סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק י"א: מחלוקת רש"י ותוס' בילפותא של פדה תפדה

ואמר עולא אמר רבי אלעזר בכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו. וכן תני רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה יכול אפי' נטרף בתוך ל' יום ת"ל אך חלק.

וברש"י, ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר דהא כתיב ופדויו מבן חדש תפדה.

א) אילו נכתב רק תפדה היה פשוט שגם נטרף אינו נפדה כיון שאינו בן שלושים. הו"א לרבות נטרף מכפילת הביטוי כיון שעומד להיות בן שלושים, ועומד להיות יכול להחשב כישנו. ומשמעות בן שלשים תיהפך ע"י הריבוי להיות עומד להיות בן שלשים. מת מעצמו לא היה עומד להיות בן שלשים ולכן לא איצטריך לן למימר.

ב) כ' תוס' ד"ה בכור, משמע קצת דאם קים לן בגוויה דכלו לו חדשיו וחי היה חייב לפדותו.
נראה שהמשמע הוא משום שמניחים שאין "אך" ממעט אלא דבר אחד, כפי הדרך משום תפסת מרובה, וכיון שיש לחלק בין לא קים לן שכלו חדשיו שודאי עמד להיות בן שלשים ובין ספק עמד להיות בן שלשים אין ממעטים ע"י "אך" אלא את ספק כלו חדשיו שפחות ראוי להקרא "ראוי להיות בן ל'".
"תפדה" מרבה את כל הראויים להיות בן ל'. א', משום שלגבי מילים לפני שיורדים לתוכן לא קיים תפסת מרובה, או ב', כשנותנים למילה משמעות הולכים אחר המושגים הקיימים הראשוניים, וגם מי שעל פי רוב עתיד להיות בן שלשים נחשב עומד להיות, אבל כשממעטים ע"י "אך" שוב יש לחץ למעט את הפחות שאפשר וכל שיש חילוק בסברא מחלקים וממעטים את החלק המסתבר יותר. וביתר ביאור במיעוט "אך" ממעטים פרטים ולא מושגים לכן מחלקים בכל שיש חילוק בסברא, אחר שנקבע הגבול שוב יוצרים את המושג אף שאינו מושג קודם. בלשון אחרת אין יוצרים מושג חדש לכתחילה, אבל אם נוצר מושג חדש ע"י חשבון קודם מקבלים אותו.

ג) בתס' הארוכים כ', מה שפירש הקונט' נהרג וקמ"ל דא"צ לפדותו דסד"א דאי לא נהרג הוה חי קמ"ל, לא נהירא לריב"א דלפי פירושו משמע דהא דצריך ל' יום לאפוקי מתורת נפל אבל אי ידעינן בבירור שאינו נפל כגון שכלו לו חדשיו משמע שא"צ לשהות ל' יום. גם ר"ת בתוס' דידן מפרש מכח הקושיה את "נטרף" שנעשה טריפה.
ונראה שהראיה היא שלפירוש נהרג ע"כ המהלך הוא כמ"ש לעיל בשיטת רש"י, שתפדה הופך את "בן שלשים" לראוי להיות בן שלשים, וריב"א מקשה את מה שהוסבר לעיל, שאך ימעט רק את לא כלו לו חדשיו.

ד) לישב את שיטת רש"י יש לאמר שהלשון "אך" אינה רק מכחישה את הריבוי ומצמצמת אותו אלא הופכת לעשותו לא ריבוי, אלא להיות נקרא תִּפָּדֶה וללמד שהגדיל פודה את עצמו, כמ"ש הרי"ף. מהקריאה תפָּדה לומדים גם להקיש שרק הנפדה פודה.
כלומר בעלמא עדיף להשאיר את תפדה בקרי תפְדה ולומר שמרבה עוד פדיה, מאשר לשנות את הקרי, שגם אז מקבל תוכן שונה. אולם כאשר מכח מיעוט צריך ליצור גדר חדש, שעומד להיות על ידי רוב אינו נחשב עומד להיות, עדיף לשנות את הקרי וללמוד לימוד אחר.
וכן נראה ההסבר בשיטת הראב"ד שכ' שכאן אכלו ארי פטור ואילו לענין ירושה ואבילות אכלו ארי חייב, דהכא לענין פדיון אפי' כלו חדשיו בעינן שלשים יום. ונראה שכוונתו שהחיוב חל רק אחר שלשים יום כפשט הכתוב, ואין כאן ריבוישל תפדה .

סיכום: מחלוקת רש"י ותוס' היא האם ראוי לסגת מהריבוי כאשר נוצר מושג חדש ע"י מיעוט של הריבוי.אף שהריבוי נוצר בשלב מוקדם, וכפי שנתבאר במקום אחר הדיון נעשה בשלבים, מ"מ לרש"י הדיון כאן הוא האם "אך" יגרע בתפדה או יעביר אותו לענין אחר, אם יגרע, עכשיו היא יצירת המושג החדש.

ה) מה שתוס' כתבו קים לן דכלו חדשיו וחי, לכאורה די בכלו חדשיו. ואפשר שהתוס' כתבו כן לרווחא דמילתא, שעכ"פ כשגם כלו חדשיו וידוע שעתיד לחיות וגם חי לבסוף שאיגלאי מילתא שהיה בריא יהיה בכלל ראוי להיות בן שלשים גם לאחר "אך" ואפילו כן קשה כדלקמן. אבל בסברא די בכלו חדשיו כדי להשאר בריבוי תפדה.

ו) עי' בתוס' הארוכים ואע"ג דמהאי קרא נפקא לן כל ששהה באדם ל' יום אינו נפל שנא' ופדויו מבן חדש תפדה הא לאו משום שאינו ממעט אלא נפל בלבד אלא מטעמא קא יליף למה הקפידה תורה גבי פדיה שיהא קיים חדש ולא יותר אלא משום דבעי למימר כיון ששהה חדש ודאי יצא מכלל נפל בין וכו' לא כלו לו חדשיו, מיהו אע"ג דקים לן דכלו אין יכול לפדות.
נראה שהפירוש שאנו אומרים שהתורה כשחדשה את הגדר חדש, חידשה אותו משום שיש לו חשיבות בלי חידוש התורה, והיינו שאף כל שלא כלו חדשיו אם הגיע לחדש איגלאי מילתא שהוא בר קיימא, ואינו גדר חדש לגמרי.
ואפשר, שהיה ברור לחכמים שבגיל הקרוב לחדש יוצא הולד מחשש נפל, ואמרו שאלו לא היה זה ממש בחדש היתה התורה תולה את הפדיון בזמן ההוא כדי לא לחדש גדרים.