|
|
|
|
סנהדרין ט"ז:
אחת, אחת ולא שלש
תנו רבנן אחת אחת ולא שלש אתה אומר אחת ולא שלש או אינו אלא אחת ולא שתים כשהוא אומר עריך הרי שתים אמור הא מה אני מקיים אחת אחת ולא שלש.
תוספות, אחת ולא שלשה, (אין) [אית] להקשות דלישתוק מאחת ואנא ידענא מעריך ב' ולא שלשה דתפסת מועט תפסת.
א) ובתוס' הרא"ש, וי"ל דאי לא כתיב אחת הו"א דעריך דכל ארץ ישראל קאמר דאין טעם להוציא ולמעט אחת מהן. ועי' רבינו יונה, דאי כתב עריך לא הו"א מיעוט ערים שתים דליכא טעמא לאפלוגי, וליתא דהא איכא טעמא דמשום קרחה.
ב) נראה ההסבר ע"פ תוספות סוכה ה': ד"ה תפסת, וזהו פירושו של תפשת מרובה דאם אתה תופש את המועט אין מוציאין אותו מידך שהמועט בכלל המרובה אבל באת לתפוש המרובה אומר לך הבא ראיה וטול.
ונאמר בכוונת תוס' הרא"ש, מסברא חיצונה "עריך" כולל כל עיר ועיר מא"י בלא התחשבות בשיקול נוסף (אלא אם יבואר, כמו ירושלים). כיון שכך צריך ראיה כדי להוציא מקרה של שלוש ערים מן הכלל. וכל שלא הובאה ראיה נשארת המשמעות הקודמת.
ובזה מתישבת קושית רבינו יונה. "ליכא טעמא לאפלוגי" אינה משמשת סיבה להוצאה מן הכלל של מיעוט רבים שנים, אלא הוא בירור ש"עריך" משמעותו הראשונית הוא כל עיר מעריך. ואין "עריך" סובל משמעות של "שתי ערים בלבד". אילו היה "טעמא לאפלוגי", היינו אומרים שיש אפשרות שהרבים של "עריך" כולל רק חלק אחד מהחלקים, שנים, ומשום תפסת מרובה לא היינו תופסים אלא שנים.
לרא"ש, כיון שסברת קרחה שאומר רבינו יונה לא נאמרה במפורש ע"י התורה (ואין מחדשים אותה אלא אחר שקיים דין שנים ולא שלושה), אין בכחה, כשהיא לעצמה, ליצור אפשרות של "עריך" רבים שאינה כוללת את כל הערים.
ג) בדעת רבינו יונה נראה לחדש שכיון שבסתם אין לשון רבים מכילה יותר משנים (אמנם משום שיקול של תפסת מרובה), ממילא כל לשון רבים מקבלת משמעות שנים באופן ודאי, ולא מחמת שלא הוכח יותר. (כמדומה שהרוגצ'ובר אומר שבין השמשות כיון שהוא ספק תמידי הרי הוא הופך להיות דין ודאי). לפי רבינו יונה "ליכא טעמא לאפלוגי" עניינו שאילו לא היתה אפשרית כל סברא לחלק בין שתים לשלוש, היתה זו ראיה שכאן ה"רבים" של "עריך" לאו דווקא שתים, והיינו מוציאים מהסתמות של "רבים".
לרבינו יונה אילו נכתב שנים ממש לא היינו אומרים שזה שלוש בגלל שאין סברא לחלק. אבל "רבים" הם שנים במשמעות ראשונית בלבד, ולא הופקעה המשמעות של שלוש ומעלה. ואין המשמעות השניה רחוקה מהמשמעות הראשונה (אין הטעם של רגילות למשמעות שנים חזק כדי להרחיק את המשמעות הראשונית). לכן אם אין סברא לחלק בין שתים לשלוש זה שיקול להעביר את "רבים" משנים להרבה.
לסיכום. לרא"ש "עריך" היינו כל הערים וצריך סברא גמורה כדי לתת משמעות אפשרית נוספת ולומר תפסת מרובה. לרבינו יונה עיקר משמעות "עריך" הוא שתים, ורק אם אין למצא סברא לחלק בין שתים לשלוש אומרים ש"עריך" יותר משתים.
ד) ועי' יומא ס"ב:, תנו רבנן (ויקרא ט"ז) יקח שני שעירי עזים מיעוט שעירי שנים מה תלמוד לומר שני שיהיו שניהן שוים. ובריטב"א שם, מיעוט שעירי שנים. פירוש וכיון דכן לא היה צריך לומר שנים, ומהא שמעינן דכל היכא דאמרינן מיעוט לשון רבים שנים לאו ספיקא הוא כלל אלא כאילו נכתב שנים בפירוש. עכ"ל. נראה שהוא כשיטת רבינו יונה.
אבל המאירי שם כ', ובכולם היה יכול לומר שעירים ומיעוט שעירים שנים, ולדקדק שנים ולא יותר (היינו שמהשיקול תפסת מרובה אין למדים אלא שנים, אבל אין שלילה של היותר) גם כן אינו צריך שהרי כתיב אחד לה' ואחד לעזאזל, ונמצאו שלושתם (שלושת "שני") יתרים לדרוש מהם שמצותם שיהיו שוים וכו'. ע"כ. הרי שאינו סובר שעצם אמירת לשון רבים מיתרת את "שנים". וסובר שמעוט רבים שנים אינו שולל שלושה וכשיטת הרא"ש, שבכל רבים עושים שיקול של תפסת מרובה.
כדברי המאירי נמצא בספרי במדבר פיס' ע"ב, חצוצרות, מיעוט חצוצרות שתים או אם רצה להוסיף מוסיף ת"ל שתי חצוצרות שלא להוסיף ושלא לגרוע.*
ה) בגמ' להלן, תניא וכו' אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין אותם שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין. ועי' חזו"א סנהדרין סי' כ"ד אות י"ד, שלברייתא זו דורש, אחת ולא שתים ביהודה ועריך ולא שלוש ביהודה ובגליל. הרי שלברייתא זו "רבים" משמע שתים ולא יותר, לכן המיעוט של "אחת" אינו נצרך להכחשת "עריך" כדי לעשות אותה לשתים דוקא, כלברייתא הראשונה, והלימוד של אחת ולא שתים המוכחש ע"י "עריך", מועבר לדיון של הנמצא ביהודה בלבד או בגליל בלבד.
(לברייתא הראשונה אין מעבירים את "אחת" ליהודה ומשאירים את "עריך" לאפילו שלושה, ביהודה ובגליל ובעבר הירדן, משום שעדיף לא ליצור מושג חדש של יהודה אלא להשאיר את הכל בכל ארץ ישראל).
לשיטת הרא"ש והמאירי נראה שגם ללשון השניה בעלמא "רבים" אינו "שנים ולא שלוש" ואין מחלוקתם אלא בנידון של עיר הנידחת. שיש לומר שעיר הנדחת חידוש היא, שהנכסים שבתוכה, גם נכסי צדיקים אובדים, ולרמב"ם גם טף נהרג. ובחידוש קיים שיקול של לא להוסיף על ההכרח.
עי' סנהדרין ע'., תניא אמר רבי שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה אלא גזירת הכתוב היא בן ולא בת. וברמב"ם ממרים פ"ז הי"א, אבל הבת אינה נידונית בדין זה "שאין דרכה להמשך באכילה ושתיה כאיש" שנאמר בן ולא בת וכו'. ועי' לחם משנה שם, סקילת הבן סורר עצמו הוא חידוש וגזירה וא"כ הבת, דאין דרכה להמשך באכילה וכו', ראוי שלא תסקל כיון שיש בה קצת טעם, דאין לך בו אלא חידושו. כלומר היותו של בן סורר חידוש, הוא שיקול להתחשב בסברת דאין דרכה להמשך באכילה, כדי להוציא את "בן" ממשמעותו הראשונית הכוללת בת ולומר ש"בן" הוא דוקא ואינו כולל בת.
ועי' שו"ת הרמ"א סי' ק"ז שבחידוש ממעטים כל האפשר בהיקף לו. ויש לומר דבא ללמוד ק"ו זה לומר דאע"ג דהתורה כתבה דהשרץ מטמא מ"מ נמעט טומאתו בכל מה דאפשר, מאחר דמדינא היה טהור לגמרי רק שחידשה בו התורה שהוא טמא אין לך בו אלא חידושו.
לברייתא השניה אומרים כעין זה לגבי לשון רבים. כיון שאין ראיה שאפשר לעשות שלוש ערים נידחות, היותה של עיר הנידחת חידוש גורמת להתחשב בסברת קרחה כדי לגרום אפשרות לחלק בין שתים לשלוש, ולהפעיל שיקול של תפסת מרובה.
הברייתא הראשונה חולקת וסוברת שאין עניין החידוש יכול אלא לברור בין משמעויות קיימות של אותה מילה, ולהעביר ממשמעות הכוללת דבר למשמעות שבמפורש אינה כוללת אותו, כגון "בן" לאו דוקא וכולל בת או דוקא ובהדיא אינו כולל בת, אבל אין בכח עניין זה להעביר לשון רבים למשמעות השוללת שלוש, שתים דוקא, משמעות שאינה בו לפי הרא"ש (ואפילו כשיש סברא אפשרית התומכת במשמעות החדשה).
* עי' תורת כהנים אמור פרק י"ח, שתים עשרה חלות שיהו שוות שני עשרונים שיהו שוים. משמע שאין צריך יתור כדי לדרוש "שנים" שיהיו שוים, שהרי שתים עשר ודאי אינו יתור, אלא זה היקש מתוך שנכתבו במילה אחת. וכן מפורש בשבועות י"ג: שזה היקש, מאי טעמיה דרבי שמעון דכתיב (ויקרא ט"ז) ולקח את שני השעירים, איתקש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו וכו' ורבי יהודה אמר לך להכי איתקוש שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים הוא דאתא. משמע שהדרשה "שני שיהיו שוים" אינה צריכה יתור.
|
|
|
|
|
