|
|
|
|
סנהדרין כ"ו·
הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות
תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי אמר להן כהן וזמר אמר לו יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך אמר להם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.
עי' תוד"ה לעקל. ובקצרה בתוס' הרא"ש, תימה מהא דאמרינן פרק כלל גדול זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום (זומר) [קוצר] ואחת משון נוטע אלמא בלא כוונה נמי מיקרי זומר, י"ל דהכא חיירי שנוטל באותו ענין שלא היה מועיל לאילן וכו'.
א) עי' מהרש"א שתמה למה לא העמידו את של שבת כשמועיל לעץ וכאן כשאינו מועיל. ועי' חזון איש שביעית סי' י"ט סס"ק י"ד שאם מייר כשכסח באופן שאינו מועיל מה אמר הלב יודע אם לעקלקלות. (כלומר שגם כשמתכוון לעקלקלות לא עשה איסור). וכ' שמיירי בזימור שאינו מדוקדק כפי שרגילים לדקדק ואף שמועיל לגפן אינו מועיל כזימור מדוקדק. ובשבת כיון שהזימור הועיל קצת חייב. אכן אם מתכוון לזימור אסור וזה מ"ש הלב יודע אם לעקלקלות. עיי"ש בחזו"א.
ועיי"ש בחזו"א שפירש בעניין זה את משנת שביעית פ"ד מ"ו, המזנב בגפנים והקוצץ קנים ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה, היינו שגם לר"ע צריך שלא יהיה הגיזום הרגיל, אלא גרוע יותר.
ב) עי' ר"ש שם המזנב פי' בערוך (ערך זנב) מקטע מקצת הגפנים להגביר כחם מלשון ויזנב ירחיק טפח שמגביה טפח מעם הארץ וקוצץ משום עבודה. וכן בפי' הרא"ש וברע"ב, חותכים זנבות הגפנים כדי שיעלה הגזע ויגביר. וכן פירשו לעיל פ"ד מ"ד, המדל בזיתים בש"א יגום ובה"א ישרש, כשהזתים מקורבים יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים וכו' כדי שיגדלו. (שם מוכח שהדילול היה לתיקון) ובתוי"ט כ' על זה, ואין טעם יפה לחלק כיון שזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות שמיטה וכו' ומה לי שמזמר וכורת מקצת האילן כדי שיגדל או שכורת אילן אחר כדי שיגדל השני.
אכן לפי החזו"א מיירי שאין הזינוב כדרך זמירה משובחת. וכן מוכח מדברי הר"י בן מלכי צדק, המזנב בגפנים. פי' הקוטע מקצת גפנים להגביר כוחן, מלש' ויזנב בך, בהגדת רות משל לכרם שניזדווגו לו ג' אריסים רעים אחד מקטף בעוללות ואחד מזנב בגפנים ואחד עוקר בשרשים. (לפנינו במדרש רבה בבראשית ברות ובאסתר, ובתנחומא שמיני, מזנב באשכולות). עכ"פ מזנב הוא לשון השחתה, כלומר עוקר כדי שישביח אבל דרך השחתה.
ועדין צריך לבאר, הרי כשמתכוון לזמור אמרנו בסנהדרין שאסור ואילו כאן מפרשים הר"ש והערוך וכו' שהכוונה להשביח את הגפן.
ג) הנראה. הטעם שמותר לזנב הוא ע"פ הכלל שמשמעות ביטוי כוללת רק את החלק החשוב שבו. זימור גרוע אינו קרוי "זימור". והוא על דרך שנבחלה שנפסלה מאכילה אינה קרויה נבילה, ואכילה גסה אינה "אכילה" וכן עשיה שלא כדרך מלאכה בשבת. לכן לגבי שביעית שכתוב בה לא "תזמור" זמירה שלא כדרכה אינה בכלל. לגבי שבת לא כתוב זמירה אלא "מלאכה". זמירה שיש בה תועלת פחותה מזמירתו של מומחה, כיון שאין דרך לזמור כך הרי היא מופקעת מ"זמירה", אבל לגבי מלאכה, כיון שיש תועלת בזינוב, אין הוא מופקע מהשם הכללי של "מלאכה". לגבי זה אין ההבדל חשוב.
("מלאכה" כוללת פעולות שצורת עשייתן שונות והתכליות המידיות שונות. לכן שינוי קטן באופן העשיה ובמילוי התכלית חשוב יותר לגבי "זמירה" מאשר לגבי "מלאכה".)
היסוד הוא שלא כל הבדל של פרט מהרגילות מוציא אותו מכלל ה"שם" של הדבר, אלא הבדל חשוב.
ד) בנידון של סנהדרין, קיצוץ הזמורות לא היה טוב כדרך זמירה מעולה, אבל גם לא גרוע כמו זינוב. לכן בו כאשר יש כוונה להשביח יש דין אחשביה הנותן לו חשיבות ומכניס אותו למשמעות של "תזמור". עי' שבת ק"ב., שבת והוציאה בפיו חייב כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום. וחולין ק"כ., הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשביה, וכהנה רבות.
כאשר מידת הגריעות גדולה, אין בכח "אחשביה" להכניס אותו למשמעות. ומזנב אף שגפן מזונבת צומחת טוב יותר מאשר גפן שלא עברה שום גיזום, מ"מ כיון שאי אפשר לחזור ולגזום אותה גיזום טוב הרי הקלקול שבה גדול, עד כדי שאין דעתו של המזנב מועילה להכניס את הזינוב לכלל "זמירה".
ועי' חי' הריטב"א שבת צ"א., ונראין דברים דלא מהניא הצנעה והוצאה בפירוש להתחייב על פחות מכשיעור אלא במצניע או מוציא לזרע או לדוגמא ולרפואה, דהתם אפי' בכל שהוא הוי דבר חשוב אלא שאין אדם טורח להוציאו מן הסתם וכי טרח הא [אחשביה] וכו' אבל במוציא אוכלים פחות מכגרוגרת לא חשיב באוכלים וכי אחשביה בטלה דעתו אצל כל אדם. לגבי מדל כיון שאין התיקון בגוף האילנות הוא רחוק יותר מזמירה ודי בזה שיש קלקול קטן כדי להפקיע שם זמירה.
(נראה שהיסוד, שבכח אחשביה רק להוסיף חשיבות, ושיעור הוא דין בחשיבות, אבל אין בכוחו לשנות שם. וכל שעיקרו קלקול אין לו שם זמירה. והוא כעין תוס' ב"ק ס'. ד"ה ליבה שביצירת שם מזיק לאש אינו חייב אלא בעשה לבדו ועל ההזקה חייב גם כשהלכה בעזרת הרוח. היינו יצירת שם היא דבר קשה יותר. אכן אפשר ששם הוא משום שהמבעיר צריך לקנות "בעלות" על האש).
|
|
|
|
|
