|
|
|
|
סנהדרין ע"ו:
שהברזל ממית בכל שהוא
אמר שמואל מפני מה לא נאמרה יד בברזל שהברזל ממית בכל שהוא תניא נמי הכי רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית בכל שהוא לפיכך לא נתנה תורה בו שיעור והני מילי דברזיה מיברז.
א) כ' תוס', שברזל ממית בכל שהוא, פירש בקונטרס שתוחב לו מחט בושט או בלבו וקשה דא"כ אפילו קוץ נמי, אלא נראה משום וכו' דברזלא מיזרף זריף.
ועי' ספרי במדבר פיס' ק"ס, או מה אבן מלוא יד אף ברזל מלוא יד [אמרת] גלוי היה לפני הקב"ה שהברזל ממית במשהו לפיכך לא נאמר בו יד אלא אפילו במחט ואפילו בצינורא. ובירושלמי פ"ט ה"ב, כתיב ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת מות יומת וכו' או בכלי עץ יד וכו' כשהוא בא אצל הברזל אינו אומר לא שימות בו ולא שלא ימות בו אלא אפילו צינורה קטנה דהיא יכלה מקים גו וושטא ומיקטליניה.
הרי מפורש כרש"י. עכ"פ צריך לישב את קושיית התוס'.
ב) הנראה בישוב קושיית התוס'.
מדברי הירושלמי, כשהוא בא אצל הברזל אינו אומר לא שימות בו ולא שלא ימות בו, משמע שאין ההבדל בין ברזל ובין עץ ואבן מלמד שבברזל אין דין שיעור כלל, אלא רק שבברזל אין השמעה לעניין זה דוגמת ההשמעה הקיימת בעץ ואבן. וזה בלבד מספיק למסקנה "אלא אפילו צינורה קטנה דהיא יכלה וכו' מיקטליניה". ונראה שהירושלמי כשיטת הספרי, להלן שם, אין לי אלא שהרגו בכלי ברזל שיהא חייב השליך עליו עשתות וגולמים מנין ת"ל רוצח הוא מות יומת הרוצח מכל מקום. הנראה ש"בכלי ברזל" של הספרי היינו אפילו צינורא כיון ש"מות יומת" מרבה עשת, ובפשטות אילו "כלי" לא היה כולל צינורא היה עדיף לרבות אותו שהוא דומה יותר, וכעין שלמד בספרי זוטא דלהלן.
ג) ועי' ספרי זוטא ל"ה י"ז, בכלי ברזל הכהו, וכו' אין לי אלא שהכהו בכלי ברזל מיוחד זה הסייף והרומח שאמר בכלי ברזל ריבה האסכלה והשפוד ואם בכלי ברזל ריבה העשת שלהן.
חלוק על הספרי והירושלמי בשנים. א) מה שלמדים אילו לא היה ריבוי נוסף על "כלי", לספרי זוטא היינו למדים רק לסייף וריבוי נוסף מוסיף שאר כלים שיכולים להרוג, ואילו לירושלמי מ"כלי" לבד למדים גם לצינורא. ב) לירושלמי הריבוי הוא מ"מות יומת" לשון כפולה, ואילו לספרי זוטא הריבויים הם מ"ב"כלי ומ"ואם", יתורי מילים.
דרישת ריבוי ע"י "מות יומת" היא על פי העיקרון שלשון שמיותרת במשמעותה הפשוטה מקבלת משמעות חדשה. וכאן "יומת" מלמד על מיתה אחר רציחה בכלי, "מות" מלמד שיש עוד עונש מות. וכיון שנוצר ספק על מה הענש, למדים מעניינו, שהמוות הזה דומה לאבן ולעץ. לספרי זוטא ריבוי המיתה הנוספת נעשה על ידי יתור אותיות ללא דרישת התוכן שלהם. הנושא האם לדרוש יתור סתם או להעדיף יתור עם אמירה המורה מה לרבות היא מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל.
ויהיה הספרי כר' ישמעאל והספרי זוטא כר' עקיבא.
ד) לדר"ע אין גריעות במשמעות לשונית ומה שמעדיף לדרוש מ"בכלי" ו"ואם" הוא משום שהם דנים בכלי ההריגה, ואילו "מות יומת" בעונש, וכמ"ש פסחים מ"ג:, מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין קאי באוכלין מרבה נאכלין. "מות יומת" אחד נדרש להמתה במיתה אחרת. שאר "מות יומת אפשר לומר בהם שבאו אטו הראשון, ואפשר גם לדרוש אם יש מה לדרוש.
ה) הדרשה ש"כלי" מלמד רק לחרב אליבא דספרי זוטא, וגם צינורא אליבא דירושלמי, נראה שהיא על פי הכלל שתוכן ביטוי אינו כולל כולל אלא את החלק החשוב מתוך משמעותו הרחבה של אותו ביטוי. כמו שאכילה אינה כוללת אלא דרך אכילה ועשית מלאכה רק עשיה כדרכה. ומפורש כן בשבועות י"ט:, כשם שידיעות ודאי בעלמא מתחלקות לחטאות כך ידיעות ספק מתחלקות לאשמות וכו' כאן עשו ולא בכל התורה כולה עשו הכא הוא דלא כתיבא ידיעה בהדיא מונעלם הוא דקא אתי ולא בכל התורה כולה עשו דכתיב או הודע אליו "ידיעה מעלייתא" בעינן.
מדרשת הספרי זוטא מוכח שהעמדת כלי ברזל בכלי שיכול להרוג אינה טעם דקרא, שהרי בסברא ראשונה לא מיירי בשיפוד ואין זה דבר שהיינו מחדשים מעצמנו משום טעמא דקרא. (ועי' אות ח').
ו) לספרי זוטא החלק החשוב כולל רק סייף וכדומה, שהם כלים שתכליתם הריגה, ואילו לספרי וירושלמי כולל גם צינורא שהיא כלי שאפשר להרוג באמצעותו אף שאין תכליתו לכך. נראה שיסוד המחלוקת היא מה עומד לדיון בשעת קביעת החשיבות. אם הנושא הוא עונש מיתה, הרי יש חשיבות גדולה לכוונת הרוצח להרוג, וכוונה כזו מוכחת בסייף ופחות מוכחת בצינורא. ולכן רק סייף חשוב לגבי חיוב מיתה. וזו שיטת הספרי זוטא.
לירושלמי מה שעומד לדיון הוא רק הכלי כשלעצמו, ולא חיוב המיתה הנובע ממנו. קודם דנים על משמעות המילים ורק אח"כ על המסקנה מהם למעשה. התכונה של הכלי כשלעצמו היא יכולת לשמש לרציחה (בשאר הנושאים אין הבדל בין סייף לשיפוד) , לכן גם צינורא בכלל החלק החשוב.
השאלה האם הדיון המוקדם הוא על המילה כשלעצמה היא שיטת ר' ישמעאל, ואילו לר"ע בדיון על המילה עיקר הדיון הוא הדין הנובע ממנו. כמו שכתבתי בפ' מרובה בהסבר המחלוקת האם לדרוש כללי ופרטי או ריבויי ומיעוטי. וגם בזה הספרי זוטא כר' עקיבא והספרי הר' ישמעאל.
ז) ומיושב מנלן שמחט היינו רק במיברז, שהרי חשיבות מחט להריגה היא רק באופן זה. ואילו עשת התרבתה לירושלמי מ"מות" יומת וזה לימוד של דבר חדש שחייב בו מיתה אלא שלמד מעניינו, ועניינו הוא או מחט ברזל וכו' או אבן יד וכו', ומצד העניין עדיף לדמות לאבן יד. (וגם לספרי זוטא אפשר שעשת צריכה אומד כאבן יד, שאם נדמה לכלי מתכת, אפשר שנצטרך ללכת אחר החשיבות כמו בכלי מתכת, והחשיבות היא ביכולת להרוג במכה. וצ"ע).
]
ומיושבת גם קושיית התוס' למה ריבו רק מחט ולא קוץ. היינו משום שהריבוי נעשה על ידי שם כלי ברזל, שלא כתוב בו "יד אשר ימות בו" וקוץ אינו בכלל זה.
ועי' תורת חיים כאן על קושיית התוס' דקרא לא איירי בקוץ דכלי עץ כתיב וקוץ לאו כלי הוא אבל צינורא וכן מחט כל דהוא כלי הוי.
ח) עי' מרדכי לב"ק ק"ז., אמר רבה מפני מה מקצת הטענה ישבע תימה והלא רבנן דר' שמעון לא דרשי טעמא דקראי וי"ל דגבי דבר תמוה אפילו רבנן דרשי וכו' וכן ר"פ אלו הן הנשרפין מפני מה לא נאמר יד בברזל. אבל אין זה כתוב' ב"מ ג'., מפני מה אמרה תורה כו', פי' יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל או נילף מהכא דלא נימא מגו בעלמא. וכן משמע ברש"י שם וברשב"א ותוס' רי"ד בב"ק. וגם בירושלמי דלעיל משמע שאין כאן דרישת טעם, אלא סיבה לדרשה.
סיכום. התוכן הנלמד מ"כלי" הוא כלי חשוב. לגמרא ירושלמי וספרי זה כולל גם שיפוד ומחט כל אלא יכולים לשמש ככלי הריגה, לספרי זוטא כולל רק חרב שהוא כלי הריגה מובהק, ומוכחת יותר כוונה להרוג. לספרי הדיון ב"כלי" הוא עצם הכלי לספרי זוטא הכל בכלל דיון בחיוב מיתה, לכן מחשיב הוכחה לרצון רציחה.
הלמוד מ"מות" יומת עדיף כיון שיש בו תוכן והלימוד מ"ב"כלי ומ"ואם" עדיף כיון שכתוב על הכלי. מחלוקת ספרי וספרי זוטא איזו תכונה חשובה יותר.
|
|
|
|
|
