סגור X    הדפס      הורד קובץ 


שבת צ"א. הלימוד של שבת מהמשכן

אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה פשיטא כל שהוא תנן מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית קא משמע לן מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה התם בטלה דעתו אצל כל אדם.

א) כ' התוספות ותוס' הרא"ש, ה"פ כיון דאמרת דמוציא חטה אחת לזריעה חייב אע"פ שאין רגילות משום דבתר מחשבתו אזלינן ה"נ כשחישב להוציא כל ביתו ניזול בתר מחשבתו ולא נחייבנו בפחות כיון דפחות מיכן אינו חשוב בעיניו ומשני התם בטלה דעתו אצל כל אדם דאין אדם שלא יהא חשוב בעיניו פחות מכן אבל הכא יש בני אדם שחשובה להם חטה אחת לזריעה.
הרשב"א תחילת דבריו כתוס' אבל מפרש את בטלה מחשבתו אצל כל אדם, כלומר שאין כח בידו שלא להחשיב מה שהוא חשוב אצל הכל, אבל להחשיב מה שאינו חשוב אצל הכל לטרוח בכך לכתחילה הרשות בידו, כיון שאף השיעור הזה ראוי הוא וחשוב אצל הכל אלא שאין טורחין בכך לכתחילה.
מחלוקת הרא"ש והרשב"א היא שלרשב"א יש חשיבות למחשבת העולם מצד עצמה ולרא"ש הכל תלוי במחשבת המוציא, (לרא"ש מתחשבים במחשבת העולם רק כאשר היא גורמת שמחשבת המוציא לא תהיה מחשבה, כשמחשבת המוציא רחוקה מאד משל העולם).
שיטת רש"י משמע שהיא כרשב"א, שכ', בטלה דעתיה, ושיעורא דחשיב לאינשי חשיב.

ב) נראה שהמחלוקת תלויה במחלוקת הרא"ש והרשב"א האם שיעור המלאכה בשבת נלמד ממלאכת מחשבת, או שהוא משום שבעלמא משמעות ביטוי כוללת רק את החלק החשוב.
עי' שבת ע"ו., על מוציא עצה (ראוי לגמל בשיעור גדול) כמלא פי פרה לפרה, רבי יוחנן אמר פטור אכילה על ידי הדחק לא שמה אכילה ריש לקיש אמר חייב אכילה וכו'. וכ' תוס', והא דאמר בפ' כיצד הרגל (ב"ק י"ט.) אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ה"מ לענין ניזקין דלא חשבינן ליה משונה אבל לאחשובה לענין שבת לא חשיבא אכילה. והוסיף בתוס' הרא"ש, "דמלאכת מחשבת בעינן". וכן שיטת רשב"ם בבא בתרא נ"ה:, במסכת שבת תנן המוציא אוכלין חייב בגרוגרת דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת. לפי ראשונים אלה, דין השיעור בשבת אינו דין השיעור הכללי שבשאר המצוות, אלא הוא חלק מההגדרה הראשונית של מלאכת שבת.
והרשב"א ב"ק י"ט: לא כתב כרא"ש, אלא יִשב שלמ"ד בשבת לא שמה אכילה ה"מ לענין הוצאה דבעינן מידי דחשיב ומצנעי ליה לאכילה אבל כל דלא אכלי ליה אלא ע"י הדחק לא חשיבא אכילה (היינו אין האכילה חשובה כדי שיצניעו לה) אבל מ"מ אי אכליה לאו משונה הוא. לשיטת הרשב"א נראה שהשינוי של שבת משאר ענייני השיעור הוא שבשבת יש גם דין נפרד של מלאכת מחשבת. והוא גורם שגם לעשיה צריך שתהיה חשיבות ולא רק לתוצאה, לכן צריך שגם פעולת ההוצאה תהיה כדרך שרגילים להוציא. אבל עצם דין החשיבות אינו נלמד ממלאכת מחשבת ומן המשכן, אלא הוא הדין הכללי של שיעורים. (כעי"ז בריטב"א כאן, י"ל דנזקין שאני דלא הוי תולדה דקרן אלא דבר שהוא משונה לגמרי).

ג) מצאנו עוד מחלוקת הרא"ש והרשב"א כעין זו, לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה.
כ' תוספות הרא"ש שבת צ"ד. ד"ה פוטר, פירושה דמלאכה שאינה צריכה לגופה כגון שהעושה מלאכה זו אינו צריך לה כעין אותו צורך שהיו צריכים במשכן כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית במשכן הוא הנקרא גוף איסור המלאכה ושורשו. וכ"כ התוס' שם.
אבל הרשב"א שם פירש, שאינה צריכה לגופה היא שאין לו הנאה במה שנעשה אלא העשיה מסלקת היזק (ותופר יריעה שנפל בה דרנא, בעצם מעשה התפירה נהנה ממנה). וכן שיטת רש"י שבת צ"ג:, מלאכה שאינה צריכה לגופה, דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון. לדעתם, פרטי מלאכה שאינה צריכה לגופה לא נלמדו מן המשכן.

ד) ונראה שמחלוקת זו תלויה בשאלה אם מה שלמדים מלאכות מן המשכן הוא שקודם יש לימוד שנאסר לעשות את המשכן בשבת ומהאיסור במשכן למדים לכל שבת שמה שנאסר במשכן אסור תמיד בשבת. וממילא כיון שהמלאכות במשכן, שנאסרו, היו מלאכת מחשבת, גם בשבת צריכות להיות כן. או שהלימוד של שבת ממשכן הוא היקש, או סמוכים, לימוד לביאור המלאכות שאסורות בשבת, שהן אלו שהיו במשכן (בימי החול). ומההיקש יש לימוד נפרד שצריך מלאכת מחשבת.
לצד הראשון כל פרטי הדינים נקבעים ע"י מעשה המשכן, גם מה תכלית המלאכה, מהו הצורך לגופה, וגם מה השיעור של המלאכה, היינו מה נחשב מלאכת מחשבת. לצד השני אין מלאכת מחשבת מלמדת את חשיבות המלאכות.
ועי' בעלי התוס' על התורה בכי תשא, אך את שבתותי אע"פ שציויתי לכם על מלאכת המשכן לא נתנה שבת לדחות בעבודה ומכאן יש ללמוד שכל מלאכות שבמשכן אסורות לעשות בשבת. והביאו באגלי טל בפתיחה ס"ק א' אות ח'. וזה כצד הראשון. וכן בר' יוסף בכור שור, ומזה למדנו שכל המלאכות של משכן אסורות לעשות בשבת שעל כולם הזהיר שלא יעשו בשבת.
(עי' לשון האגלי טל שם, דמשום דנסמכה [שבת למלאכת המשכן] ילפינן אשר אזהרינהו שלא לעשות משכן בשבת ושוב נשמע מזה דכל מידי דהוי במשכן אסור בשבת דמלאכה הוא).
אבל בתוס' השלם על התורה מביא מבעל תוס' נוסף שכ', נסמכה שבת שלא תידחה שבת עבור מלאכת המשכן ומכאן סמכו חכמים על מה שאמ' מלאכת מחשבת אסרה תורה לפי שבמשכן כתוב ולחשוב מחשבות ונסמכה מלאכת המשכן "להקש" לפרשת שבת לומר שצריך מחשבה במלאכת שבת כמו "שכתוב" (ולא "שהיה") במלאכת המשכן.
והרע"ב שם הקשה שפשיטא שאין מלאכת המשכן דוחה שבת שהרי אינה רק עשה וכ' שבא להשמיענו איסור מחמר. לבעלי התוס' הנ"ל אין להקשות כן, שהרי צריך כדי ללמוד את המלאכות.
וע"ע רמב"ם מעילה פ"א ה"ז, ויראה לי שאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול לא יהיה זה חמור משבת. מוכח שלרמב"ם אין כל ענין השיעורים נלמד בשבת ממשכן כשיטת הרא"ש, אלא השיעורים מגדירים את החשיבות של מה שנעשה, וזה דין כללי.
וע"ע רש"י ביצה י"ג:, לשבת, מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל והתם מלאכת מחשבת "כתיב". ורש"י שבת ה'., לדגלי מדבר, וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי לקמן מדנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן בויקהל. ורש"י שבת מ"ט:, כנגד עבודות, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה. וכן ברש"י חגיגה י': וזבחים מ"ז.. לשונות אלה מטות להיות שלא כשיטת דעת זקנים הנ"ל.
וע"ע מכילתא דרשב"י כ' י', לא תעשה כל מלאכה יכול לא יקנב את הירק ולא ידיח את הכלים ולא יציע את המטות תל' לו' מלאכה נאמרה כאן מלאכה ונאמרה מלאכה במשכן (שמ' לה כא) מה מלאכה האמורה במשכן מלאכה שיש עמה מחשבה אף מלאכה האמורה בשבת מלאכה שיש עמה מחשבה.

ה) (בענין שיטת הרא"ש שקודם נאסרה מלאכת המשכן בשבת ומזה למדים מה אסור בשבת. האבנ"ז או"ח סי' ק"ח, כ' בענין לימוד הוצאה מעל י' טפחים מהוצאת הארון, אף שהוה שנים שעשאוה, ושנים שעשאוה פטורים, מ"מ למדים משם שהוצאה כזו נחשבת הוצאה. משום שאף שלעושה אינה מלאכה מ"מ למדים ממנה שהמעשה מלאכה. וקשה, אם עיקר ההשמעה היא איסור במשכן וממנו למדים לשבת, לא שייך לומר כן, שהרי הוצאה זו היתה מותרת.
אבל האבנ"ז אומר כן לר"ש, שרק הוא פוטר זה אינו יכול וזה אינו יכול. ולר"ש בעלמא העיקר הוא התוכן ולא הלשון. עי' חתם סופר חלק ה' (חו"מ) סימן כה ד"ה אמנם לקושייתו, דמסתמא דמילתי' ראבר"ש נגרר אחרי דברי אביו ר"ש שנגרר אחרי רבו ר"ע ומבואר בשבועות כ"ו ע"א דר"ע ששימש נחום איש גם זו דדריש כל התורה בריבוי ומיעוט וריבוי איהו נמי דריש. וכבר כתבתי פעמים רבות שמאן דדורש ריבויי ומיעוטי מעדיף דיון תוכני על דיון לשוני.
רמז למחלוקת תנאים בעניין עדיפות לשון או תוכן אפשר אולי למצא בהבדלי הלשון בין המכילתא ובין המכילתא דרשב"י בשימוש במילה "מגיד", היינו אמירה ישירה של התוכן, או במילה "מלמד", שמשמע יותר שבמסקנה למדים ממנו. המכילתא משתמשת בלשון "מגיד" קט"ו פעמים לעומת מ"ד פעמים בלשון "מלמד", ואילו במכילתא דרשב"י משתמש ב"מגיד" רק מ"א פעמים לעומת קפ"ד פעמים בלשון "מלמד". הרי שרוב פעמים למכילתא הלימוד הוא ממשמעות לשון, ואילו למכילתא דרשב"י רוב הלימודים הם השמעת תוכן. (כולם מודים ששני האופנים אפשריים, המחלוקת היא לגבי עדיפות). א"כ גם פה יכול ר"ש להעדיף דיון על יסוד הדין, דיני שבת, ולא על אמירת הדין. גם ר"י סובר כנראה שדורשים כללי ופרטי, אבל הוא יסבור שבנידון דידן עדיף ללמוד שהלשון השניה פוטרת ישירות את הבעיה שנוצרה ע"י הלשון הראשון. בעיה לשונית.)


ו) השיקולים ללמוד ככל אחד משני הצדדים.
ישנם שני לימודים שמלמדים שדין שבת למד ממלאכת במשכן. אחד בכי תשא (ל"א י"ג), אך את שבתתי תשמרו, והשני בויקהל (ל"ה ב'), ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש. (הפסוק את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו בקדושים ובסוף בהר נדרש לעניינים אחרים ביבמות ו'., עכ"פ מ"ש להלן על ויקהל יכול להאמר על פסוקי ויקרא, והדרשה לדברים שהם משום שבות במכילתא כי תשא היא ודאי אסמכתא).
בפסוק הראשון פי' רש"י, אך את שבתתי תשמרו, אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה, שבת אל תדחה מפניה. משמע שיש כאן אמירה על מלאכת המשכן שאסורה בשבת.
התוכן של הפסוק בכי תשא מתיחס למשכן ואומר שלא יעשה בשבת. אבל אין נובע ממנו אלא שיש מלאכות של המשכן שאסורות בשבת. ואפשר שהן רק החשובות ביותר, שעושות את תכלית המלאכה. כגון מבשל שאח"כ כבר אפשר לאכול ולא זורע שהתכלית היא שיהיה אוכל אחר בישול.
הכתוב השני בא לפשוט את הספק כמה היו ולומר שכל מלאכות המשכן היו אסורות. (האמירה היא ע"י הכפילה, שאם התוכן כמו בביטוי הראשון, הרי שהוא מיותר. אם יש דרשה שמניין המלאכות הוא ל"ט, מוכחות כל המלאכות, אבל דרשת גימטריה היא דרשה גרועה, והדרשה מהיתור בויקהל קודמת לה). בפשטות כיון שהפסוק של ויקהל מפרש את כי תשא, הרי התוכן שלו מתיחס למלאכות המשכן כמו הפסוק של כי תשא והאמירה היא איזה מלאכות היו אסורות במשכן.
לצד של הרשב"א צריך לומר שכיון שהיסוד העקרוני של הבעיה תלוי בשבת, א"כ תוכן הספק שנוצר תלוי מה המלאכות האסורות בשבת. והתורה באה לפשוט את יסוד הספק, מה אסור בשבת, והתיחסות הפסוק של ויקהל היא לגבי שבת.

ז) כל זה לפי מה שמשמע שרש"י כרשב"א. אבל הרשב"א עצמו יכול לסבור כרמב"ן שפירש בחומש שמות ל"א י"ג, ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת, מפני שהזהיר בה בכאן. הרי שאין אמירה שהדיון במשכן, ובפשטות הדיון על פרטי הדין הוא דיון בעיקר הדבר שבו הדין תלוי, בשבת.
ועי' רמב"ן ויקהל ל"ה ב', והקדים השבת לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת אלה הדברים ולא ביום השביעי שהוא קדש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, ולא ממדרש אך, כמו שפרשתי בסדר כי תשא (לעיל לא יג).
אבל רמב"ן ויקרא כג כז, ועל דרך הפשט, "אך" טעמו "אכן" לאמת הענין וכו', וכן פירוש "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא יב), הנה צויתי אתכם במלאכת המשכן אכן את שבתותי תשמרו לעולם, וכן כולם יתפרשו לך בדרך הזה אם תשכיל בהם, וזו כוונתו בכי תשא. הרי שהפשט למעט שבת ממלאכת המשכן.
וזה נגד רש"י בכי תשא, הנ"ל שסיים, כל אכין ורקין מעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. ועי' רש"י בראשית יז יט, אבל (שרה אשתך יולדת), לשון אמתת דברים, וכן (לקמן מב כא) אבל אשמים אנחנו, (מ"ב ד יד) אבל בן אין לה. וכן בתרגום, בקושטא. ממילא אפשר שגם לשון "אך" לרש"י היא ניגוד כמו "אבל", ומ"ש ש"אך" מיעוט, הכוונה לניגוד ולא למיעוט רגיל.
רש"י ויקהל, ששת ימים, הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת. כלומר זו אמירה על המשכן. ולא כמ"ש לשיטת רש"י. אבל רש"י מתיחס לפשט שאינו משמעות המילים, אלא ההקשר למקום. מצד הדרש צריך להתיחס לזה כאל היקש או סמוכים. ואפילו אם הפשט של ויקהל הוא למשכן, עדין יש לומר שכיון שהבעיה שהכתוב באה לפשוט מתיחסת לשבת, ממילא כשדורשים את פתרון הבעיה דנים על שבת.