|
|
|
|
סנהדרין כ"ז:
לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים
מנהני מילי דתנו רבנן (דברים כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים מה תלמוד לומר אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נאמר (שם) איש בחטאו יומתו אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות.
א) עי' תוס' יו"ט פ"ג מ"א, ואכתי מנלן דלדון פסילי, וי"ל דכ"ש הוא וכדאשכחן באוהב ושונא במשנה ה' ותו דאטו עדות כתיב בקרא דלא יומתו אלא אנן נקטינן עדות וכ"ש לדון. אלא שיש להקשות ודלמא דוקא לדון פסלן קרא אבל לעדות לא. ועיי"ש.
ב) רי"ף לדף כ"ט: בשם הירושלמי, (סנהדרין פ"ג ה"ט, ושבועות פ"א ה"א בשיטת ר"ע, לפנינו הנוסח משובש). לא יומתו אבות על בנים למה לי והלא כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא שלא יהו העדים קרובים לבעלי דינין ומנין אף הדיינין שנאמר ובנים לא יומתו על אבות ומנין שלא יהו העדים קרובים לדיינין הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין ומנין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו ומנין שלא יהו הדיינין קרובים זה לזה אמרה תורה הרוג ע"פ דיינין הרוג ע"פ שני עדים מה העדים אין קרובין זה לזה אף הדיינין אין קרובין זה לזה.
הירושלמי שלא כגמרא שלנו, שהוא דורש את "ובנים לא יומתו על אבות" לעניין דיינים ולא לפסול עדות אבות על בנים. וגם מ"ש הירוש' שלא יהו העדים קרובים זה לזה שאם הוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו, ע"כ, גם זה נדחה בגמ' מהא דג' אחין ואחד מצטרף עמהן עדות אחת להזמה, אלא הזמה מעלמא אתי. וכ' הר"ן כתובות ספ"ב שבזה נדחה גם מה שלמד הירוש' שם שלא יהו העדים קרובים לדיינין הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין.
ונראה עוד שמה שלמד הירושלמי שלא יהו הדיינין קרובים זה לזה, בבנין אב, אמרה תורה הרוג וכו' מה עדים אין קרובים זל"ז אף הדיינין וכו', ולא למדה כן לענין קרבת דיינים לבעלי הדין ולקרבתם לעדים, נראה שאין הלימוד בבנין אב אלא מכח שדיינים שוים לעדים בשני הדינים הנ"ל, ולא רק משום הדמיון של הרוג בזה ובזה. (ומצוי בגמ' שמצריכים עוד שויון בין הלמד והמלמד אף שנזכר בברייתא רק דבר אחד).
ונראה שהגמ' לא תחלוק על הירושלמי בעניין הבסיסי שאין השויון בהרוג ע"פ עדים וע"פ דיינים מספיק לעשיית בנין אב, אלא בשיקולי עדיפות מקומיים של דרישת לא יומתו וכו'. והרי"ף הביא את הירושלמי רק להורות את עצם הדין ולא את הטעם, וכעין מ"ש הר"ן הנ"ל.
ג) מה שאמרה הגמרא ש"לא יומתו אבות על בנים" מלמד שלא יומתו אבות בעדות בנים, נראה, שניתן להסביר בשני אופנים. או שמשמעות "על בנים" משתנה, בגלל היתור, מהמשמעות הפשוטה "בעוון בנים", למשמעות אחרת, "בעדות בנים". או שהיתור מרחיב את משמעות "על בנים" לכל שבא מחמת בנים, וזה כולל גם בעוון בנים וגם בעדות בנים, אמנם מה שאינו מיותר הוא משום שמתחדש הפסול בעדות בנים.
דוגמאות לביטוי שמקבל תוכן של קבוצה רחבה בגלל יתור ולא רק את הפרט המסתבר מתוך הקבוצה. יומא ע"ד:, אביא פגול ונותר שהן בכרת ולא אביא את הטבל שאינו בכרת תלמוד לומר תענו ועניתם את נפשתיכם ריבה אביא הטבל וכו' ולא וכו' הנבילה וכו' הנבילה וכו' ולא החולין וכו' אביא את התרומה שאינה בבל תותירו ולא אביא את הקדשים שהן בבל תותירו תלמוד לומר תענו ועניתם את נפשתיכם ריבה. וכן זבחים פ"א·, והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו את הדם מה ת"ל דם דם שיכול אין לי אלא אלו שנתערבו בתמורתה שאף מחיים תקרב מנין לרבות תודה ושלמים וכו' מנין לרבות את האשם וכו' בכור ומעשר ופסח מנין ת"ל דם דם. וע"ע שבת כ"ח·, אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה אף כאן שזורין וחוטן כפול ששה תלמוד לומר אהל אהל ריבה אי אהל אהל ריבה אפילו "כל מילי" נמי. (כשביטוי מקבל משמעות רחבה אין דנין בשלב ראשון על הפרטים אלא על ביאור המילה, ממילא לא שייך תפסת מרובה).
אמנם קיימים מקומות שבהם לשון מיתרת אינה מרבה אלא פרט אחד, כדלהלן אות ו'.
על הפסוק דברים כ"ד ט"ז, לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, מתרגם אונקלוס, לא ימותון אבהן על פום בנין ובנין לא ימותון על פום אבהן. ואילו בתרגום יונתן, לא יתקטלון אבהן לא בסהדות ולא בחובי בנין ובנין לא יתקטלון לא בסהדות ולא בחובי אבהן. ונראה שיונתן מפרש כצד השני, שהמשמעות החדשה כוללת גם עוון הבנים וגם עדות הבנים. (דוחק לומר שנקט את מדרשו וגם את פשוטו משום אין מקרא יוצא מפשוטו).
לצד השני אפשר שלא יומתו "על בנים" יפסול לא רק עדות בנים אלא גם דיינות בנים. ואם זו דרך הגמרא אין היא צריכה שום לימוד מיוחד לפסול דיינים. וכדלהלן.
ד) וצריך לבאר מה היא המחלוקת אם לתת ל"על בנים" תוכן של פרט אחד, עניין עדות, או להרחיב את המשמעות שתכלול עוון ועוד פרטים. וגם לבאר אם "על בנים" כולל גם בנים דיינים, מדוע נקרא הלימוד על שם העדות בלבד.
עי' ספרי במדבר ק"ס (שלמד בתחילה פסול בדיינים) , ועוד ק"ו ומה דיינים שאין הדברים נגמרים על פיהם פוסל בהם שונאים וקרובים עדים שהדברים נגמרים על פיהם אינו דין שיפסול בהם שונאים וקרובים. ופי' רבינו הלל שדברי רוצח נגמרים על פי העדים דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר. עי' הנצי"ב שם שתמה שהרי הדיינים הם הגומרים את הדין. (ועי' סנהדרין ע"א:, (בן סורר) ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור וכו' דאי עבד השתא לאו בר קטלא הוא (ואם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב). כלומר החיוב נעשה בגמר דין ואין זה רק בירור שכבר היה חייב. וכהנה רבות [בלשון עד שלא נגמר דינו] וע"ע נתיבות המשפט ביאורים סי' ס"ט ס"ק י"ג, בקנס דלא נעשה ממון עד גמר דין, כמבואר בב"ק פרק מרובה [בבא קמא ע"א:, הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין]. ובודאי כן הוא ברוצח). ופירש הנצי"ב ע"פ אוקימתא שכתב שם קודם.
אכן נראה הפירוש ברבינו הלל, שעדים מפורש בהם בתורה שהדבר קם על פיהם, ויש חשיבות לתוכן המפורש בתורה יותר מאשר לתוכן שאינו מפורש, דוגמת זה שדין המפורש בתורה חשוב יותר משאינו מפורש. עי' ב"מ פ"ח:, שור במחובר (בלאו דחסימה) מנלן קל וחמר מאדם ומה אדם שאינו אוכל בתלוש אוכל במחובר שור שאוכל בתלוש אינו דין שאוכל במחובר. ורש"י, אדם שאינו אוכל בתלוש, כלומר דלא אשכחן קרא בהדיא. (וכבר למד לעיל שם שאדם אוכל בתלוש). וכן בבא מציעא צ"ה., כי כתיב אם בעליו עמו לא ישלם אשואל ואשומר שכר אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב (ולא אפשיעה הלמד משומר חינם). וע"ע ר"ן נדרים ח'., כל מידי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו. אכן שם עצם דין אכילת אדם, וחיוב בפשיעה, לא נזכר במפורש ואילו כאן מפורש שהדיינים עושים את הדין רק לא מפורש הלשון "על" פי הדיינים. (יש גם דין שנלמד בגלל תכונה שנתפרשה, ואיני זוכרו כעת).
ה) על פי זה נפרש את הלימוד כאן, "על בנים".
גם בעונש על עוון יש בתורה לשון "על". דברים כ"ט, על אשר עזבו את ברית, וירמיהו ט' אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי. (וכן שמות ל"ב, ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל, ובמדבר כ', על אשר מריתם את פי, ועוד). כיון שעל בנים אינו נצרך לפשטו, בעוון בנים, מעבירים אותו למשמעות אחרת, כנ"ל.
לירושלמי, כיון שלמשמעות הראשונית של "על", היינו על עוון, יש חשיבות של כתוב במפורש, כנ"ל בסמוך, מעדיפים להעביר ל"על" כדוגמתו, מגדר למד מעניינו, ולכן מעבירים אותו לעדים. (עי' ב"מ ס"א. שלאו בגזל מיותר ועובר, באם אינו עניין כמ"ש תוס' ד"ה לעבור, לכובש שכר שכיר, ולא לריבית ואונאה, משום דבר הלמד מעניינו. הרי שאומרים למד מעניינו בלימוד של אם אינו עניין).
לגמרא דידן, כיון שההעברה נעשית ב"על" בנים, עדיף ליצור מכח היתור "על" רחב, שיכלול גם עוון וגם עדים. (תוכן "על" הוא בגלל כמו רש"י ויקרא כ"ג י"ח, על הלחם בגלל הלחם). (העדיפות היא להעביר למשמעות הקרובה למשמעות הראשונית). ביתר ביאור, המילה שאותה משנים בגלל יתור "על בנים" היא "על", שמשמעותה הראשונית היא בגלל עוון. ובמקום לשנות את "על עוון" לתוכן אחר, למשל בגלל עדות, מעבירים את מילת "על" לבדה (בלא התוכן הקשור בה, בגלל עוון) לתוכן של כל שהוא נעשה בגרמה ישירה של הבנים והוא גם גרמה הכתובה בתורה בלשון על. וזה יכלול גם עוון וגם עדות. וזה מה שתרגם יונתן כנ"ל.
אכן מצד התוכן, מצד הסברא, "על בנים דיינים" עדיף על פני "עדים" בתכונת גרימת התוצאה, שהרי בפועל הדין נגמר על ידי הדיינים, כדלעיל. (אמנם ה"על" הזה פחות מצד לשון על, אבל עדיפותו מצד גרימת התוצאה חשובה יותר). לכן לא משאירים את הקבוצה שנמצאת ב"על" רק בהיקף עוון ועדים אלא מוסיפים לה גם דיינים.
אין מוספים שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן שהן עדות אחת להזמה משום שבזה הזמה מעלמא קאתי, כדלהלן, משום שהקבוצה נקבעה על פי חשיבות של "על" וזה כולל מידת התיחסות התוצאה לסיבה.
לירושלמי שעוברים לפרט של עדות, היינו הביטוי השלם "על בנים" מקבל תוכן של "בעדות בנים", הרי "עדות" היא התכונה החשובה ולא מידת ההתיחסות של מעשה הבנים אל האב. לכן "על בנים" ממעט עדים הקרובים זה לזה, ולא מחלקים בין גרימה ישירה ובין גרימה עקיפה. וכמו כן כל פרט בדיינים צריך לימוד נפרד מעדים.
הלימוד נקרא על שם העדים כיון שרק בגלל שאמור בהם "על" יוצרים את הקבוצה הרחבה הכוללת עדים ועוון.
ו) בעניין שיש אפשרות לדרוש לשון מיותרת גם באופן של יצירת קבוצה וגם באופן של מעבר לפרט אחר, עי' בבא מציעא ל"א., החזירה וברחה החזירה וברחה (אפילו ארבעה וחמישה פעמים) אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא אימא השב חדא זמנא תשיבם תרי זמני. כלומר ההוא מדרבנן הבין שרבא מרבה ד' וה' פעמים מיתור "תשיבם" ומקשה שאין לרבות אלא פעם נוספת. וכן עוד שם בסוגיה.
והוא על דרך ספר הכריתות לשון לימודים שער ראשון אות י"ג, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ר"ל היכא דלא אשכחן למעט שני מיעוטים. ע"כ. בפשטות מיעוט אחר מיעוט לרבות הוא משום אם אינו עניין. (ושם הוא משום שלהעביר מיעוט ולעשותו "שינוי היקף" ובפועל ריבוי, הוא מעבר רחוק מאשר להעבירו למיעוט נוסף).
|
|
|
|
|
