|
|
|
|
סנהדרין י'·
ושפטום שנים ולר' ישמעאל מלקות במקום מיתה
מכות בשלשה כו'. מנהני מילי אמר רב הונא אמר קרא (דברים כ"ה) ושפטום שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה אלא מעתה והצדיקו שנים והרשיעו שנים הרי כאן שבעה ההוא מיבעי ליה כדעולא דאמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מנין וכו'. משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה. מאי טעמא דרבי ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות וכו' רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת.
א) צריך לבאר א) מה טעם עדיף לדרוש את והצדיקו וכו' לכדעולא, לעדים זוממים של בן גרושה וכדו', שאינן שייכים לעניין הפרשה, ולא לבי"ד של מלקות השייך לפרשה. גם ב) איך "מלקות במקום מיתה" דיו כדי להצריך עליו חומרי מיתה, הרי אינו מיתה ממש. גם ג) הקושיה "אי הכי אומדנא למה לי למחייה ואי מיית לימות" כיון שאינו חייב מיתה למה לא נחוש לאפשרות שימות אחר שהתורה חסה עליו ופטרתו ממיתה. ד) גם צריך לבאר מה היא המחלוקת בין ת"ק ובין ר' ישמעאל.
ב) הנראה, אחר שלמדנו שדיני ממונות בשלושה, עכ"פ גזילות וחבלות, ולמדנו שדיני נפשות בעשרים ושלשה, יש ספק לגבי דין מלקות לְמה לדמות אותו, לממונות או לנפשות, והספק הוא בין ג' דיינים לבין כ"ג דיינים. ואין ספק שמא יש שבע, וממילא אין לדרוש את "והצדיקו" ו"והרשיעו" שיביאו למספר זה.
בביאור מפורט. הדרשות למניין הדיינים, "אלקים" "אלקים" בגזילות ו"עדה" "עדה" במיתה, עדיפות על הדרשה של "ושפטום". שבהן יש התיחסות מפורשת לאישיות של הדיינים. ואילו במילת "ושפטום" אין התיחסות מפורשת לדיינים, אלא מכללא, כיון ששפטו יש מי ששפטו. כעין רש"י בראשית ט' ו', עשה את האדם, זה מקרא חסר וצריך להיות עשה העושה את האדם וכן הרבה במקרא. לכן הדרשה של "ושפטום" אינה ראויה ליצור גדר חדש כלפיהם (אא"כ יש הכרח). ונוצרת בעיה ממי מבין ממונות ונפשות יש ללמוד למלקות.
הדרשה של "ושפטום" מגלה שיש לתת למלקות דין של ממונות.
ג) לכאורה היינו צריכים לומר ש"והצדיקו" ו"והרשיעו" יצטרפו לדרשה ונגיע למספר של לפחות שישה. כלומר "ושפטום" שנים או יותר (בעלמא אומרים תפסת מרובה) וכן "והצדיקו" ו"והרשיעו" ויהיה לנו שישה או יותר. וכיון שכך יצאנו מהאפשרות של שלושה דיינים כדיני גזילות, וממילא יהיה הלימוד מנפשות שבכ"ג. אבל אם כן זה יהיה לימוד שתוכנו הוא לשלול לימוד אחר, ולא לומר מה כן ללמוד. ואין דרך הילפותות לעשות כן, כמ"ש כבר במקום אחר בכעי"ז. (או עכ"פ זו דרשה גרועה שעדיף ממנה לדרוש לעדים זוממים).
לכן אף שמתחילים לדרוש מניין מ"ושפטום" אין דורשים את "והצדיקו" ואת "והרשיעו". אם לא היתה אפשרות לדרוש לעניין עדים זוממים, על כרחנו כיון שהתחלנו לדרוש את "ושפטום" היינו חייבים לדרוש גם את "והצדיקו" ואת "והרשיעו". ואז מתוך ההכרח היינו יוצרים גדר חדש ואומרים שדיני מלקות בשבעה. (או למדים מנפשות). ומיושב א'.
ד) הסברא של מלקות במקום מיתה, המביאה לומר שמלקות בעשרים ושלושה, אינה באה לאמר שמלקות שוה למיתה. אלא היא באה לעשות את מלקות תולדה למיתה, לשייך את מלקות לסוג של מיתה, ולהחיל עליה דיני מיתה. ודרישת מילת "ושפטום", עי' ספרי דברים פיס' רפ"ו, ושפטום בעל כרחם. ומיושב ב'.
ה) ביתר ביאור. לפי התוס', עצם סברת מלקות תחת מיתה (ולא הנובע מהסברא, שמלקות נעשית תולדת מיתה, כדלקמן) היא הגורמת לקושיה "אי הכי אומדנא למה לי למחייה ואי מאית לימות". לכן הם מסבירים שהקושיה רק לפי הסבר רש"י ש"מלקות תחת מיתה" היינו שכל לוקה ראוי לעונש מיתה.
לקושית התוס' אין "למחייה ואי מאית לימות" קושיה לפי התירוץ השני שלהם, ש"מלקות תחת מיתה" משום שלפעמים מת (והוא ירושלמי כאן ה"ב, רבי אבהו בעי מכות בעשרים ושלשה פעמים שמת ממכותיו והרי יש בו דיני נפשות). וזאת משום שאין הסברא הזו מצד עצמה יכולה להביא שלא נעשה אומדנא. כלומר, אנו אומרים שאין חוששים לאפשרות שימות אחר אומדנא, שהרי עי"ז יבטל כל דין מלקות. אבל עדיין ראוי לעשות אומדנא כדי להקטין את סיכוי המיתה, כשעושים אומדנא אין נעקר דין מלקות. קיום קצת מן המלקות אינה עקירה, עי' ספרי דברים פיס' רפ"ו, ונקלה אחיך לעיניך, מיכן אמרו נתקלקל בין ברעי בין במים פטור. והוא משנה מכות כ"ב: וריב"ן שם.
וזאת אפילו אם "ארבעים יכנו" היה נשאר במשמעותו גם כאשר עושים אומדנא. אכן למעשה ע"י דין אומדנא "ארבעים יכנו" אינו מתקבל כקיים תמיד, אלא כגבול העליון של המלקות.
ו) אבל לאמור באות ד', שמשייכים את מלקות למיתה, מוסברת קושית הגמ' "אי הכי אומדנא למה לי" גם לפי השיטות שדחו התוס'.
ביאור "מלקות תחת מיתה עומדת" הוא שמלקות נעשה סוג של מיתה (מכח אחד הטעמים שבתוס'), ממילא גם אם מת יש בעצם מיתתו קיום דין המלקות, ואין לחוש כ"כ למיתה. לכן כיון שמפורש ארבעים יכנו ראוי להשאיר את מספר המלקות במקומו, ולא לומר שבמקום שיש אומדנא שיכול למות אין ארבעים יכנו בדוקא.
ראיה שעיקר הטעם משום שלמת "ארבעים" מתשובת הגמרא, אמר ליה אמר קרא (דברים כ"ה) ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית. משמע שהקושיה היא שישלים ארבעים אע"פ שמת.
הגדר לזה, עי' בבא מציעא ל"א:, מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו תלמוד לומר מות יומת. אמנם מסתבר שגם לקושיה "אומדנא למה לי" אין דין להרוג כאשר אין יכולים להלקותו, אבל מ"מ אין צריך להפקיע את עיקר דין מלקות, ארבעים יכנו, מחשש שיבא למיתה, כנ"ל.
ומיושב ג'.
ז) הסבר המחלוקת בין ת"ק ור' ישמעאל, האם לדרוש ושפטום שנים וכו' או לומר מלקות במקום מיתה.
נראה שלדעת ר' ישמעאל הסברא שמלקות במקום מיתה מספיק חזקה עד שאין ספק שמא אין ראוי לשייך את מלקות לנפשות. לת"ק אין הסברא מוציאה מידי ספק, ועדיין ראוי לדרוש את "ושפטום".
ח) אפשר גם שלר' ישמעאל אין הסברא של "תחת מיתה" חזקה, עד שאין צורך בדרשה בעניין גודל בית הדין, ואילו היה אפשר לדרוש את "ושפטום" כדי לפשוט נגד הסברא היינו דורשים. אלא ש"ושפטום" שנים ולא עשרים ושלושה הוא מחמת תפסת מרובה, ואין בו אמירה של "ולא יותר" להכחיש את עשרים ושלושה הנובע מדימוי למיתה, ממילא נשארת הסברא שראוי יותר לשייך מלקות לסוג נפשות.
לת"ק אין הסברא של מלקות תחת מיתה חזקה עד שנלך אחריה כשאין ספק המכריח זאת. וכיון שאילו לא היה לימוד ממיתה היינו למדים שנים (שהם ג') מ"ושפטום", אמנם מכח תפסת מרובה, שוב אין מצב של ספק המכריח אותנו לשייך מלקות למיתה.
רחוק להגיד שלדעתו תפסת מרובה הוא אמירה של "ולא יותר", וכאן "שנים ולא יותר" שהרי אנו מוסיפים אחד משום אין בי"ד שקול.
עוד אפשר שגם לר' ישמעאל לא היינו אומרים מכות תחת מיתה ללא מצב של ספק. לת"ק כשדנים על האפשרויות ממה ללמוד, מתיחסים ללימוד של ושפטום לפי המצב הסופי של אותו לימוד, אילו נכתב רק הוא, ממילא יש לימוד, ולא למדים ממיתה. לר' ישמעאל מתיחסים לתחילת הלימוד, וזה משמיע שנים או יותר, ואינו שולל את האפשרות לְלימוּד ממיתה, ונשאר ספק.
או יותר טוב. הכרעה מכח תפסת מרובה אינה הכרעה של השמעה (אלא כעין שהולכים אחר חזקה) וכל שיש ממי ללמוד אין אומרים תפסת מרובה, לכן לר' ישמעאל למדים ממיתה. לת"ק עצם התיחסות "ושפטום" ולא "ונשפטו", כבר מתחילה דיון לגבי שופטים, די בתחילת דיון עצמאי כדי שלא נעשה את מלקות תולדה של מיתה או ממון. וממילא צריכים להמשיך בתפסת מרובה.
לא חזרנו בזה לבעיה הראשונה, אם זה דיון עצמאי למה לא שבעה.
הכוונה שכיון שיש תחילת דיון נפרד, אין מלקות תולדה של מיתה או ממון, אבל בהחלט אפשר שמלקות ילמד מממון או מנפשות, ולכן לא ידרשו את והצדיקו ואת והרשיעו לעניין מנין הדיינים.
סיכום. (עיקר מה שנראה).
"ושפטום" אינו מכיל במפורש אמירה על דיינים. לכן עדיף ללמוד עניין מספר דיינים מממון או מנפשות ששם "אלוקים" "אלוקים" וכן "העדה" "העדה" מתיחסים במפורש לדיינים. ר' ישמעאל סובר שמלקות הוא עניין מיתה, ואם לומדים מלקות ממיתה זה לימוד של דיבור בהוה, והוא השמעת תוכן ישירה, ולשיטת ר' ישמעאל לימוד כזה עדיף. חכמים יכולים לחלוק על סברא אחת מסברות ר' ישמעאל הנ"ל.
|
|
|
|
|
