סגור X    הדפס      הורד קובץ 


שבת ע''ד. הלימוד מהמשכן אילו מלאכות הן אבות

היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוויהו כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה וליחשב נמי כותש אמר אביי שכן עני אוכל פיתו בלא כתישה רבא אמר הא מני רבי היא דאמר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואי חשיב כותש הויא ליה ארבעים וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש אלא מחוורתא כאביי.

א) כתוב בפירוש שהובא בספר העיתים סי' רכ"ה, ובחוברת הדרום ניסן תשל"ח בתור פירוש רב האי גאון. ואע"פ שאלו שלושתן זורה ובורר ומרקד כולן דומין זה לזה כיון דקימא לן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכולן למדנו מן המשכן דכתיב ביה (שמות לו) איש איש ממלאכתו אשר המה עושים חשבום שלשה אבות. והיינו דקאמרי' היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוויהו כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאית לה דומיא קא חשיב להו. באידך פירקין קא אמרינן לענין יתיב ר"י בן עכמאי וכו' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר ר' חנינא בר חמא כנגד עבודת המשכן ותניא כמ"ד כנגד עבודת המשכן ברייתא כדמפרשא בבמה טומנין (מט:). על דא קא מיבעיא לן ונחשוב נמי כותש. מהויא מילתא שכך היה מנהגם שכותשים את החיטים תחילה במכתשת שעושין כטיסני ואחר כך טוחנין אותן בריחים כדי שיהיה דק שהיו אותן הריחים קטנות ולא היו גדולות כאלו של עכשיו שבמדינות. וכיון דתנא קא נקיט סדר סעודה בורר וטוחן ומרקד ולש ואופה כדאמר (עד:) ותנא דידן סידורא דפת נקט מאי טעמא לא חשב בהדייהו כתישה והוה אמר הבורר והכותש והטוחן והמרקד אמר אביי כתישה לאו בסדר סעודות כל אדם היא שכן דרך העני שבורר וטוחן ואוכל פיתו בלא כתישה. וכתישה ודאי מלאכה גמורה היא וחייב עליה אלא הכין קא מבעיא לן מ"ט לא חשבה בהדי אבות ואהדר אביי דלא חשובה למהוי אב ולא כחדא מהני חשיבא שלא כל אדם עושין אותה וכתולדות דמיא. רבא אמר האי דשבקה עם תולדות ולא חשבה בהדי אבות משום דמתניתין רבי היא וסבר לה לרבי דליכא אבות אלא ארבעים חסר אחת ומסורת היא ואי חשוב כתישה נמי הויין טפיאן ואקשינן ליה לרבא כי מכדי אמר זורה היינו בורר והיינו מרקד ודמיאן להדדי נפיק חדא מיניהו ותהוי תולדה וליעול כותש אלא מחוורתא כדאביי נמי בהדי רבא.

ב) עי' תוד"ה שכן עני וא"ת מ"מ ליחשיב כתישת סממנין דהוה במשכן וכו' לענין סממנין מלאכה חשובה היא ואומר ר"י דלאו דוקא אוכל פיתו אלא ה"ה דעני צובע בסממנים בלא כתישה. מלשון הגאון, וכיון דתנא קא נקיט סדר סעודה בורר וטוחן וכו' כדאמרינן ותנא דידן סידורא דפת נקט מאי טעמא לא חשב בהדייהו כתישה, מוכח שכל הטעם שיחשוב כתישה הוא משום שדן במלאכת סעודה, ולא כתוס'. וכן ממה שכתב הגאון ואהדר אביי דלא חשובה למהוי אב ולא כחדא מהני חשיבא וכו' וכתולדות דמיא מוכח שלא ס"ל כשיטת רש"י שטעם אביי, שאין דרך עניים לכתוש, הוא שלכן אינו נחשב בכלל סידורא דפת. (בשיטת רש"י מיושבת קושית התוס' מחלה). אלא זה טעם שיהיה אב. וכן מוכח מדברי רבא האי דשבקה עם תולדות ולא חשבה בהדי אבות. מוכח שהדיון הוא שכתישה תהיה אב. משני הדברים יחד מוכח שהיות דבר מסידורא דפת הוא הגורם להיות אב.
זה שלגאון היותו של דבר סידורא דפת קובע את היותו אב צריך ישוב, דהא אמר לקמן עד: שבק תנא דידן בישול סממנים דהוה במשכן ונקט אופה. ומוכח שזה שבישול סממנים היה במשכן די בו כדי שמבשל יהיה אב. ואפילו אם לשון ר"ח שביק בישול סממנים ונקיט אפיה היא דוקא, ולא גריס "דהוה במשכן" מ"מ מוכח כנ"ל, שאל"כ לא מקשה מידי.

ג) ונראה שלגאונים מ"ש בריש ב"ק הך דהוה במשכן וחשיבא קרי לה אב, אין הכוונה חשיבה בתור מלאכה במשכן, אלא חשיבא לצרך האדם. ואם היתה במשכן מלאכה שהיא חשובה לאדם אבל במשכן היתה בצורה שאינה חשובה לאדם היא נחשבת למלאכה בגלל האופן החשוב לאדם, ולהיפך. חשיבות המלאכות לאדם היא רק בדברים העיקריים בשבילו, מלאכות סעודה, בגד, עור וספרים, בנין, הבערה. לפי זה בישול הוא אב משום שהיה במשכן, בסממנים, והוא חשוב, משום שדרך לבשל אוכל לאדם. וזו תשובת הגמרא סידורא דפת נקט היינו שהיותו סידורא דפת גורם שאופה יהיה אב.
(עי' אג"ט אופה ס"ק א' שלמ"ד נוטע תולדה ה"ה אופה, ועי' ספר העיתים סי' ר"כ שהוא פירוש הגאון, והנוטע עצמו אינו אב אלא חייב משום זורע. אמנם אם נאמר שהיה אופה במשכן באפית לחם הפנים ומחשיב גם הקרב עצמו אפשר שאופה יהיה ג"כ אב. אין לומר שמבשל במשכן גורם שאופה יהיה אב, כעין הנ"ל, שהרי אין אופה אותה מלאכה כמו מבשל, כדמוכח לגבי מצה ופסח ועוד).

ד) יסוד שיטת הגאונים נראה על פי מה שכתבו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכולן למדנו מן המשכן דכתיב ביה איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. ונראה שמפרשים בהא דדף מט: כעין שיטת התוס', שמחלוקת ר"ח בר חמא ור"ש בר"י בן לקוניא כנגד ל"ט מלאכות שבתורה היא שר"ש בר"י ב"ל אינו לומד ממשכן. וזה מ"ש הגאונים שלמדים מאיש איש ממלאכתו, היינו שאין למדים מ"מלאכה" של שאר מקומות אלא רק ממלאכה של משכן. (את זה שמספר המלאכות הוא ל"ט למדים ממסורת כמ"ש הגאון בדברי רבא. ואפשר שמ"ש בדף ע'. שלמדים מ"אלה הדברים" , לרה"ג הוא אסמכתא וטעמו שדרשת נוטריקון כעין זו איינה עיקר דרשה). עכ"פ עיקר שיטתם שתחילת הלימוד ממשכן היא מ"ממלאכתו" הכתוב בו, היינו שקודם יש בעיה מהי מלאכה ואת זה למדים מ"ממלאכתו" של משכן.
ונראה ששיטה זו אינה כמ"ש רש"י שבת מט: ד"ה כנגד שהמלאכות נלמדות ממשכן משום דפרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה, וכתב באגלי טל בפתיחה ס"ק א' אות ח' שכיון שמאותה סמיכות ילפינן ג"כ דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת יש לומר דהני תרתי לימוד אחד הם דמשום שנסמכה ילפינן אשר אזהרינהו שלא לעשות משכן בשבת ושוב נשמע מזה דכל מידי דהוה במשכן אסור בשבת דמלאכה הוא.
לשיטת רש"י הנ"ל כיון שמהלך הלימוד שהדבר שהיה במשכן נאסר תחילה ורק אח"כ מלמד לשבת בהכרח החשיבות של הדבר הנאסר היא מחמת עצמו, לכן אי אפשר לומר שבישול סממנים שהיה במשכן נאסר מחמת בישול אוכל. הרי איסורו נודע לפני שנודע שבישול אוכל נאסר. (ובודאי כן הוא על פי הכלל דלהלן בסמוך). אבל לשיטת הגאונים שהמשכן מגלה ישר מה היא המלאכה האסורה אפשר שהמשכן רק מגלה את סוג המלאכה אבל שם המלאכה נקבע חוץ ממנו. למשל המשכן מגלה שסוג בישול סממנים אסור אבל אפשר ששם האיסור הוא בישול אוכל. (בלשון זו כל מה ששיך לאותו סוג הוא אותו אב).
נראה שהטעם שלגאונים אכן צריכים לומר כך, הוא שהחלוקה למלאכות שונות נלמדת בלא קשר ללימוד מהמשכן, מ"הנה מאחת" (ע'.), וכן זה שיש רק ל"ט מלאכות אינו נלמד ממשכן, מזה שיש רק ל"ט מלאכות יודעים שיש מלאכות חשובות ויש שאינן חשובות, ומסברא שמידת החשיבות נקבעת על פי מה שהוא חשוב לאדם. (בבישול למשל עדיפות החשיבות הוא לאכילה וכו' הצביעה חשובה הרבה פחות לכן הכשר לאכילה ע"י בישול נחשב ואילו הכשר לצביעה אינו נחשב אלא צביעה עצמה.) רק אחר שידועים לנו דברים אלה אנו נזקקים ללמוד ממשכן כדי לסיע לנו לברור מבין המלאכות את הל"ט, ואנו באים ללימוד זה מתוך המושגים שקבענו קודם, היינו מה שקבענו כשם המלאכה נשאר שמה. זה על פי הכלל שנתבאר במקו"א שהדיון בילפותות נעשה בשלבים ובכל שלב קובעים את הדברים לפי מה שידוע עד אז (הוזכר בחגיגה ז': אות ג' ושם ראיה פשוטה ובברכות ב: אות ד'). לכן עיקר שם בישול הוא בישול לאכילה והוא קובע את חשיבות הבישול ומזה שבישול היה במשכן, בבישול סממנים, למדים רק שבישול יכול להיות מלאכה בשבת.

ה) לנ"ל, שלגאונים אין הלימוד משום שנאסר במשכן אלא כל שהיה במשכן מוכח שהוא מלאכה, חוזרת קושית השם משמואל באג"ט פתיחה ס"ק א' אות ד' משאלת הגמרא שוחט משום מאי חייב והא גמרינן מרבנות שבמשכן הא הוי שחיטה בקרבנות. ונראה, לפי הנ"ל שאין מה שהיה במשכן עיקר האיסור, ששאלת הגמרא היא מהו עיקר האיסור של שחיטה שהיתה במשכן. יסוד השאלה שהרי אין צורת השחיטה שבה היא שונה משאר צורות המתה חשובה לענין מלאכת העור והספר שבה נמנית. ומ"ש לשמואל ולרב משום נטילת נשמה הוא התשובה העיקרית, אלא שרב מוסיף שגם משום צובע חייב. (לגאונים אפשר שמקור דין נטילת נשמה הוא משחיטה, ולא כמ"ש רש"י ותוס').
בענין קושית האג"ט בהקדמה סי' א' ס"ק ד' על שיטת רב האי גאון, שלמדים מלאכות המשכן גם מקרבנות, ממ"ש בגמרא שבק תנא דידן בישול סמנים דהוה במשכן ונקט אופה. אם גרסת ר"ח שהובאה באות ב' שביק בישול סממנים ונקט אופה היא דוקא לא יהיה דיוק מלשון הגמרא שאופה לא היה במשכן. ואפשר לומר שגמרינן גם ממה שקרב במשכן. ולענין הקושיה שבק תנא דידן בישול סממנים צ"ל שטעם שאפיה לא היתה חשובה למקשן כמו בישול סמנים, משום שעדיף ללמוד ממלאכה במשכן עצמו שהיא נאסרה בשבת והלימוד ממנה הוא בדומה למ"ש באג"ט סי' א' אות ח' והוא יותר מרווח, מאשר ללמוד מדבר הקרב.
ואף אם גורסים כלפנינו, עי' תוס' הרא"ש הריטב"א שנדפס מחדש בשם ר"ת והא דאמרי' לקמן שבק תנא בשול סמנין דהואי במשכן ונקט אפיה דלא הואי במשכן פירושו דלא הואי רגילה וצריכה במשכן כולי האי כבישול סמנין. עי"ש איזו אפיה היתה. אמנם לרב האי גאון שאפיה היתה במשכן בלחם הפנים ובחביתין, היא צריכה ורגילה. וצ"ל לפי התירוץ דלעיל שלשון "דהוה במשכן" היינו היה אסור במשכן.

ו) באגלי טל פתיחה ס"ק א' אות כז כתב שאליבא דרב האי גאון המלאכות שנאסרו הן המלאכות שהיו במשכן אחר הצווי. וכן מפורש בתשובת רב האי שהובאה באוצר הגאונים שבת מט:. (וכמפורש באוצה"ג שם מש"ב באג"ט אות כ"ט שחרישה ליטע סממנים היינו לקטורת). ובאג"ט תלה זאת במש"כ שיסוד הלימוד לרה"ג הוא מדנסמכה שבת למשכן ולמדים מזה לא לעשות מלאכת המשכן בשבת. ודלא כמש"כ לעיל. ואולי רה"ג דייק זאת ממ"ש בגמ' מט: הם זרעו אתם אל תזרעו, שהובאה בשאלה באוצה"ג הנ"ל, משמע הם עצמם זרעו. ושמא זה לפי שיטתו שיליף מקרא דאיש איש ממלאכתו שלפני זה כתוב ויבאו כל החכמים וכו', משמע שדן במלאכה שנעשתה אחר שבאו כל החכמים.

ז) מה שלרב האי גאון למדים גם מקרבנות אף שלכאורה עיקר הפסוק מיירי בבנין המשכן, אולי הטעם לכך שמסברא הסעודה היא החשובה לאדם ומסברא מלאכותיה הן החשובות, וכבר לפני שבאנו ללמוד ממשכן מה נמנה בכלל המלאכות היה ברור לנו שחרישה וכו' בכלל. כשבאנו ללמוד ממלאכות המשכן עדיף היה לנקוט שמשכן כולל קרבנות, כדי שיכלול חרישה וכו', (לבנין המשכן שהמלאכה היתה דים ביומים לא חרשו כמש"כ באוצה"ג הנ"ל) מאשר להשאיר את משמעות משכן לבנינו בלבד ולעקור את חרישה שכבר קבענו שאסורה בשבת.
אפשר עוד שכיון שנזכר בחריש ובקציר תשבות, ואף לר"ע (ר"ה טש) שמפרש את הפסוק בשמיטה, מ"מ מצאנו שם שביתה בחרישה, ועדיף לומר שגם לגבי שבת אסורה. (בשביעית אף שהיא שביתת הארץ מ"מ נראה שהיא שביתה ממלאכת אדם, שהרי ספיחים אסור רק לקצור כדרך הקוצרים וא"צ למנוע מלגדול). (גם לר' ישמעאל שמפרש לענין מלאכת שבת בפשטות עדיף היה לו לפרש כר"ע ולא לחדש באותו קרא דין לענין שבת).

ח) את דברי אביי ורבא כל מילתא דהוה במשכן אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה אפשר לפרש שזה שהיה במשכן נותן לו חשיבות ולכן נחשב מלאכה נפרדת. אבל אין זה נח למ"ש לעיל. ונראה שלגאונים הפירוש שכיון שעבודת המשכן מלמדת לענין מה כלול בל"ט כנ"ל, למדים ממנה גם לגבי חילוק בין מלאכות, שיחשבו נפרדות. וזהו מה שמביאים הגאונים על דברי אביי ורבא את הגמרא אבות מלאכות מ' חסר אחת כנגד מי כנגד עבודת המשכן.
לנ"ל לשיטת הגאונים ביאור דברי אביי שכן עני אוכל פיתו בלא כתישה, הוא שכתישה היתה חשובה במשכן לענין סממנים אבל זה אינו מספיק לעשותה חשובה כדי להחשב אב משום שבמלאכת הפת אינה חשובה משום שאינה שוה בכל. לשיטת אביי אולי זה מגדר היסוד שמשמעות ביטוי כוללת רק את החלק החשוב. (נתבאר במקום אחר, נזכר בברכות ב': שיטת רבינו יונה).
רבא סובר שמה שאין עני כותש אין בו כדי לגרום שלא יהיה חשוב כלל. אלא רק גורם שכתישה תהיה פחות חשובה מאשר זורה ומרקד וכיון שיש רק ל"ט מלאכות וע"כ צריך להוציא איזה מלאכות לכן מוציאים כותש. ואפשר שלרבא כל ענין "חשיבא" שהוא תנאי כדי להיות אב אינו אלא כדי להעדיף למנין את החשוב ממנו.
בשיטת רבא מיושבים דברי התוס' ד"ה שכן, מרקד לא ליתני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה. וישבו שרב עניים אין אוכלים בלא הרקדה, היינו ולכן חשיבא, ונדחקו שאעפ"כ לענין חלה נקרא מלחם הארץ. היינו שזה לחם חשוב די כדי להכלל בשם "לחם". לנ"ל נאמר שאמנם יותר עניים אין אוכלים בלא הרקדה מאשר בלא כתישה אבל עדיין לחם בלא הרקדה הוא לחם חשוב, ולכן כלול ב"לחם" לענין חלה.

סיכום.
מהלך הלימוד, לא תעשה מלאכה בשבת. לימוד חילוק מלאכות לענין חטאת. מסורת שמנין המלאכות ל"ט. צורך להוציא מלאכות מכלל המנין. קביעה שההוצאה נעשית ע"פ חשיבות המלאכות. עיקר החשיבות היא לפי חשיבותם לאדם, היינו מלאכת סעודה לבוש ספר בנין והבערה. לימוד מעבודת המשכן שרק מלאכה שהיתה בו נכנסת לכלל הל"ט. מחלוקת אביי ורבא אם כתישה לא חשיבא כלל כדי להכלל במושג מלאכה או שרק אינה חשובה כמו הרקדה ולכן עדיף להוציא אותה.