סגור X    הדפס      הורד קובץ 


קידושין י"ד· דרשת "וְיִבְּמה"

יכול יהו כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה תלמוד לומר ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה ואימא מאי ויבמה דבעל כרחה מיבם אם כן לימא קרא ויבם מאי ויבמה שמעת מינה תרתי.

א) כ' רש"י, ה"ג האי מיבעי ליה ויבמה בעל כרחה דלהכי דרשינן לה ביבמות (דף ח).
לפום ריהטא כוונת רש"י, שלפי גרסתנו הדרשה של ויבמה בעל כרחה היא רק דיחוי, ובאמת הרי היא קיימת. אבל הרי גם לגרסתנו היא קיימת, שהרי מסיקה הגמ' ש"מ תרתי.
לכן נראה שדעת רש"י שבאמת יותר מסתבר לדרוש את הַיִּתּוּר של "ויבמה" לומר שרק ביאה קונה (שינה עליו הכתוב לעכב) מאשר ללמוד שיבום בעל כורחה קונה. ועל כרחך קושית הגמרא היא שהרי מצאנו שלמדים מ"ויבמה" שקונה בעל כרחה, ומנין לנו ללמוד שני לימודים. לגרסתנו נראה שהקושיה מסברא, עדיף ללמוד את היתור ליבום בעל כרחה, וישוב הגמרא שהדרשה מה"א ד"יבמה". וזה מה שאומר רש"י להלן, דלביאה גומרת אותה נימא ויבם מאי ויבמה למילף נמי בעל כרחה והכי תניא ליה בהדיא ביבמות בפ' הבא על יבמתו (נ"ד.) ויבם ביאה גומרת בא ואין כסף ושטר גומרין בה ויבמה בעל כרחה.

ב) האופן שמתמעטים כסף ושטר כתב רש"י שהוא משום שינה עליו הכתוב לעכב. אין נראה שמפרש שיש מידה מיוחדת כזו, שכל הניכפל בא לעכב, שהרי מידה זו היא רק בקדשים, והתוכן שלה הוא שכל שלא נכתב אלא פעם אחת אינו לעיכובא. ואילו כאן מה שנצרך ללמוד עיכוב הוא שלא נלמד מ"לאשה". כמ"ש רש"י בהו"א, מה אשה כסף ושטר כי ביאה אף יבמה כסף ושטר כי ביאה דהא כתיב לאשה.
אלא נראה שיש כאן הענין הרגיל של כפילת ביטוי, היינו כל לשון שהתוכן העיקרי שלה ידוע ממקום אחר נותנים לה תוכן חדש. ובנידון דידן "יבמה" הופך להיות "יבמה בלבד".
עי' זבחים פ"ב., מכדי בחטאת עסקינן ואתי חטאת דכתב רחמנא ל"ל לאו חטאת קאמינא לך אלא כל קדשים. הרי שכשתוכן של לשון מיותר נותנים ללשון תוכן אחר.

ג) העדיפות לומר ש"דבר" מיותר הופך להיות "רק דבר" היא משום שהוא בכלל משמעויות לשון בני אדם. (אם אדם אומר שיש לו עץ אחד בחצר, הרי שכל השומע מבין שאין לו אלא עץ אחד, למרות שבתוכן המילולי של דבריו קיימת אפשרות שיש לו מאה עצים). אין העברה כזו מוציאה את המקרא מידי פשוטו. עכ"פ העברה כזו היא שינוי מועט, ועדיף ששינוים יהיו מועטים.
(בענין עדיפות זו עי' לעיל סי' ט"ו לדף ט'· אות ח'. ועי' ספר דרש על ב"ק סי' ט"ז (לדף י"ג:) אות ב', וסי' ל"ה (לדף מ"ו:) אות ז'.)
אופן הלימוד של "ויבמה אפילו בעל כרחה" הוא שהתוכן אינו "יבמה" סתם שהרי הוא ידוע, לכן אומרים שהאמירה היא שהתוכן של "ויבמה" קיים גם במקום נוסף. היינו גם באונס. התוכן של גם באונס אינו במשמעות הלשון. החיסרון בקנין באונס אינו חיסרון בשם מעשה יבום, גם מעשה בעל כרחה של האשה נקרא מעשה, אלא החיסרון הוא חיסרון כללי בְקנין. לכן אין הרחבת שם יבום מוסיפה את בעלי החסרון.
לכן הלימוד הזה בעדיפות פחותה מהלימוד הקודם.

ד) למסקנה שהלימוד שקונה גם באונס נלמד מהה"א של ויבמה, הלימוד הוא באותה דרך כמו לעיל, יתור הה"א גורם כאילו כל המילה נכתבה שנית. (ועי' אות ה') ושוב דורשים את "יבמה" כמו שדרשנו להו"א.
זה שהה"א של ויבמ"ה" גורם כאילו כתוב "ויבמה" פעם שניה, עי' ב"ב ק':, דרך ערי מקלט שלושים ושתים אמות א"ר הונא מאי קראה דכתיב תכין לך הדרך דרך הדרך. וברשב"ם דרך מצי למכתב וכתיב הדרך לאוסופי דרך אחרת וסתם דרך שבתורה ט"ז אמה כדילפינן מעגלות. הרי שהוספת אות נחשב כאילו כתוב דרך פעם שניה ויש כאן רוחב שתי דרכים. ועוד, הוריות ה'·, מ"ט דר' יהודה ד' קהלי כתיבי. וברש"י מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל מאי הקהל תרי. מפורש שהוספת אות נחשב כאילו כתוב פעם שניה. וכן זבחים ג':, ארבעה תוכו כתיבי תוך תוכו תוך תוכו. וברש"י, כיצד תוכו תרי זמני ודרוש תוך ודרוש תוכו דהוה מצי למכתב תוך וכתיב תוכו.

ה) אם הדברים הנ"ל נכונים נוכל לישב בעזרתם את גרסתנו.
ונֹאמר. בדרשת ויבמ"ה" עדיף לדרוש אפילו בעל כרחה. הה"א אין לה משמעות מצד עצמה, אלא כיון שהיא מיותרת היא באה להורות שיש כאן עוד משהו. המשהו הזה אינו בהכרח כאילו המילה נכתבה פעם שניה, כנ"ל אות ד', אלא יכול להיות מילה, ויכול להיות תוכן. בנידון דידן אם היא גורמת שיהיה ככתוב שוב "ויבם" הרי זה מחייב שלב נוסף" שה"ויבם" יהפוך ל"יבם בלבד" או ל"יבום אחר, באונס". אם היא גורמת תוכן נוסף הרי מגיעים בשלב אחד לתוכן של יבום באונס. וזה עדיף. לכן אף אם אילו נכתב רק "ויבם" היינו דורשים לאונס, כאן שע"כ יש שתי דרשות עדיף לדרוש מויבמ"ה" אונס, כנ"ל וממילא "ויבם" יבא למעט כסף.
טעם נוסף שאילו נכתב רק "ויבם" היה עדיף ללמוד לאונס הוא שהוספת אונס הוא דיון בגוף הדבר, ואילו מיעוט כסף הוא דיון על דבר אחר. ועי' תוס' יבמות ג': ד"ה עליה, שעדיף לדרוש לגופיה, אשת אח ולא לענין אחות אשה.

ו) רש"י לא אומר כן. משון שהעדיפות של מיעוט כסף ושטר, שהיא במשמעות הלשון עדיפה על העדיפויות של מיעוט אונס. ולגבי הטעם בשני שלעיל, גם משום שהמיעוט של כסף ושטר גם הוא דיון במה שבפרשה, שלא ללמוד מ"לאשה".

ז) להלן י"ד: אמר קרא נעל נעל אין מידי אחרינא לא והאי נעל וכו' מיבעי ליה לכדתניא וכו' אם כן ניכתוב קרא נעל מאי הנעל שמעת מינה תרתי.
יש לעיין מהו המיעוט של "ה"נעל. האם הוא כמיעוט של פסחים כ"ד., אמר קרא ושרפת את "ה"נותר נותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה, וכהנה רבות. או שהוא כמו ב"ב ק': הנ"ל אות ד'.
ונראה כצד השני שהרי אחר שאומר, נעל אין מידי אחרינא לא אינו אומר "אלא" מאי "ה"נעל, משמע שלא חזר בו ממה שאמר שהלימוד הוא מ"אמר קרא נעל". כלומר ע"י "ה"נעל נחשב כאילו כתוב "נעל" פעם שניה לדרשה.
ועי' פסחים צ"א:, וההוא מיבעי ליה דשוחטין את הפסח על היחיד וכו' אם כן נכתוב רחמנא לפי אכלו מאי איש שמעת מינה תרתי. לשון ש"מ תרתי מורה על יתור של לשון. וכהנה רבות מאד.

הסימן נכתב בשנת תשס"ג. הערה משנת תש"ע.
א) נראה שהדרשה שיבום קיים גם באונס, היא שיתור "יבם" עובר להיות "רק יבם" וקביעה שהתוכן "רק יבם" מתיחס לעניין מה בעל חשיבות לדין. כלומר אומר שיבום תלוי רק בביאה ולא בדבר נוסף. היינו קיום היבום תלוי רק בביאה ולא בהסכמות.

דרשה כזו היא (שבת קל"ב·.) וביום השמיני ימול ואפילו בשבת, ורש"י (שבת ק"ו·.) ביום יתירא. ע"כ. ונראה הפירוש, שקיום מצוות מילה תלוי רק ביום השמיני ואינו תלוי בשבת, ואם יום השמיני חל בשבת מקיימים את המילה. (ועי' עוד מש"כ ב"ק י"ג: וביער בשדה אחר שהופך מ"של אחר" ל"של אחר בלבד" ולא שהבעלים שותפים. ועי' עוד הוריות ח'., וכפר [עליו] הכהן על שגגתו אשר שגג רבי סבר מי שכל חטאו בשגגה יצא זה שאין [כל] חטאו בשגגה אלא בהעלם דבר מידי כל כתיב אין דאם כן נכתוב על שגגתו למה לי אשר שגג הא קמ"ל דעד דאיכא כל חטאו בשגגה).
ההו"א שצריך את דעתה נראה שהוא בגלל שיוך יבום לכל הקניינים, שצריך בהם את דעת בעל הדבר האחר.

ב) דרשת "הכל תלוי בביאה לבד" יש בה עדיפות על הדרשה שרק יבום קונה ולא כסף, בזה שהיא דנה ביבום עצמו ולא ממעטת דברים אחרים, וכפי מה שכתבו התוס' לעיל ג': ד"ה עליה. אכן גם כסף אינו דומה ללימוד שבתוס' הנ"ל, שבעלמא עשה דוחה ל"ת, שאינו הנידון בפרשה כלל, ואילו כאן גם קניין כסף הוא מעניין פרשת אשת אח בלא בנים.
ולעומת זה מעבר מ"יבום" ל"רק יבום" (ולא כסף) עדיף בזה שהוא מעבר למשמעות שניה של המילה גם בלשון בני אדם, ואילו מעבר ל"יבום גורם את הדין בלא תוספות" רחוק יותר מצד הלשון.
שני השיקולים האלה עושים את שתי האפשרויות לקרובות. ואפשר שהמחלוקת בין הגרסאות היא איזה קצת עדיף.

ג) אפשר שהגריעות של הדרשה ויבמה אפילו בעל כורחה היא בזה שביבום היבם קונה את היבמה, ובעלמא בקניינים צריך את הסכמת שני הצדדים, וקניין בעל כורחה הוא חידוש, וקשה יותר ללמוד אותו.
לעומת זה מיעוט קניין כסף מיבום, אינו חידוש, לר"ל שדבר תורה משיכה קונה במטלטלין ולא כסף.
וגם לר"י שדבר תורה מעות קונות אין זה חידוש שביבום לא יקנו, שאין זו סברא פשוטה שמעות קונות, וכמ"ש רש"י ב"מ מ"ו:, דבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו. או גם כרי"ף ב"מ מ"ד., אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות אם גופו קונה ממונו לא כל שכן. ולעומת זאת, זה שבעינן דעת בקניין נראה כסברא פשוטה, ולא כלימוד במה מצינו, וקשה ליצור דין נגדה.

ד) זה שאמרנו שחידוש הוא לומר שאשה נקנית שלא מדעתה אין זה אלא אם מעשה היבום כשהוא לעצמו יש בו גם עניין קניין (ולאו דוקא אם הקניין הוא מצוה) , אבל אם נאמר שמעשה היבום אינו אלא מצוה, והמצוה היא שעושה את האשה לקנויה, אין כאן קניין ואין חידוש אם לא צריך את דעתה.
ועי' שו"ת מהרי"ק סי' קל"ט שביאת יבמה מועילה מטעם קידושין (היינו קניין) שהרי בעי למילף (קידושין ד':) שתהא אשה מתקדשת בביאה מיבמה שנקנית בביאה. ובאור שמח יבום פ"א ה"א הביא מתוס' יבמות מ"ט: ד"ה (לעיל) הכל, שכ' בשם ר"ת, וליבם נמי לאו בת קידושין היא אלא ביאה הוא דאית בה. והביא שכן הוא בירושלמי פ"ג ה"ג, הרי יבמה שזינת הרי אין לה עליו ולא על אחרים קידושין והוולד כשר. וביאר באו"ש שמה דקני היבם לה ע"י ביאתו לא הוי מדין קדושין רק מצות ביאה גורמת שתהא קנויה לו ולכן מועיל אפילו אנוסיס.
(וע"ע אבנ"ז אה"ע סי' רי"ב אות ד', על כן נראה דאשה הקנו לו לאו על שעת נפילה קאי שנפל לו מן השמים, רק גם על קנין יבום לאו הוא הקונה אלא מן השמים הקנו לו, והיינו משום שיבום הוא אפי' בלא כוונה לקנות, ואפי' נתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנאה, א"כ אין הוא הקונה שהרי לא נתכוין לקנותה אלא שגזירת הכתוב שאם בא עלי' קנאה, א"כ לאו קנינו הוא רק התורה הקנתה לו).
(וכ' האו"ש לישב ראיית המהרי"ק שטענת ר"ת כלולה בדיחוי הגמ' בקידושין, מה ליבמה שכן זקוקה).
(אף שהדברים בתוס' נאמרו לדברי רב שאין קידושין תופסים ביבמה, לא מצאנו ששמואל חולק בקניה של היבום עצמו, ועי' להלן שההכרח של רב קיים גם לשמואל).

אם אין יבום קניין אלא מצוה, אין חידוש לומר שהיא מתקיימת ללא כוונה.

ה) עי' תוס' יבמות ח': ד"ה, ויבמה בעל כרחה, (ואינו בתוס' הרא"ש בתוס' הר"פ ובתוס' ישנים) הכא משמע דמה"א דריש לה ותימה דבפ"ק דקידושין משמע דדריש מה"א ביאה גומר בה ואין כו' דפריך התם והא מיבעי ליה ויבמה על כרחה א"כ לימא קרא ויבם. ע"כ. משמע שדעתם בקושיה (אף שגרסי כרש"י) שדרשת בעל כרחה יכולה לבא לפני דרשת לא נקנית בכסף. שעכ"פ עדיפה קצת מדרשת לא בכסף. (ואף שביבמות נ"ד. אומר ויבם ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה ויבמה בעל כרחה, משמע שדרשת לא בכסף עדיפה, שם סוברים שהעדיפות הקטנה הפוכה, ואין זו מחלוקת רחוקה).

ו) אכן, רש"י סובר שעדיף לדרוש את שאין כסף קונה מאשר שנקנית על כרחה.
אין צריך לומר שסובר כמהרי"ק, הנ"ל אות ד'. אלא סובר שהסברא החיצונה היא שביאת יבום יש בה גם עניין קנין. וממילא ראוי לה להיות רק מדעתה. ורק אחר שלמדנו שיבום קונה בעל כורחה אנו חוזרים לומר שאין ביבום קניין אלא כולו מצוה, והמצוה גורמת שתהיה היבמה קנויה ליבם.
בעצם העניין שקנין האשה נעשה על ידי המצוה יש חידוש. לכן עדיף ללמוד שאין כסף קונה מאשר ללמוד שביאה בעל כורחה קונה, מה שיביא לומר שאין קניין בביאה, כנ"ל.