|
|
|
|
סנהדרין כ"ז·
עד זומם מיכן ולהבא הוא נפסל חידוש הוא
רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל עד זומם חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך.
א) תוספות בבא קמא ע"ב: ד"ה אין, אין להקשות מנא ליה דמהימני המזימין לפוסלן נימא דאין לך לרבויי אלא חידושו ועשיתם לו כאשר זמם אבל אין נפסלין דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגים כ"ש נפסלין דלא המנינהו רחמנא לחצאין.
ולשון תוס' הרא"ש כאן, וי"ל דלא מסתבר כלל למימר הכי דכיון דמשלמין ממון ונהרגין על ידן כ"ש דנפסלין דלא המנינהו (רבנן) [רחמנא] לחצאין.
צ"ע, למה כאן, לגבי זמן הפסול, רבא אומר שהימנינהו לחצאין, רק מכאן ולהבא. ובמיוחד ששם, לימוד הפסול מהחיוב, היא נאמנות לאותה עובדה ולדינים שונים ואילו כאן אנו דנים גם לגבי אותו דין רק בחילוק זמנים.
ב) מכות ב': ולעיל י'., רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין דכתיב (דברים כ"ה) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע משום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע ותיפוק ליה (שמות כ') מלא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. הרי שעד זומם נקרא "רשע" ועל זה חל אל תשת רשע עד. הנידון של הפסוק והיה אם בן הכות הרשע הוא של מלקות והוא מכאן ולהבא. יש בו חידוש שמאמינים למזימים, וממילא אין למדים להאמין למזימים אלא מכאן ולהבא.
ג) מלשון רמז משמע שאין הלימוד מספיק מצד עצמו אלא נעזר בחישובים נוספים. ועי' תוספתא סנהדרין פ"ז ה"ד, חייבי מלקיות בית דין מחזירין אותן לזכות שנ' והצדיקו את הצדיק, הרי שאין "והצדיקו" מיותר לדרשה רחוקה.
ונראה שלזה מועילה הסברא של התוס', דלא המנינהו רחמנא לחצאין, להביא אותנו לדרוש את הרמז הזה. היסוד הוא "חידוש הוא" אינו קביעה שהדין מנותק מסברא, אלא מקור לחוש לאפשרות שחלים בדין הנידון כללים נוספים ולכן אין אליו ראיה מדינים אחרים. כיון שחידוש הוא אינו אלא יצירת ספק דורשים כאן דרשה שלא היינו דורשים ללא הספק.
אכן אין נראה שהתוס' כיוונו ללימוד הזה במדויק, אבל אפשר שכוונתם שלפסול יש עניין נוסף הנסמך לסברת דלא המנינהו רחמנא לחצאין, ולא פירשו מהו, ואילו לדין למפרע אין עניין נוסף כזה.
ד) אלא שיש לדון שהרי עיקר הדין של והרשיעו והצדיקו אמור בתורה לגבי מלקות והרי למדים מחסימה שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, ומסתבר שאין בכח ספק שנוצר בדין אחד לגרום ללימוד המכחיש דין ידוע. עכ"פ ודאי שאין לומר כן בספק כמו שלנו, שאם לא היה לימוד לפשוט אותו היה הדין ברור, שאין עד זומם למד מזה שהוא לוקה לזה שהוא נפסל. כלומר אין הספק לגבי פסול עדים זוממים יכול ליצור לימוד המכחיש את הדין שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה.
ה) אולי י"ל ע"פ הריטב"א מכות י"ג:, השתא דאתינא להכי (שלאו הניתק לעשה למד מחסימה שאינו לוקה) כולהו (גם לאו שאין בו מעשה) נמי (למד מחסימה שאינו לוקה). כלומר מהאי טעמא נמי מצית לתרוצי חייבי עשה ולאו שאין בו מעשה דהא לא דמו ללאו דחסימה, וא"ת אף חייבי כריתות ממעיט דהא לא דמי ללאו דחסימה, י"ל שתי תשובות בדבר חדא דהא כתיב (אם לא תשמור לעשות) את כל דברי התורה הזאת (והפלא ה' את מכותך, דברים כ"ח) שהוא מרבה וכיון דמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מוקמינן ריבויא לחמורים ומיעוטא לקלים יותר מלאו דחסימה. עכ"ל.
וע"פ זה נאמר שכיון שיש הכחשה בין את "כל" ובין והיה "אם" הפטור באין בו מעשה נעשה מתוך חלוקה בין כתבים מכחישים, אין הפטור בלאו שאין בו מעשה אמור על ידי אמירה מוחלטת. לכן קל להכניס עוד דרשה לחלוקה בין הלאוין ולדרוש את "והצדיקו והרשיעו" לחייב עדים זוממים אף שאין בהם מעשה.
אמנם אין זה מספיק לדרוש דרשה גרועה, כיון שאין ספק המחייב אותה הדרישה, לכן צריך את סברת התוס' לא לחלק בעדים זוממים בין חיוב לשם רשע. סברא זו אינה מספיקה לבד לכן אין למדים מכח הסברא דלא המנינהו רחמנא לחצאין לגבי פסול למפרע, אבל היא יכולה ליצור אפשרות להחיל שם רשע למרות החידוש, כנ"ל.
לכן גם למדים את הלימוד למלקות לזומם.
ו) אכן הריטב"א כתב שם גם תירוץ אחר.
ואולי, עי' ספרי דברים פיס' רפ"ו יכול כל המורשעים לוקים תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע פעמים לוקה פעמים אינו לוקה ועדין איני יודע אלו הם הלוקים תלמוד לומר לא תחסום שור בדישו, ועי' רש"י דברים כ"ה א', פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה ומי הוא הלוקה למוד מן הענין וכו'.
אפשר שהלימוד מ"והצדיקו והרשיעו" לעד זומם אינו בא אחרי הלימוד מחסימה, שאז הוא מכחיש באין בו מעשה, אלא בא יחד איתו, הוא מציין דין שיש בו מלקות. אין הלימוד הזה מספיק למלא את כל "בן הכות" כיון שאין המלקות בעד זומם אלא כשלא מתקיים כאשר זמם, בעדויות בן גרושה וגלות, ורק על כורחנו אנו אומרים, כבנדה ל"ג. (ופסחים נ"ט: וקידושין ס"ח.) , על כרחך שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה.
סיכום. אמת הסברא שלא המנינהו רחמנא לחצאין אינה מספיקה במקום חידוש. ואין בה במקרה כזה אלא ליצור ספק משא אין לחלק. ספק זה גורם שנדרוש את והיה אם בן הכות הרשע לעניין עדים זוממים, ובזה הם נקראו "רשע".
|
|
|
|
|
