ובתורה נקט רש"י את הלימוד של כל הבגדים אף שלגבי ציץ אין כאן מקור ההשמעה מ"מ אחר שיודעים מסברת אין קטיגור שכתונת בד וכו' הוא דוקא גם לגבי ציץ סותם רש"י).

יב) עי' עוד קידושין ע'. ואקיש נמי יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף אמר אביי יאמרו כסף מכניס כסף מוציא סניגור יעשה קטיגור אי הכי שטר נמי יאמרו שטר מוציא שטר מכניס קטיגור יעשה סניגור מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד הכא נמי האי כספא לחוד והאי כספא לחוד טיבעא מיהא חד הוא. הרי כשיש שינוי אין לעשות פרכא על היקש (כאן זה היקש לכמה עניינים ועל הוספת פרטים הנלמדים בהיקש משיבים).
לכאורה אין לחלק בין השינוי של שטר קדושין מגט והשינוי של קרן מפרה, ובפשטות שיקול לעשות פרכא אינו צריך להיות חזק יותר משיקול לעשות לימוד כעין שכתבתי, בפרכא די בשיקול להטיל ספק בהיסק הודאי של היקש, ובלימוד דלעיל צריך להטות לצד שהוא כנגד הסתימה.
אכן אם נאמר שבקרן אין שינוי, כיון שהוא החלק העיקרי לגבי נידון דידן, אתי שפיר.