סגור X    הדפס      הורד קובץ 


קידושין י"א. י"ב. כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר

רב יוסף אמר טעמייהו דבית שמאי כדרב יהודה אמר רב אסי דאמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה וכו'. (וכיון דאפיקתי' מפרוטה אלמא מידי דחשיבות בעי אוקמוה אדינר כדלקמן. רש"י)
(י"ב.) ר"ש בן לקיש אומר וכו' וקידושי אשה לב"ש נפקא להו מאמה העבריה מה אמה העבריה בפרוטה לא מקניא אף אשה בפרוטה לא מיקדשא ואימא פלגא דדינר ואימא שתי פרוטות כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר.


א) נראה שההסבר של רב יוסף, כל כסף האמור בתורה כסף צורי, אינו נדחה עם המסקנה שרב יהודה אמר רב אסי דיבר רק בכסף קצוב. אמירה זו היא משום שע"כ ר"י אר"א כב"ה. כוונת רב יוסף שב"ש יסברו כעין דרב יהודה אר"א ויותר ממנו, שאף כסף סתם האמור בתורה אינו אלא בכסף צורי.
תוספות ד"ה והרי טענה, ור"י הקשה על פי' רש"י כיון דמטבע פחות שבצורי היא מעה היכי שייך כלל למימר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר ה"ל למימר אמעה שהוא מטבע פחות שבצורי וכו' אבל השתא דאמר דבצורי ליכא פרוטה אלמא מטבע פחות שלהן היינו מעה נהי נמי דאפיקתיה מפרוטה אדינר אמאי מוקמת ליה אמעה הוה לן לאוקמא.

ב) הנראה בדעת רש"י שמ"ש כל האמור בתורה כסף צורי אין הכוונה שלא היו פרוטות בתורה, אלא שמשמעות "כסף" שבתורה אינה כוללת פרוטה. הטעם לכך לפי הכלל שהבאתי בהרבה מקומות שאין מקבלים ממשמעות ביטוי שבתורה אלא את החלק החשוב. (לכן אין חייב על אכילה שלא כדרך אכילה). הדימוי לצורי הוא שכמו שֶׁהַמִּטְבָּעָה של צור לא הטביעה מטבעות של פרוטה משום דמטבעות פרוטה אינן מכובדות, כך אין פרוטות בהשמעת "כסף" של התורה. כסף אמנם אינו בדוקא מטבע כסף, אלא כולל גם מטבע זהב, והיתה ראויה לכלול גם מטבע נחושת, אלא שאי החשיבות מוציא את נחושת. כנ"ל. לקמן י"א: מביא את הפורט סלע ממעות מעשר שני ללמד שיש חילול על פרוטה (וכמ"ש ב"מ מ"ה.) ומוכח שאף בדאורייתא יש פרוטה. פרוטה שם מִתְרַבֵּית מ"ה"כסף. לרש"י הלימוד פשוט, פרוטה היא בכלל "כסף" אלא יוצאת בגלל שאינה חשובה, הריבוי מוסיף גם את שאינם חשובות.
לר"י לא היו מטבעות של פרוטה. ומה שהתורה מרבה פרוטה, נראה שנחושת היתה בין מטבע ובין פירות. עי' בבא מציעא מ"ד. אסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה את אסימון. ועי' שם מ"ז:, מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא וחכמים וכו' דאמר רבי יוחנן רבי דוסא ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד וכו' רבי ישמעאל דתניא וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד. הרי אף שאסימון הוא פירא מ"מ מתרבה. לר"י נחושת בתורה היא כאסימון.
ועי' ספרי זוטא י"ח ט"ז, כשאמר תפדה ריבה אסימון של כסף ואסימון של זהב וטבעות של נחושת.

ג) הטעם שאין אומרים לרש"י כיון שאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אמעה, שכבר בה יש חשיבות, כנ"ל.
נראה שלרש"י מה שנהגו במטבעה של צוֹר אינו בגלל שכסף הוא ענין אחר מנחושת מצד עצמו, אלא שיש בכסף דרגת חשיבות שאין בנחושת ובצור הקפידו על דרגה זו. אם ימצא ענין שבו ההקפדה מתחילה בשיעור אחר משל מעה כסף הרי החשיבות תתחיל באותו שיעור. אין בדברי רב יהודה אמר רב אסי אלא אמירה שגם בענין "כסף" קיים הכלל שמקבלים רק את החלק החשוב.
(אפשר שאם משום הכלל הנ"ל לבדו לא היינו מוציאים נחושת בגלל אי חשיבות, אלא כיון שהתורה נקטה "כסף" כדי לציין את המטבעות, והוא דבר של חשיבות, בזה הכניסה התורה ביתר חוזק את ענין החשיבות).
לעיל אמר ר"ז שטעם ב"ש שכן אשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר. נראה מזה שהגבול בין חשוב ובין בזוי באשה הוא דינר. לכן לגבי אשה אם הולכים אחר החשוב הגבול צריך להיות דינר.
(אין להקשות כאן, כמו על ר"ז, פשטה ידה וקיבלה. כשפושטת יד אינה מחשיבה את הפחות אלא אינה מקפידה על החשיבות, ואין לזה השפעה על ההקפדה של התורה על חשיבות).
עי' חידושי מהרי"ט שכתב קרוב לזה, מענין מסרו הכתוב לחכמים. אבל לא הסביר מה מכריח אותנו לומר שכאן מסרו הכתוב לחכמים.

ד) לכאורה נצטרך לומר גם באמה כיון דאפיקתה מפרוטה, משום והפדה, שתוכל לגרע פדיונה, אוקמה אדינר, או עכ"פ אמעה. ובתוס' י"א: ד"ה והרי טענה מוכח שגם לב"ש אמה בשתי פרוטות, שהקשו דבשלמא לקמן דאמר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר היינו בתר דאשכחנא דפרוטה הוי שפיר כסף לגבי אמה העבריה וכיון דאפיקתיה מפרוטה דהוי כסף אוקמוה אדינר דהוי דבר חשוב. וכן מוכח קצת בגמרא שלא אמר אוקמה אדינר אלא באשה.
(אמנם אפשר שגם באמה יכלה הגמרא לומר כן, אבל אמרה באשה כיון שבה מוכח שאומרים כן ולא רצתה להכנס לספק באמה שאולי יש לחלק בינה לאשה. בירושלמי ה"א אומר באמת שאמה בדינר, מטעם אחר, וגם לב"ה. רבי יעקב בר אחא בשם ר' חנינ' בית שמאי למידין מתחילת מכירתה של עברייה מה תחילת מכירתה בדינר וכו' ב"ה למידין מסוף גירועיה וכו' בפרוטה).
וכן עבד עברי לומד מאמה שנקנה בכסף. ובפשטות, נקנה בפרוטה לרמב"ם עבדים פ"ד ה"ג, שרק באמה הזכיר שתי פרוטות. ועי' במאירי. וקשה שֶׁנֹּאמַר בו כיון שאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר או אמעה. (ועי' בכס"מ ובמל"מ ובמפתח בהוצאת ר"ש פרנקל שם שילמד מאמה שמוציאים מפרוטה ויהיה נקנה בשתי פרוטות).

ה) הנראה בזה. הלימוד מאמה אינו קיים כאשר הוא בא ליצור גדר חדש. היקש עבד לאמה כולל הרבה לימודים ובמצב כזה משיבין על ההיקש. יצירת גדר חדש צריך לימוד חזק ולא עושים אותו כאשר יש בהיקש כבר לימודים אחרים.
כשלמדים מהיקש, פעמים שתוכן הלימוד הוא, שמעבירים אל הַלָּמֵד את היסוד הקיים במלמד, ופעמים שמעבירים לַלָּמֵד רק את התוכן המעשי, ואחר שמתקבל התוכן בונים לו את היסוד.
אישה לְמֵדָה לב"ש מאמה את התוכן של יותר מפרוטה. היסוד שמאחורי התוכן, הצורך בהפדה, אינו קיים באשה. לכן מעבירים אותו לגדר הקיים באשה, ענין חשיבות. החשיבות היא של דינר, כנ"ל אות ג', ממה שאמר ר"ז שאשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר. ומשתמשים בגדר הזה כל שאפיקתיה מפרוטה, בין אם משום שסתם כסף הוא צורי, כנ"ל ובין אם למדים משתי פרוטות של אמה.

ו) לגבי עבד ואמה אין גדר של דבר חשוב, אין כבודו של העבד משנה לגבי הקנין. לכן אין יכולים ליצור גדר של דינר. (אפשר שאילו באמה היה שייך גדר דבר חשוב שוב היינו למדים ממנה לאשה שלא מתחשבים בדבר חשוב).
לגבי אמה עצמה, אפשר שענין החשיבות באשה נלמד רק אחר שיש היקש לאמה. אין גדר החשיבות דבר חדש לגמרי, הוא קיים מקודם רק שאינו מספיק להוציא נחושת. אחר שלמדים מאמה להוציא מפרוטה שוב מחזקים את הגדר כדי שיוכל הלימוד להתקיים.
לגבי אמה כיון שכבר קיים טעם של והפדה שוב אין צריך לחדש את הענין של חשיבות.

ז) ע"פ זה אולי אפשר לומר טעם לזה שאין עבד למד מאמה שצריך שתי פרוטות. הסברא היסודית של צריך יכולת והפדה, נלמדת במידת דבר הלמד מסופו, כמו בבית מנוגע שצריך בו עפר עצים ואבנים. אולי היסוד של המידה הזו היא הגדרת עצם המצוה, ולא פרט הנוסף על פרטי המצוה. המצוה מתיחסת רק לדברים ששייך בהם הדינים החשובים שנכתבו במצוה. דבר שהוא עצם המצוה אין למדים ממצוה למצוה, כמ"ש החזו"א בדעת רש"י בלא יראה ולא ימצא. לכן אין ללמוד ראוי לפדיון מאמה לעבד.

ח) אין לומר שנלמד את הפרט של שתי פרוטות ונבנה סביבו את היסוד של ראוי להפדיה מדין המידה של למד מסופו. אין המידה אלא בדינים הכתובים במפורש. רק הם מספיק חשובים. כמ"ש רש"י ותוס' שיש עדיפות לכתוב בהדיא על הלמד.
נראה שזה היסוד לדין שסוכות תעשה ולא מן העשוי אינו בכל פרטי המצוה אלא בכתוב במפורש בפרשה. (בעשויה לצל ובאינו מחובר, מגורנך, ולא בדפנות עשרה ולא בסוכה תחת סוכה. סוכה י"ב.) הגדרת "סוכה" היא ממידת הלמד מסופו והיא נעשית ע"י המפורש בפרשה , כנ"ל, ועל המוגדר כ"סוכה" לענין שעליו חל הדיון בדיני סוכה, ועליו עולה הדין תעשה ולא מן העשוי.

ט) בנ"ל, שסברת בפחות מדינר לא מיקדשה אינה אלא לגדרי חשיבות של כסף הקידושין, מיושבת קושית הרא"ש סס"י י"ז על הרמב"ם שאם יודעים ששוה פרוטה במדי מקודשת ודאי. שהקשה הרי אין מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה במקומה.
לנ"ל אין ענין זה חשוב לגבי שֵׁם בעל ערך לכסף. גם לב"ש פרוטה נחשבת כסף אף שאינה מקדשת עצמה בפחות מדינר.