|
|
|
|
סנהדרין ט"ו:
אלא אמר חזקיה וכו' מות יומת המכה רצח הוא
אמר ליה אביי לרבא ממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דאתא אימא לקטלא הוא דאתא וכו' לא סלקא דעתך דכתיב (שמות כ"א) אם כפר יושת עליו ואי סלקא דעתך בר קטלא הוא והכתיב (במדבר ל"ה) לא תקחו כפר לנפש רצח אדרבה משום היא גופה קטל איהו לא תיסגי ליה בממונא אלא בקטלא קטל שורו ליפרוק נפשיה בממונא אלא אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא (במדבר ל"ה כ"א) מות יומת המכה רצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו.
א) במכילתא דרשב"י כ"א כ"ט סוגיה זו באופן שונה. השור יסקל וכו' וגם בעליו יומת וכו' ועד אן (ועדיין) אני אומ' ימותו בעלין ת"ל כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח (במ' ל"ה ל') ואומ' ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגומ' (שם ל"א) רוצח מת ואין בעלין מתין ומה ת"ל השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלין כך מיתת השור מה מיתת בעלין בדחיה ובסקילה ובעשרים ושלשה וכו'.
למכילתא דרשב"י צריך גם את המיעוט ירצח את הרוצח, וגם את ולא תקחו כופר לנפש רוצח.
לגמ' שכ' "אלא" אמר חזקיה משמע לכאורה ששוב אינו צריך את לא תקחו כפר. אכן מסתבר שהגמרא אינה חולקת על המכילתא הנ"ל אלא דוחה רק את האפשרות ש"ולא תקחו כופר" הוא עיקר הלימוד שאין דין מות בבעל השור, אבל עדיין אפשר ש"ולא תקחו כופר" גורם שנלמד את "רוצח הוא" למעט רציחת שורו.
(במכילתא דרשב"י לעיל שם, השור יסקל מה אני צריך והלא כבר נאמר סקול יסקל השור (שמות כ"א כ"ח) לפי שהוא אומר וגם בעליו יומת יכול כשם שהשור נסקל כך בעליו נסקלין ת"ל השור יסקל השור נסקל ואין בעליו נסקלין ועד אן אני אומ' ימותו בעלין ת"ל רוצח הוא מות יומת הרצח (במ' ל"ה, ט"ז י"ז י"ח) רוצח מת בעלים אינן מתים ועד אן אני אומ' ימותו בעלין וכו' כדלעיל. נראה שמה שאחר "רוצח הוא מות יומת הרצח" שנכתב שלוש פעמים אומרת המכילתא דרשב"י ועדיין אני אומ' ימותו בעלין, ומביאה את הפסוק, כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח, הוא משום ששלוש פעמים אלה נדרשים בספרי במדבר פיס' ק"ס למשליך עשתות, סלעים, קורות. וע"ע מכילתא משפטים פרשה ד', האשה שהרגה את חברתה ואת הקטן מנין, ת"ל רוצח הוא, לתלמודו בא).
ב) למכילתא דרשב"י אין די בולא תקחו כופר, מהטעם שאמרה הגמרא, שקטל שורו קל.
הטעם שאין די במיעוט ירצח את הרוצח, נראה ע"פ הירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ג, מצות הנהרגין כו' [היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה רבי יהודה אומר ניוול הוא זה אלא מניח את ראשו על הסדן וקוצץ אותו בקופיץ אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו] מודה רבי יהודה שאין מיתה מנוולת מזו אלא שאמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו אמר רבי יוחנן ותני כן ירצח הרוצח במה שרצח יכול אם הרגו בסייף יהרגנו בסייף במקל יהרגנו במקל נאמר כאן נקימה ונאמר להלן והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית מה נקימה שנאמר להלן בחרב אף נקימה שנ' כאן מיתה בחרב. ע"כ. נראה ש"ירצח הרוצח במה שרצח" היא דרשה שנשארת במסקנה, אלא שהלימוד מחרב נוקמת מעביר אותה מ"במה שרצח" אל "במה שדרך לרצוח" והדרך היא בחרב.
הלימוד מ"במה שרצח ירצח" מלמד שיש מצב של המתה בסייף ממש, כשהרציחה המחייבת היתה בסייף ממש. מלימוד זה מוכח שיש המתה שהיא כחוקות הגויים. בלא הוכחה זו, גם חכמים היו מודים לר' יהודה ברוצח שאינו בסייף ממש, כחוקות הגויים, אלא בכעין סייף, בקופיץ. עי' תוספות עבודה זרה י"א. סד"ה ואי, וסייף אינו כתיב בקרא אלא לשון הריגה כתיב ויש לקיימו בקופיץ ואפילו בעיר הנדחת נמי דכתיב (דברים יג) לפי חרב איכא למימר דקופיץ הוא בכלל חרב. ובתוס' שאנץ שם כתוב, דאע"ג דבעיר הנידחת כתיב לפי חרב ברוצח לא כתיב וקופיץ נמי בכלל חרב הוא. לפום ריהטא הכל תירוץ אחד ורק ברוצח שלא כתוב חרב בהדיא אמרינן שקופיץ בכלל חרב.
ב"במה שרצח" אין לומר שאם הרג בסייף יהרג בקופיץ, כמו שאומרים ב"נקום ינקם" לר' יהודה, משום שגז"ש אינה חייבת להיות שוה לגמרי, ויש מאן דאמר בה דון מינה ואוקי באתרה, וממילא נוח ללמוד מסייף אל קופיץ הדומה לסייף, ואילו הלימוד של ירצח את הרוצח הוא ממשמעות, כמ"ש להלן אות ג'. ואפילו אם הוא היקש, עי' שושנת העמקים כלל י' שבהיקש עדיף מגז"ש לגבי אמירת דון מינה ומינה, וכנ"ל נאמר לגבי לימוד שכעין סייף.
(ולהלן סנהדרין נ"ב:, רוצח מנלן דתניא נקם ינקם נקימה זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף. ועי' תוס' ע"ז י"א. הנ"ל ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן כדאמרינן התם. ובזה הגמ' אינה כירושלמי).
ג) מה שלמדים מ"ירצח את הרוצח" גם למעט בעלים של שור אף שמלמד שרציחה בסייף. נראה שהוא משום שיש הכחשה בין "אם כופר יושת עליו" ובין "ולא תקחו כופר לנפש רוצח". שאמנם אפשר לישבו ע"י הגבלת "לנפש רוצח" שהוא רק כשרצח בעצמו, כמ"ש בגמ', אבל הפשט אינו כן. לכן באים להכריע ע"פ הפסוק "ירצח את הרוצח", ש"וגם בעליו יומת" אינו מיתת בית דין. הכרעה זו עדיפה מאשר החילוק מסברא בין רוצח בעצמו ורוצח ע"י בהמתו.
לימוד לפתור בעיה נלמד אף אם הוא כשלעצמו לימוד גרוע יותר מלימוד אפשרי אחר. הוא נלמד, והלימוד הראשון העדיף כשלעצמו נשאר, מגדר אין מקרא יוצא מפשוטו.
בסוגיין, הלימוד שרוצח בסייף פשוט יותר. עי' קרבן העדה, דהכי קאמר במה שרצח ירצח. הרי שהנלמד נמצא במשמעות המילים. (אפשר שהמשמעות היא שבעלמא המתה בבית דין אינה נקראת רצח ופה נקראת בלשון זה לומר כאשר עשה כן יעשה לו, ותוכן זה בא להורות שיהרג באותה צורה שהרג).
אפשר שהפירוש שונה, שהלימוד ירצח את הרוצח שנהרג במה שהרגו הוא מהיקש ירצח לרוצח, והיקש קיים אפילו כאשר אין הלשון מיותרת, שנדרש ל"רק הרוצח בעצמו".
ד) (דרך אחרת.
בספרי במדבר פיס' קס"א, שאין הורגו אלא בעדים דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר וכו' שאין הורגו אלא בבית דין ובעדים. כיון שכך עדיף לדרוש את הדרשות ההן ולא לומר שבאות להוציא את "וגם בעליו יומת" מפשוטו ולומר שאין הבעלים מתים (או שמתים בידי שמים כמכילתא משפטים פרש' י'). וגם אם נאמר ש"לפי עדים ירצח" מספיק לדרשת ר' יאשיה ור' יונתן, ו"את הרוצח" מיותר להדרש, כאן "את הרוצח" אינו יתור גמור מבחינת הלשון ואין די בו כדי להכחיש את "וגם בעליו יומת".
דרך הלימוד למכילתא דרשב"י היא. אחר "ולא תקחו כפר לנפש רוצח" על כרחנו ההיקש של בעל השור לשור, שבו למדים סנהדרין ב'., כמיתת בעלים כך מיתת השור, בעשרים ושלושה, אינו מלא. כיון שבכל רוצח אין כופר ממילא גם ונתן פדיון "נפשו" נשאר במשמעות נפשו דוקא ולא בהמתו. כיון שכבר מוציאים את התוכן של "וגם" בעליו יומת ממה שהיינו אומרים ללא דין הכופר, היינו שמיתת בעלים שוה לגמרי למיתת השור, שוב קל להוציא את "יומת" ממשמעו ולאמר שאין בו חיוב מיתה (עכ"פ בידי אדם). וממילא קל לדרוש את לפי עדים ירצח את "הרוצח" למעט רציחת מי שאינו כלל רוצח בעצמו. וראשון עיקר).
ה) כעין שאמרנו בהסבר המכילתא דרשב"י נוכל לומר גם בפשט הגמרא, כנ"ל אות א' שאינה חולקת לגמרי על המכילתא דרשב"י. ונאמר שגם אחר "רוצח הוא" לבדו עדיין אני יכול לומר ימותו בעלים. עי' סנהדרין ע"ו:, ההוא גברא דמצמצמא לחיותא דחבריה בשימשא ומתה רבינא מחייב רב אחא בר רב פטר רבינא מחייב קל וחומר ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם וכו' מאי טעמא דאבוה דאבא דפוטר אמר קרא (במדבר ל"ה) מות יומת המכה רצח הוא ברוצח הוא דחייב לן מצמצם בנזקין לא חייב לן מצמצם.
עדיף לפרש את המיעוט "רוצח הוא" על מצמצם. מצמצם נלמד בסנהדרין ע"ו: מהריבוי "או" שבאותו פסוק של רוצח הוא, כבש מנלן אמר שמואל דאמר קרא (במדבר ל"ה כ"א) או באיבה לרבות את המצמצם. ועדיף מלפרשו על "וגם בעליו יומת" בשורו שהמית שבפרשת משפטים, ולומר "הוא רוצח המומת ולא אחר".
אחר ש"וגם בעליו יומת" מוכחש ע"י ולא תקחו כופר, שוב מעמידים את "רוצח הוא" להכריע בין הכתובים. כדרך הנ"ל אות ג'.
העדיפות של דרישת רוצח הוא לגבי "או באיבה" על פני דרישתו לגבי "וגם בעליו" אינה במשמעות הנובעת מהאמירה כשלעצמה, אלא נובעת משיקול חיצוני על מה להחיל את המיעוט. ובזה לא שייך להחיל את הכלל אין מקרא יוצא מפשוטו, שלפיו ההכרח לדרוש להכחשה ישאיר את הדרשה גם ל"או באיבה". גדר פשוטו, העדיף, שייך רק לתוכן אמירה שבה יש דרגות של עיקר משמעות. לכן לרבינא אין נדרש לגבי או באיבה, ולרב אחא בר רב המצריך את רוצח הוא למעט מצמצם, יהיה הכתוב השלישי "ירצח את הרוצח", כמכילתא דרשב"י.
ו) המחלוקת בין סוגיין ומכילתא דרשב"י.
מה ראוי יותר לבחור ככתוב שלישי המכריע בהכחשה בין אם כופר יושת עליו ובין לא תקחו כופר לנפש רוצח.
למכילתא דרשב"י כיון שההכרעה בין הכתובים יכולה להיות גם אם "רוצח הוא" נשאר למעט את "או" שבעניינו, שהוא עדיף מצד עצמו, אין סיבה לעקור אותו מדרשה זו.
לגמרא רוצח "הוא" הוא מיעוט מבורר יותר למעט בעלי בהמה מאשר המיעוט של ירצח את "ה"רוצח, וכיון שישוב הכחשת הכתובים נמצאת בעדיפות, דורשים לה את הדרשה העדיפה בשבילה. והדרשה הגרועה יותר אינה נחשבת כאפשרות. היינו, לא אומרים בגללה שאין מצב של כתובים מכחישים ללא הכרעה ברורה.
כלומר, לגמרא הכלל הוא הליכה לפי השלב שבו עוסקים, ולמכילתא דרשב"י מתחשבים בתוצאה של עקירת דרשה עדיפה.
|
|
|
|
|
