סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ראש השנה י"ב: מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות

התבואה והזיתים משיביאו שליש וכו' מנה"מ וכו' אמר קרא (דברים ל"א) מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות וכו' בחג הסוכות שמינית היא אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית וכו' ודלמא לא עייל כלל וקאמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות לא סלקא דעתך דכתיב (שמות כ"ג) וחג האסף בצאת השנה מאי אסיף אילימא חג הבא בזמן אסיפה הכתיב באספך אלא מאי אסיף קציר וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה וקא קרי לה בצאת השנה.

א) מלשון הגמרא שאמרה "לא סלקא דעתך דכתיב", ולא אמרה "אלא" מדכתיב, משמע שאינו חוזר מהצורך בלימוד מ"במועד שנת השמטה בחג הסכות". מוכח ש"במועד שנת השמטה בחג הסכות" גורם שנוכל ללמוד מ"וחג האסף בצאת השנה". וכ"כ בראש משביר.
ההסבר הנראה לזה. הלשון "במועד שנת השמטה בחג הסכות" מגלָה רק שאין הולכים בשמיטה אחר לקיטה בשביעית עצמה. ומשאיר אפשרות של הליכה אחר הבאת שליש בתוך השביעית (וכנראה גם בין אחר שלב מוקדם יותר אולי חנטה) ובין הארכת שנת השמיטה עד סוכות.
זו נחשבת יצירת ספק ע"י הכתוב, וכפי שהוסבר פעמים רבות, יצירת ספק ע"י הכתוב גורמת לדרוש דרשות שלא היו נעשות בלעדי הספק.
אילו לא נוצר הספק ע"י "במעד שנת השמטה בחג הסכות" לא היינו למדים מ"חג האסיף". ומסתבר שהיינו אומרים שהלקיטה יוצרת דין שביעית וזמנה עד סוף השמיטה.

ב) ללא יצירת הבעיה ע"י "במועד שנת השמיטה וכו'" לה היינו דורשים ש"אסיף" היינו קציר. הדרשה אינה אם אינו עניין, אלא הרחבת הביטוי "אסיף" למן תחילת הפעולות של הכנסה לבית. זו דרשה רחוקה שהרי לקציר יש חשיבות עיקרית של אפשרות לדוש וכדומה, וקשה להכלילו ב"אסיף". (עי' תורה תמימה שמות כ"ג ט"ז דאפשר לפרש בלשון אסיף קצירה יען כי הקצירה תחילת ותכלית אסיפה היא. בל לפיקושו "אסיף" היינו קצירה לבדה).
ת כ"ג ט"ז עי' צל"ח כאן שהביא את הירושלמי שראש השנה בתשרי "איזהו חדש שיש בו חג ואסיף ותקופות זה תשרי אם תאמר ניסן אין בו אסיף, והקשה בצל"ח שלמאי דמסיק מאי אסיף קציר יש קציר בניסן. אבל לנ"ל כיון שבניסן אין אסיף ממש כלל, לא שייך לומר בו "אסיף הכולל קציר".
ועי' חגיגה י"ח., אלא מעתה חג האסיף אי זהו חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות אימת אילימא ביום טוב מלאכה ביום טוב מי שרי אלא בחולו של מועד חולו של מועד מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה. ובתוס' כאן ושם ישבו שקושית הגמרא היא על פי הפשט הצריך יתור להוציא ממנו. לנ"ל, שגם על פי הדרש הכולל קציר נשאר הפשט של אסיף, מרווח זה שמקשה מהפשט, כיון שהדרש אינו משנה בעניין זה.

ג) להלן, מתקיף לה רבי חנינא ומי מצית אמרת דהאי אסיף קציר הוא והכתיב (דברים ט"ז) באספך מגרנך ומיקבך ואמר מר בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר (רש"י ש"חג האסיף" אינו על שם זמן אסיפה אלא על שם שמסככים בפסולת גורן ויקב) אמר רבי זירא הא מילתא הואי בידן ואתא רבי חנינא שדא ביה נרגא. אלא מנלן כדתניא וכו' ועשת את התבואה לשלש השנים, אל תקרי לשלש אלא לשליש הר"ש מעשרות פ"א מ"ג כתב שהלימוד להבאת שליש הוא מקרא דמקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה. ואפשר שסובר שגם דרשת אל תקרי אינה נדרשת ללא יצירת הבעיה של מקץ שבע במועד השמיטה. כלומר עיקר הדרשה היא מ"מקץ שבע וכו'" והאל תקרי רק פותר את ודלמא לא עייל כלל.
עוד אפשר, שהקשו, שבסוכה י"ב., אר"י אמר קרא (דברים ט"ז) באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר וכו' מתקיף לה רבי ירמיה ואימא יין קרוש הבא משניר וכו' אמר רבי זירא הא מלתא הוה בידן ואתא רבי ירמיה ושדא ביה נרגא. הרי שר"ז אינו לומד מפסולת גורן ויקב ומה הקשה כאן. וישבו שמ"ש שם "שדי בה נרגא" הפירוש שהלימוד מפסולת גורן ויקב אינו ברור, ולא שהוא נדחה, ממילא אפשר להקשות ממנו. ולפי זה נאמר גם כאן שאף ללא היתור מכח "מאי אסיף אילימא חג הבא בזמן אסיפה הכתיב באספך", אפשר לדרוש את "מאי אסיף קציר" אלא שאין זו דרשה ברורה כל כך, וזה מ"ש ר"ז כאן.