סגור X    הדפס      הורד קובץ 


פסחים כ"ד. בקדש באש תשרף

האי מיבעי ליה לכדרבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר בקדש באש תשרף לימד על חטאת (פסולה) ששורפין אותה בקדש ואין לי אלא זו בלבד פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים מנין תלמוד לומר (וכל) בקדש באש תשרף.

א) טעם שעדיף ללמוד לכדר' שמעון, לר"ש "באש תשרף" משמיעה לְענין גופו, ששורפים את החטאת הפסולה בקדש. ואילו ללימוד של ר"י בן לוי בקדש באש תשרף אינו ענין לגופו. וכמ"ש תוס' יבמות ג': ד"ה עליה שעדיף לדרוש לגופיה.

ב) הדרשה "בקדש באש תשרף" ואינו כפשוטו שנכתב "לכפר בקדש 'לא תאכל' באש תשרף". "בקדש" אינו נצרך, די היה לכתוב "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר לא תאכל באש תשרף". זה גורם שנוציא את "בקדש" מפשוטו, שהוא אהל מועד שאליו הובא הדם, ונעביר אותו להיות מקום השריפה שהוא הקדש. וכ"כ הר"ש סיריליאו שקלים פ"ח ה"ג בהא שהובא להלן (אות ו') לדרוש פעמים את "בקדש".

ג) עי' רש"י, כל שאר קדשי קדשים כגון מנחה ועולה ואשם שנטמאו או שנשפך דמן וכו' ואימורי קדשים קלים שנטמאו ודוקא נקט הני שמחיצתן בתוך חומת העזרה אבל פסולי בשר קדשים קלים שאכילתן בכל העיר אף שריפתן אם נפסלו חוץ לעזרה הן והכי נמי תנן באלו עוברין.
לכאורה משמע ש"בקדש תשרף" מלמד רק לנשרפים בעזרה, שרק היא נקראת קדש, ולא מחנה ישראל. אבל עי' להלן מ"ט., מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. ורש"י, אם לאו חוזר ושורפו כו', כדאמרן בכל שעה בקודש באש תשרף דבמקום אכילתו שריפתו. מוכח שהלימוד מ"בקדש" כולל גם את ירושלים. (עי' להלן פ"א:, נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן) זה שירושלים נחשבת מקום קדוש, עי' מנחות ע"ז:, דנין תרומת לחמי תודה הנאכלת במקום קדוש. ורש"י, שנאכלת בירושלים.
ונראה שכאן אומר רש"י שלשון חכמים ששורפין אותה "בקדש" מתיחסת למקום המקדש, ולכן הזכירו רק את האימורים מתוך הקדשים הקלים. אבל הלימוד, אחר ש"בקדש" יוצא מפשוטו שהוא אהל מועד, ההיכל, מעבירים אותו לתוכן של מקום קדוש, וזה כולל את ירושלים, וכל דבר נשרף במקום שהמצוה שלו צריכה להיעשות בו. אין העברת התוכן של "בקדש" נעשית ע"י אם אינו ענין, שאז היה ראוי להעביר לתוכן קרוב לאהל מועד, והוא לחצר אהל מועד, העזרה. אלא מעבירים את המשמעות של הלשון, "בַּקּדש" המיוחד, אהל מועד, ל"כל מקום קדוש" גם ירושלים. אכן לגבי קדשי קדשים ואימורים, שמצותם בעזרה, לגביהם ירושלים אינה נחשבת קודש, כמו שתרומה שנקראת קדש, (ויקרא כב יד, ואיש כי יאכל קדש בשגגה, ורש"י, תרומה) נחשבת חול אצל קרבנות. (עי' קידושין מ"א:, וכי תימא דיליף [שליחות בשחיטת פסח] מהנך [שליחות בתרומה ובגירושין] מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים).

ד) התוס' להלן מ"ט. כתבו על שיטת רש"י. וקשה לר"י אי דאורייתא הוא מה לי עבר צופים ומ"ל לא עבר צופים. וכתבו, דמן התורה יכול לשורפה בכ"מ שירצה דבפרק כל שעה לא מרבינן אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים (ובר"ן מוסיף דומיא דחטאת) אבל שאר קדשים שנאכלים לזרים לא מרבינן ומה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה היינו גזירה אטו קדשי קדשים.
בתוס' הרא"ש ובמהר"ם חלאווה, כתבו שאין מרבים את הנאכלים בירושלים. כלומר, "בקדש" עובר באם אינו ענין, ממשמעות היכל למשמעות קודש קרוב להיכל, עזרה.

ה) רש"י לא חש לזה, עי' רש"י להלן פ"א:, שורפו במקומו, לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים הואיל וכבר נתרחק הרבה, ואף על גב דקיימא לן בפרק כל שעה דבמקום אכילת קדשים שם שריפתן מבקדש באש תשרף.
אבל עי' רש"י להלן מ"ט: חזרתו (כטומאתו לענין קודם שעבר צופים), ומדרבנן היא ואשיעור טומאתו אסמכוה וטומאת אוכלין בכביצה. בפשטות סובר רש"י שענין החזרה כל שלא עבר צופים הוא מדרבנן ולא רק שיעור הבשר שיצא.
ואולי יש לומר שסובר שעיקר הדין מן התורה הוא שאף שנפסל אסור להוציאו (או שיכול לשורפו בקדש ואין צריך להוציאו), ואינו דין של מצות שריפה בקדש. ומדאורייתא כל שיצא ממחיצתו יכול לשורפו במקומו, ורבנן גזרו שיחזיר. ועי' שפת אמת ורש"ש. והביא הרש"ש ראיה מפרים הנשרפים שאם נטמאו אחר שיצאו מן העזרה שורפן בהר הבית, ואינו מחזיר לעזרה.

ו) לעיל אמרנו שלרש"י המצוה היא לשרוף בכל מקום שהוא קדש, וירושלים היא קדש לגבי הדין בקדשים קלים. אלא שלגבי מי שמצותו בעזרה, ירושלים נחשבת כְּחוֹל, ובפשטות הוא הדין להר הבית, א"כ יכול להוציאו ולשורפו מחוץ לעיר.
וצ"ל לכאורה שפרים הנשרפים שיצאו להר הבית אין שריפתן בהר הבית אלא מדרבנן.
עוד אפשר, הר הבית נחשב רשות בית המקדש, שהרי ביכורים שכתוב בהם תביא בית ה' ותנן, בביכורים פ"א מ"ט, (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך מלמד שחייב באחריותם עד שיביא להר הבית. אבל התוי"ט ועוד כתבו שהר הבית כאן היינו עזרה.
עוד אפשר שהר הבית יש בו קדושה מוקלשת של בית המקדש, לכן הוצאה אליו מהמקדש נחשבת הוצאה והוצאה ממנו לחוץ של קדשי קדשים גם היא נחשבת הוצאה.
עי' ר"ש סיריליאו שקלים פ"ח ה"ג, שהדרשה שבכאן היא, וכל חטאת וכו' בקדש, היינו שנמצאת בקדש, בקדש באש תשרף, היינו מקום שריפתה בקדש. אבל חטאת שיצאה אינה צריכה להכנס לקדש להשרף אלא מדרבנן. גם אפשר שכיון שהחטאת שהובא דמה הדין הנאמר בה הוא בדבר הנמצא בקדש גם כל הלמדים ממנו אינם אלא אלה הנמצאים בקדש.

ז) בענין אם יש חיוב להביא למקום קדוש קדשים שנפסלו.
שקלים פ"ח מ"ו ז', בשר קדשי קדשים שנטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים, רבי אליעזר אומר את שנטמא באב הטומאה בין בפנים בין בחוץ ישרף בחוץ ואת שנטמא בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ ישרף בפנים רבי עקיבא אומר מקום טומאתו שם שריפתו. ובתו"כ צו פ"ח ה"ו, בקודש באש תשרף, מלמד ששריפתה בקודש אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים תלמוד לומר כל בקודש באש ישרף. מיכן אמרו בשר קדשי קדשים וכו'.
בהסבר המחלוקת נראה. לב"ש ב"ה ור"א יש חילוק בין נטמא באב בהטומאה ובין נטמא בולד, שבנטמא מאב יש דין שילוח מן המחנה ובנטמא מולד אין דין זה.
הם למדים כעין הלימוד בספרי במדבר פיס' א, ר' עקיבא אומר מזכר ועד נקבה תשלחו אחד אדם ואחד כלים וכו' ר' יוסי הגלילי אומר מזכר ועד נקבה תשלחו מה זכר ונקבה מיוחדים שהם ראויים לעשות אב הטומאה וכו'. היינו שלמדים לאסור כל הדומה לאדם, אבל לא מדמים על פי ראוי להטהר במקוה או ראוי להיות אב, אלא מרבים כל שטומאתו היא מסוג הטומאות שישנם באדם, רק ראשון, לא מצינו באדם טומאת שני שלא נשתיירה מטומאה חמורה שלו אלא קיבל אותה מראשון, וכמ"ש רש"י לעיל י"ט., עתיד דור אחרון לטהר את השלישי בתרומה שאנו מטמאין אותו בקל וחומר מטבול יום כדאמרן ודור אחרון פריך מה לטבול יום שכן אב הטומאה, היינו שעיקרו היה אב הטומאה, (או ראשון לטומאה, עי' סוטה כ"ט:). טומאת הבשר הנידונית כאן נתקבלה מראשון אחר, ואין למדים מ"מזכר עד נקיבה" שיש בה דין שילוח.

ח) המחלוקת בין ב"ש ב"ה ור"א.
לב"ש דין שריפה בפנים היא שחייבים לשרוף בפנים לכן גם כל שיצא נכנס. באב הטומאה אם נטמא בפנים שורפים בפנים, הלימוד אצלם אינו ישיר אלא כשיש דיון איזה פסולים לרבות מ"כל" החלוקה היא לפי סוגי הפסולים, פיגול נותר טמא נשפך וכו', ההתיחסות אל טמא היא על פי רוב הכלול בשם הזה, חוץ מנטמא מאב הטומאה. עיקר הדיון הוא בנפסל בפנים, כמו חטאת אשר יובא מדמה לכפר, וממנו למדים את חיוב השריפה לנמצא בחוץ. אב הנמצא בפנים מחדשים בו שֶׁהַהַשְׁהָיָה עד שישרף אינה נחשבת השהייה לעומת הוצאה בדרך קצרה. אין זה חידוש הסותר דבר ידוע ואין קושי לחדש אותו כדי שכל שיש בו שם טומאה יהיה דינו אחד. אחר גמר החידוש לגבי טומאה בפנים כשבאים ללמוד ממנו לנטמא בחוץ לא מחדשים דבר נוסף, שהיה מותר להכניס את הטמא. זה דבר הסותר את הידוע.
לב"ה אין למדים חוץ מפנים, אין דין דוקא לשרוף בפנים, אלא הדין שאין צריך, או אסור, להוציא ממקומו. עי' להלן בסמוך, לכן חוץ חלוק. לכן גם אין לחדש שהולכה לשרוף בפנים תהיה חשובה כהוצאה בדרך קצרה. אין מעלה לשריפה בפנים, ואין ענין להחשיב אותה. לכן אין למדים אלא לנטמא לולד בפנים, שאין בהשהיתו איסור תורה ולא לאב בפנים שלמד מאדם שאסור להשהותו.
יסוד המחלוקת, לב"ש הולכים אחר פשטות הלשון, בקדש תשרף, מצוה. לב"ה הספק בין משמעות של מצוה שאז יש ללמוד גם לנמצא בחוץ ובין משמעות של רשות (או של איסור להוציא) מספיק כדי ליצור דרש של משמעות נוספת ל"בקדש". (לפי הכלל שנתבאר במקום אחר שיש עדיפות לדרוש מה שפותר בעיה שנוצרה ע"י הכתוב). ודורשים, "בקדש, הנמצא בקדש (דוקא) , בקדש, מקום קדוש, תשרף".
ר"א כב"ש בקדש באש תשרף הוא חיוב שריפה בפנים, וממילא מכניסים את הטמא שיצא, אבל לא מחדש שהולך לשרוף דינו כמוציא בדרך קצרה, זה נחשב חידוש נוסף שדי בזה כדי להגביל את הריבוי מ"ועד" לפיגול וכו' ולטמא טומאה קלה, ואין החיוב לשרוף בפנים כולל את הנטמא באב שיש בו דין להוציאו.
ר"ע סובר כב"ה שבקדש באש תשרף מלמד רק שאין להוציא את הנטמא בפנים. אלא שסובר שאין כלל לימוד שילוח מהמחנה לבשר שנטמא, לכן גם נטמא באב נשרף בפנים.

ט) טעם שר' עקיבא חולק על הלימוד מ"מזכר עד נקיבה" וסובר שאינו מלמד כלל לבשר.
הוא דורש בספרי במדבר פיס' א', מזכר ועד נקיבה תשלחו אחד אדם ואחד כלים במשמע. מרבה רק כלים, כדלהלן, ולא מרבה בשר. הריבוי הוא לסוג טמאים ולא לסוג טומאה. כגון השיטה שבספרי שם כל שהוא ראוי להיעשות אב הטומאה או שבנדה כ"ח: כל שאין לו טהרה במקוה. ממילא כל בשר לא מתרבה ואין בו דין שילוח, ואין חילוק בין נטמא באב או נטמא בולד.
גם ב"ש וב"ה וגם ר"ע מרבים מיִתּוּר "ועד". פשט "ועד" אינו מוסיף דבר, עי' רש"י ישעיהו ל"ח י"ב, מיום ועד לילה תשלימני, כמו מזכר ועד נקבה כלומר מימים ומלילות תכלני וכן תירגם יונתן יממי ולילותי שלימו. ב"ש וב"ה מרבים מ"וְעד", שיש בו משמעות של המרחב שבים שני דברים, שיש מרחב המכיל עוד דברים. אין אמירה ישירה לדברים נוספים. ממילא מרבים למיני טומאות זה הדבר הקרוב בסברא להיות מאפין לְמה שצריך לרבות. לר"ע הריבוי "ועד" אינו נדרש לתוכן הנרמז בו, אלא מתיחסים אליו כמו אל ריבוי "את" מילה ריקה שצריך להכניס בה תוכן. מהו התוכן זה דבר הלמד מעניינו, זכר ונקבה, דבר הדומה לזכר ונקיבה, היינו שיש לו טהרה במקוה. לא מרבים כל דבר שא"כ לא היה צריך להזכיר זכר ונקיבה.
כלומר לר"ע "ועד" מציין דבר, אמירה ישירה על דבר, ומהו הדבר למדים מזכר ונקבה בלימוד מענין. ונוח הלשון כלים "במשמע". ואילו לב"ש וב"ה "ועד" מגלה שיש עוד מה שחייבים להוציאו, ואין בו אמירה ישירה המתיחסת לדבר. מהו הדבר הוא דיון עצמאי ואין גילוי שהמאפין שלו הוא סוג חפץ.
(הלימוד מה מתרבה מ"וְעַד" נעשה כאן אחרי שיש תוכן של דין, ולכן מתחשבים בהגדרת הפרט המתרבה בתכונות החשובות לדין, טומאה שיש בה טהרה, או טומאה בדבר שיכול להיות אב).

י) לעיל כ"ב:, כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים.
לנ"ל מתבאר ששמעון העמסוני סבר ש"את" אין בו אמירה לדבר חדש, אלא סימן שיש להרחיב את המושג הנידון. ממילא אין מה להרחיב במושג "ה' אלוקיך". לר"ע "את" הוא אמירה להוסיף דבר, איזה דבר למדים מהענין, היינו דבר הקשור בקב"ה. (שֶׁבְּכִבּוּדוֹ יש כִּבּוּד לקב"ה). וזה אפשר לרבות.

יא) עי' ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה וסוטה פ"ה ה"ה, נחמיה עימסוני שימש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה ולמדו אתים וגמים ריבויין אכין ורקין מיעוטין אמר ליה מה הוא ההן דכתיב את ה' אלהיך תירא אמר ליה אותו ואת תורתו. לשון "אותו ואת" משמע שתורתו של הקב"ה נספחת אליו. לנ"ל הירושלמי הולך לשיטת ב"ש וב"ה ור"א, ור"ע ענה לפי שיטה ראשונה. אפשר שזו לישנא קמא שלו.
עי' רש"ס שם שכוונת הירושלמי כמו כאן. (ועי' רש"י שבועות ל': ד"ה והאי דעשה דאת ה' נקרא כבוד תורה). אבל צ"ל שהיסוד הוא כבוד התורה שבע"פ שנמצאת בתלמידי חכמים, הם נושאי התורה, מעיקרה אינה צריכה להיכתב. וכמ"ש מכות כ"ב: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא, שתורה. כלו' הכבוד אינו לאישיות של הת"ח אלא לתורה שבע"פ שהיא עיקר, שבזכרונם (אולי גם יכולת ההיסק כלולה ב"תורה"). והתורה יכולה לְהִטָּפֵל לקב"ה. ועיין עוד תנחומא בראשית א', וכן הוא אומר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו (שמואל א' ב') זה המכבד בני תורה, ותניא את ה' אלהיך תירא את לרבות בני תורה.
לגמרא דידן, כיון שסוף סוף הכבוד הוא לאדם, אינו נטפל לקב"ה. עיין במדבר רבה פרשה טו, את ה' אלהיך תירא ותניא את לרבות בעלי תורה שאין לך מדה אחרת כיוצא בה וכן הוא אומר (דברים א) ואתן אותם ראשים עליכם מיכן את למד שתנהוג בו מנהג נשיאות לעמוד מפניו להקדימו לכל דבר שבגדולה.


יב) ר' ישמעאל שלא דורש "אתין" כר"ע בכל זאת חולק בספרי על ב"ה. אולי משום שלומד בבנין אב בגדים מאדם לשילוח, לכן קל יותר לשייך בגדים ל"ועד". צריך כנראה גם את ועד משום שעל הבנין אב יש מה לפרוך.