|
|
|
|
סנהדרין ד' ·
טעמא דבית שמאי ארבע למצוה ושתים לעכב
ואמר רב הונא מאי טעמא דבית שמאי קרנת קרנת קרנת הרי כאן שש ארבע למצוה ושתים לעכב. ובית הלל אומרים קרנות קרנת קרנת הרי כאן ארבע שלש למצוה ואחת לעכב ואימא כולהו למצוה (דהא כולהו צריכי למכתב למצוה ועיכוב דחדא מנא להו) כפרה בכדי לא אשכחן.
א) אין לומר שהכוונה במ"ש ב"ה "ואחת לעכב" היא שזו משמעות "קרנת" אחת, כלומר בגלל ההכרח שיש דם המעכב ע"כ יש "קרנת" שהכוונה בו עיכוב. אם זו היתה הכוונה היינו צריכים לומר "אחת לעכב ושלש למצוה", שהרי את העיכוב למדים כבר מ"קרנת" הראשון משום שאין כפרה בלא דם.
אילו אמרנו כצד שנדחה היינו אומרים שכאשר כתוב יותר מארבעה "קרנת" יש כבר גילוי על עיכוב ואין לדרוש את "קרנת" הראשונה לעיכוב. והיינו אומרים שאין לומר עיכוב סתם ללא אמירה.
אלא הכוונה יש ארבע קרנת והם מלמדים ארבע נתינות. למעשה רק שלוש למצוה, כפי התוכן הנלמד מ"קרנת" ואחת לעכב בגלל תוספת הלימוד מ"כי הדם הוא הנפש". כלומר קודם דנים על התוכן הנאמר, ארבע למצוה, ושוב יש שיקול מחוץ לאמירה, אחד תהן לעכב.
וצריך להסביר לב"ש כיון שגם בלא יתור ידוע שאחד לעכב, כמו לב"ה א"כ שנים הנוספים שלעיכוב צריכים ללמד ששלושה לעיכוב.
ביתר ביאור. ההנחה הבסיסית לזה היא שקודם דנים על משמעות המילים ואח"כ על התוכן שצריך להוסיף להם משיקול חיצוני. אם הלעיכובא הוא ביאור "קרנת" הראשון סדר המחשבה הוא קודם אומרים יש ארבע נתינות. ושוב באים לפרש את הנתינות וה"קרנת" הראשון מוכח שהוא לעיכובא. אם הלעיכובא הוא דין נוסף שאינו משמעות "קרנת" סדר המחשבה הוא שיש ארבע למצוה ויש אחד מהם שהוא גם לעיכובא. ממילא ראוי להזכיר את הלעיכובא אחרון. לאופן הראשון, לב"ש לא מגיעים לדון על "קרנת" מהראשונים לעיכובא ע"י השיקול החיצוני, שהרי יש אמירה מהאחרונים שמשמיעה עיכובא ושוב אין מגיעים לשיקול חיצוני.
ב) ונראה, לב"ה שמהלך הדרשה הוא, ידוע שיש דם המעכב, כי הדם הוא בנפש יכפר, אין ידוע כמה מתוך הדמים, ואומרים תפסת מרובה לא תפסת ואין מעכב אלא אחד.
לב"ש "קרנות" המיותר בא לפתור את הבעיה כמה דמי קרנות מעכבים, ושוב אין דורשים מכח תפסת מרובה, שהוא רק הנהגה מתוך ספק הנדרשת כשאין מה שמורה על פיתרון אחר. ונשאר רק "קרנות" שנים.
ואפילו אם לא נאמר כן אלא נחשוב את האחד לעיכוב כַּפָּרָה כדבר ידוע, כיון שע"כ אחד קיים. בכ"ז י"ל, כיון שיש ספק כמה צריך לכפרה, אין אומרים תפסת מרובה, כנ"ל, הרי היתור של "קרנות" בא ללמד את המספר שמעכב. נשארו "קרנות" שנים, ולומדים ששנים הם המעכבים.
לאופן הראשון אין מחשבה על כמות לפני דרשת "קרנות", לאופן השני לפני הלימוד מ"קרנות" יש ידיעה שהעיכוב ב"אחד או יותר".
|
|
|
|
|
