סגור X    הדפס      הורד קובץ 


סנהדרין ט"ו: עיר הנדחת מעשרה ועד מאה, ממאה ועד רובו של שבט.

עד כמה עושין עיר הנדחת מעשרה ועד מאה דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר ממאה ועד רובו של שבט.

ורש"י, מעשרה ועד מאה בציר מעשרה לא מקרי עיר וטפי ממאה נפקא מתורת עיר והוו להו ציבור ובציבור לא כתיב סייף הלכך כל אחד נידון בפני עצמו ובסקילה.

א) עי' ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ו, אנשי עיר הנידחת כו' עיר לא כפר עיר לא כרך והיא שתהא מחמשה ועד עשרה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר ממאה ועד רובו של שבט. אין נראה שכוונת רש"י במ"ש נפקא מתורת עיר והוו להו "ציבור" היינו שנעשית כרך, וכירושלמי.

ב) הנראה שהדרשה לשני החולקים היא שרק כשהיא עיר בלבד נעשית עיר הנדחת ולא כשיש לה שני שמות, עיר וציבור או עיר ושבט.
כעין זה עי' גיטין פ"ז., אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית נמצאו שתי נשים מתגרשות בגט אחד והתורה אמרה וכתב לה ולא לה ולחברתה. מלשון "מתגרשות בגט אחד" משמע לפום ריהטא שהפסול הוא בגוף הגט, שהוא של שתי נשים.
ועי' בית שמואל על אה"ע סי' קל סק"י שאם לכל אחד מהמגרשים יש תורף נפרד הוה גט אף שהטופס משותף לכולם. והב"ח שם ד"ה חמשה כ' שרק כאשר לכל מגרש יש טופס נפרד הוה גט. ונראה שטעם הב"ח שהדין ולא לה ולחבירתה הוא דין במעשה כתיבת הגט, ואין מעשה הכתיבה הראשון נגמר עד שיכתב גם הטופס, שהוא הידור הגט, דוגמת מה שבמילה בשבת מחזרים אחר ציצים שאינם מעכבים את המילה. לב"ש אין "וכתב" אמירה לסופר אלא השמעה שצריך שיהיה כתוב. (ו"וכתב" מגדר דיבור בהוה, וכאן ה"כתוב לשמה" מיוצג ע"י כותב לשמה שהוא לשון קצרה. ולמדים כך כמ"ש התוס' שאין דרך שיכתוב בעצמו).
הרי, כשגט נכתב גם לשם אחרת אינו בכלל וכתב "לה". בפשטות יש לדמות את גט שיש בו שני שמות לדבר שהוא גם עיר וגם ציבור. וכמו שגט זה אינו בכלל כתוב "לה" (עי' עוד כעין זה, מיעוט שעשיה בדבר אחד ולא בשני דברים כאחד. ב"מ פ"ז. ואכלת ענבים ולא ענבים ודבר אחד. קידושין כ"ב., וחשקת וכו' בה ולא בה ובחברתה. חולין ל"ב., ושחט אותה (פרה אדומה) אמר רחמנא ולא אותה וחבירתה. מכילתא ויקהל, כל העושה בו מלאכה יומת בו ולא בו ובחברו, והרי שחל יום הכפורים להיות ערב שבת, ועשה מלאכה בין השמשות וכו').

ג) עי' קידושין י"ד., ואימא לה לשמה תרי לה כתיבי ואכתי מיבעי ליה חד לה לשמה ואידך לה ולא לה ולחבירתה. הרי שאין ממעטים את "לה ולחבירתה" אלא מכח יתור. וכאן משמע שאין למדים מיתור אלא מעצם הזכרת עיר.
אבל אין הכרח שלימוד כזה יבא רק ע"י יתור. עי' לימוד דומה בנדרים ע"ג., איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא אמר רבינא ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחבירתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמ' (במדבר ה') והשקה אותה לבדה. ושם אין הלימוד משום יתור "אותה". כדמוכח בר"ן שכ', דודאי פשטיה דאותה דוקא דסוגיין הכי מדאמרינן בפרק בתרא דמכילתין (פ"ו:) עלה דמתני' נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו וכו' למימרא דיניא אותה דוקא היא וכו' וקמה לן סוגיין הכי אם לא שתאמר דנהי דאותה דוקא לענין שידע מי נדרה לענין אותה לבדה לאו דוקא. אילו היה ה"דוקא" משום יתור היה ראוי לומר שלא כר"ן אלא שאותה דוקא לענין שידע מי נדרה ולא לענין אותה לבדה, המצריך יתור נוסף.
בנידון שלנו דין עיר הנדחת הוא חידוש. ואם יש אפשרות לפרש ש"עיר" דוקא ולא "עיר שהיא גם דבר אחר" דוגמת גט שהוא לשמה ולא גם לשם אחרת, בוחרים באפשרות זו אף שהיא רחוקה, משום שחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. כעין יבמות י"ז:, והא מהיכא תיתי יבום בנחלה תלא רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם היא איצטריך סד"א הואיל וחידוש הוא דקמשתרי ערוה גביה אימא עד דמייחדי באבא ובאמא צריכא. וע"ע ב"ק ע"ב: שלרבא עד זומם חידוש ולכן אינו נפסל למפרע.

ד) הנראה במחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן.
לתרוייהו רוב מקומות יש בהן יותר ממאה אנשים אבל בחלק לא קטן מאד יש פחות ממאה.
בין לר' יאשיה ובין לר' יונתן אין ראוי לתת שם "עיר" אלא חלק החשוב מבין הערים. כעניין אכילה שלא כדרך אכילתו, שאינה "אכילה". עי' במ"ש קידושין ע"ב: ממזר ודאי ולא ספק.
דעת ר' יונתן, שכיון שרוב ערים יש בהן יותר ממאה איש, ולמאה יש חשיבות מיוחדת על פני עשרה, עי' ברכות מ"ט:, בעשרה אומר נברך אלקינו וכו' במאה הוא אומר נברך ה' אלקינו, החלק החשוב בין הערים יש בו יותר ממאה. ממילא אין עיר שבה פחות ממאה בגדר "עיר". כאשר יש בעיר שבט יש לה שם נוסף של "שבט" ובחידוש אומרים עיר ולא כשהיא גם שבט.
לר' יאשיה עיקר חשיבות עיר אינה במספר התושבים. עי' ערכין ל"ב., ואלו הן בתי ערי חומה שלש חצרות של שני בתים מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. לכן אין לחלק בשם "עיר" בין עיר שיש בה עשרה או מאה. אכן בענייננו, כיון שהדין חל על יושבי העיר, (ולא כדין בתי ערי חומה בה אין לתושבים חשיבות) כאשר אין בהם אפילו עשרה, זה פוגע בחשיבות העיר. כאשר יש מאה תושבים יש לאנשי העיר חשיבות נוספת של מאה איש. כברכות מ"ט: הנ"ל, בעשרה אומר נברך אלקינו וכו' במאה הוא אומר נברך ה' אלקינו. (ואף שאלו דברי ריה"ג, גם ר"ע חולק רק בזה שהבדל החשיבות אינו משנה לדין). ממילא יש בעיר הנדחת של מאה תושבים שם נוסף על שם עיר. ועל זה אין מחילים דין עיר הנדחת, כנ"ל.

סיכום. ביתר ביאור, בעיקר מחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן.
שם עיר כשלעצמה אינו מצריך חשיבות במספר התושבים. עי' ערכין ל"ב., בתי ערי חומה שלש חצרות של שני בתים ולא נזכר שצריך עשרה תושבים. בעיר הנידחת, שעיקר הדין הוא על האנשים, יש חשיבות גם למספר האנשים.
לר יאשיה עדין אין האנשים נהפכים להיות מעיקר שם עיר, אלא רק תנאי לשם עיר. חשיבות העיר גרועה אם אין בה אנשים במספר חשוב, לכן די שיהיו עשרה אנשים, כמות בעלת חשיבות. אחר שיש עשרה אין הבדל בחשיבות העיר בין יש עשרה או מאה או אלף.
לר' יונתן חשיבות מספר בני העיר היא חלק מחשיבות שם עיר, ועיר בעלת מאה תושבים חשובה מעיר בעלת עשרה. והולכים אחר עיר רגילה במפר אנשיה, שיש בה מעל מאה תושבים, ובפחות ממאה היא עיר שאיננה חשובה. ואין נותנים עליה את חשיבות עיר הנידחת.
(אולי לר' יאשיה תמיד צריך חשיבות אנשים, עשרה, לשם עיר. ורק בבתי ערי חומה שיש חשיבות מצד החומה שוב אין צריך חשיבות של עשרה. וצ"ע).