|
|
|
|
סנהדרין ל"ו:
משפט אביונך אי אתה מטה אבל אתה מטה משפט שור הנסקל
אמר רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא דאמר קרא (שמות כ"ג) לא תטה משפט אבינך בריבו משפט אביונך אי אתה מטה אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל.
א) כ' השואל ומשיב מהדו' חמישאה סוף סי' ל', ודע שיש לי תימה בדברי רבינו (הרמב"ם) שבמנין המצות מל"ת רע"ח מנה לא תטה משפט אביונך דהיינו אדם רשע והסמ"ג מל"ת ר"ה מנה משפט האביון ממש ללאו בפני עצמו והוא תימה רבה לפענ"ד דהרי חז"ל דרשו מזה לא תטה משפט אביונך הא משפט שור הנסקל תטה וא"כ היינו דלא תטה להכריע (ע"פ דיין אחד) וא"כ אינו בכלל מטה דין דהיינו שפוסק שלא כדין ואם נימא דהיינו כפשוטו של מקרא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו יקשה מנ"ל להש"ס דשור הנסקל מטה והא איצטריך לגופא. וצע"ג.
וע"ע מכילתא משפטים פרש' כ', לא תטה משפט אביונך בריבו. למה נאמר, לפי שהוא אומר ודל לא תהדר בריבו, אין לי אלא דל, עני תאב מנין, ת"ל לא תטה משפט אביונך בריבו. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר. רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא, אטה עליו את הדין, לכך נאמר לא תטה משפט אביונך בריבו, אביון הוא במצות. ובמכילא דרשב"י כ"ג ו', שלא תאמר רשע הוא חזקתו שהוא משקר וחזקת זה שאינו משקר אעבר עליו את הדין. וע"ע ירושלמי פאה פ"ד ה"ז, ומניין שספק לקט לקט ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן עני ועשיר הצדיקוהו במתנותיו ר' שמעון בן לקיש בשם בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אין את מטהו אבל מטהו את במתנותיו. (לפנינו חולין קל"ד. ר"ל כעין ר' יונתן בירושלמי ואין חולק).
גם בלא זה צריך להסביר איך הגיעו מ"לא תטה משפט אבינך בריבו" אל שור הנסקל, שאינו קשור ל"אביון" דוקא, ובמה שור עדיף מכל דבר אחר (וגם עיקר דינו אינו "ריב" אלא ענש, ובמיוחד לת"ק ב"ק מ"ד: שגם שור ההפקר נהרג).
ועוד, דרישת הכתוב של לא תטה משפט אביונך, שפשוטו בעיוות הדין, נדרשת להיות שרק "אביון" אינו מוטה בהטיה שבראש הפסוק לא תהיה אחרי רבים לרעות וכו' אחרי רבים להטות, שמשמעו שאין מטים על פי אחד, ואילו שור מטים ע"פ אחד. בראש הפסוק לא נזכרת "הטיה" ואין מה שיעביר את לא "תטה" משפט אביונך אל ראש הפסוק הנ"ל.
ב) הנראה. עי' רש"י לעיל ל"ב., ודיני נפשות מטין וכו' אבל לחובה אין מטין אחר הרוב אלא אם כן רבו המחייבין על המזכין שנים, כדאמרינן בפרק קמא לא תהיה אחרי רבים לרעות, ובדיני ממונות ליכא לאוקמה כדאמר לקמן לא תטה משפט אביונך אבל אתה מטה משפט שור הנסקל וכל שכן שאר דיני ממונות. ועי' תוס' לעיל ג': ד"ה, מוקי לה בדיני נפשות אבל בדיני ממונות לא, משום דקרא משמע בדיני נפשות דכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות דמשמע דבר שהוא רע לכל דהיינו דיני נפשות אבל בדיני ממונות זכות לזה וחובה לזה. לפי התוס' עדיין קשה מנין שבקנסות שעיקרן הוא החוב לזה, אין צריך רוב שנים כדי להעניש.
ונראה שגם התוס' מודים שדרשת לא תטה משפט אביונך מלמד גם לקנסות. אלא שסוברים שתחילת הלימוד, שהיא מספיקה לסתם דיני ממונות, הוא משום שסתם דיני ממונות זכות לזה וחוב לזה.
ג) מהלך הלימוד הוא כדלהלן.
א'. לעיל ב'. יש הכחשה בין הכתוב לא תהיה אחרי רבים לרעות, ובין אחרי רבים להטות שמיותר לגבי זכות (שזה מדויק מרישא) ומשמעו שמטים לחובה. ומחלקים את האמירות, ו"אחרי רבים להטות" מוגבל לרוב של שנים.
ב'. אין לומר ש"אחרי רבים" בהרעה מוגבל לשנים גם בממון. הרי בסתם ממון הרעה לזה הוא הטבה לזה, ובהכרח אחרי רבים להטות כולל גם ממון ברוב של אחד. (זה ש"אחרי רבים להטות" מוכחש ע"י "לא תהיה אחרי רבים לרעות" ומתקבל ממנו רק החלק של רוב שנים, כל זה רק בהרעה בנפשות, לגבי דברים אחרים נשאר זה שמקבלים מ"אחרי רבים להטות" בכל גודל של רוב. עי' חולין י"א., מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב אחרי רבים להטות).
ג'. לגבי קנסות יש ספק כיון שעיקרן להעניש את הגנב וכדומה ולא לזכות את הנגנב וכדומה, יש לשייך אותם למיתה או כיון שעיקר החשיבות הוא ממון אין התורה מחלקת בממון. היינו שבהכחשת שני כתובים יש עדיפות לעשות את החלוקה ביניהם לפי גדרים הקיימים כבר, כפי שכתבתי כמה פעמים. ולכן עדיף לחלק בין גדר גופו ובין גדר ממונו. בעניין סברת זכות וחובה, ממון הוא גם זכות וגם חובה ואינו מושג אחר מנפשות מצד הגדר הזה. לכן יש ספק בשור הנסקל, ואין מחלקים בין שור הנסקל שאין בו זוכה ובין קנס, שאז לא היה בשור הנסקל ספק. (ולמ"ד שור הפקר נסקל, עכ"פ אינו נפשות, ועוד שעיקר דינו בשור שיש לו בעלים).
(בעניין מלקות וגלות עי' רמב"ם סנהדרין פי"א ה"ד מהדורת ר"ש פרנקל שדינם כנפשות).
ד'. הגבול הקיצוני של הספק הזה הוא שור הנסקל. החשיבות של הדין היא בממון, ואילו לגבי הסברא של הטבה לזה והרעה לזה, שגם בקנס יש הטבה לנגנב, בזה שור הנסקל דומה לנפשות.
ה'. הספק הזה מחייב שהתורה פושטת אותו באיזו דרשה. וזה גורם שביטוי שמצד עצמו ראוי להיות לפי הפשט או גם להדרש דרשה פשוטה, דוגמת דרשת הרמב"ם בספר המצוות, הנ"ל תחילת אות א', שלא תטה משפט אביון מדבר ברשע, ביטוי כזה אם הוא יכול לפתור את הבעיה נדרש גם באופן הפותר. אמנם נשאר גם בדרשה הפשוטה מגדר אין מקרא יוצא מפשוטו. וכמ"ש על ר"ה כ"ה. אתם אפילו מוטעים, ועוד מקומות.
ומיושבת קושית השואל ומשיב.
ו'. לכן דורשים את לא תטה משפט אביונך, שרק באביונך ולא באחר יש דין אי הטיה, ודין זה הוא דין שקיים ספק על מה הוא חל, היינו אי הטיה ע"י עודף אחד. גבול המקרים שבהם שייך להסתפק האם יש בהם הטיה הוא שור הנסקל. לכן דורשים בו את הדין, וממנו למדים גם לקנס. או יותר טוב, אמירת שור הנסקל היא גדר דיבור בהווה על כל שמסתבר יותר ממנו, והכל אמירה אחת על כל דיני ממונות, אמירה שבכל דיני ממונות הולכים אחר רוב אחד.
סיכום א. בעיה הנוצרת ע"י הכתוב גורמת לדרוש בדרשה רחוקה פסוק היכול לפתור אותה, ודרשה זו נוספת על הדרשה הפשוטה מאותו כתוב. ב. בהכחשת שני כתובים שמחלקים בין העניינים שבהם עסקים הכתובים עדיף לחלק על ידי גדר ידוע. טוב לזה ורע לזה אינו גדר אחר מהרעה אלא בעל שני גדרים.
|
|
|
|
|
