|
|
|
|
סנהדרין ע"ד· (פסחים כ"ה:, יומא פ"ב·)
סברא הוא, מי יימר דדמא דידך סומק טפי
רבי אומר (דברים כ"ב) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור רוצח גופיה מנא לן סברא הוא וכו' מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.
בירושלמי (שבת פי"ט ה"א פסחים פ"ו ה"א) ר' זעירא בשם ר' אלעזר כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. ובאור זרוע אלפא ביתא סי' ל"ד אלא הקבלה (וה"ה ראיה, כדמוכח באבני נזר אה"ע סי' ע' אות כ"ב, שלכן צריך לבקש מוצאו של הרמב"ם) היא העיקר למעשה. ולא מסברא.
א) רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ה, (כר"ל בירושלמי תרומות פ"ח ה"ד) וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם וכו' ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם וכו' ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכס"מ, קשיא על ר"ל דאמר שאע"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמ"ש דבש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור.
וזה דחוק בלשון "סברא הוא", וגם יש מחלוקת תנאים במכות י"א· אם למדים היקש מהלכה, והיה לגמרא לציין שלימוד נערה מרוצח כתנאי.
גם לשון הגמרא צריכה ביאור שפתחה "וכי מה למדנו מרוצח" ואמרה ה"ז בא ללמד ונמצא למד. ושוב למדה נערה מרוצח שיהרג ואל יעבור.
רש"י לעיל ע"ג·, נמצא אף למד, דמשום מילי אחריני איתקוש ותרוייהו ילפי מהדדי. אבל עדיין קשה הלשון וכי "מה למדנו" מרוצח, הרי סוף סוף למדנו ממנו דין יהרג ואל יעבור ולפי מרוצת רש"י עיקר הטענה "וכי מרוצח למדנו שפטורה".
ב) הנראה. אילו הסברא היתה יוצרת לבדה את הדין היו גדרי הדין תלויים בגבולות הסברא. אבל הסברא לבדה אינה יכולה להוציא מיד "וחי אחיך עמך, חייך קודמים" (ב"מ ס"ב.) או מיד "וחי בהם ולא שימות בהם", ולכל הפחות לא גרעו חייו מחיי זה שאנסו אותו לרוצחו, ומה שירצה יעשה. ורק אחר שנלמד דין רודף, שיש היתר להרוג את כל הרודפים, יש מקום לחשוב שאין דין "חייך קודמים" "וחי בהם" חל על רודף, וממילא שיש לא תרצח על מי שרצה להציל עצמו ברציחת חבירו.
ממילא כל מקום שיש בו דין רודף יש מקום לספק, וההכרעה מסברא מועילה להכריע שבכל מקום שיש דין רודף יהרג ואל יהרוג. וביתר ביאור להלן.
ג) בזה מיושבת לשון הגמרא "וכי מה למדנו מרוצח מעתה".
לפני שנלמד דין רודף לא היתה נאמרת סברת יהרג ואל יעבור ברוצח. ולא יכלה נערה ללמוד מרוצח. לכן בתחילת הלימוד חייבים לומר שנערה באה ללמד ולא ללמוד, ודלא כעיקר פשט הכתוב.
"כאשר יקום כן זה" משמעות ראשונית היא שהידוע בכאשר יקום יהיה גם בזה, ומשמעות שניה לא מתיחסת ישירות לפרטי כאשר יקום אלא אומרת שכאשר יקום והדבר הזה שוים, ומזה ניסק שהידוע בזה יהיה בכאשר יקום. ועי' רש"י פסחים שהמשמעות השניה כאן קרובה, כמו "כעם ככוהן".
ורק אחר שרוצח למד דין רודף מנערה, שוב התחדש בו דין יהרג ואל יעבור, ורק אז יכולה נערה ללמוד מרוצח.
ד) ביתר ביאור. לעיל ע"ג·, ונערה מאורסה גופה מנלן וכו' ואין מושיע לה הא יש מושיע בכל דבר שיכול להושיע. ורש"י פסחים כ"ה:, צריך להושיעה בכל אשר יכול אפילו בהריגתו.
בהסבר הלימוד נראה ש"ואין מושיע" מיותר, הרי לא נצלה, וזה מביא כנראה לדרוש את "אין" מושיע כעין דרשת יבמות ל"ה:, וזרע אין לה עיין עליה (עיין מה שהוסבר בסוגיה ההיא).
דרשה כעין זו הובאה ביבמות כ"ב: ובן אין לו ביבום, ובקידושין ד'. בבת כהן. ועי' רמ"ה סנהדרין ס"ח:, איש אתה צריך לחזר אחריו, שצורך חיזור נדרש מ"ואם אין לאיש גואל". (אולי שם יש שינוי שכתוב "לאיש" לא ואם אין לו גואל, שבא ללמד שאיש דוקא וממילא צריך ללמוד באיזה דין איש דוקא). ועי' תוס' ע"ז ל"ט· ד"ה אין, אין לו סנפיר ועתיד לגדל.
עכ"פ למדנו שרודף נערה מאורסה ניתן להצילה בכל מקרה, אפילו רודף אחריה מי שכל העם צריך לו, עיין לה.
שוב למדנו בהיקש כאשר יקום כן הדבר הזה שרודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו בכל מקרה, אפילו אם הרודף חשוב מן הנרדף. ואין בזה הדין של הוריות י"ג. שכהן קודם ללוי וכו' לפדות.
ה) אחר שלמדנו ברוצח דין רודף נוצרת בעיה במקרה שאמרו לאדם אם לא תהרוג את פלוני נהרוג אותך.
ללא דין רודף היה ראוי לדמותו להא שכתב הרא"ש כתובות פ"ד סי' מ"ד (וכן בטוש"ע יו"ד סי' רנ"ב סע' ד') בהא דאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, והא דתניא בכתובות (נ"ב·) נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה משום דאשתו חשיבא כגופו יותר מבתו ועל עצמו לא תקון רבנן שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו וכן תלמיד חכם שנשבה בהא לא תקון כדאמרי' (גיטין נ"ח·) דרבי יהושע פדה תינוק שבוי בדמים מרובים לפי שראהו חריף ומפולפל ואפשר שיהא אדם גדול. והיינו אומרים שרוצחים אדם פחות להצלת אדם חשוב, וכן שלגבי עצמו כל אדם הוא החשוב ביותר. (ועיין עוד שם סעי' ט' ובש"ך ס"ק י' שכשכולם בסכנת נפשות הוא קודם לכל אדם).
אכן אחר שלגבי רודף מצילים בנפש כל אדם, מ"אין לו עיין עליו", ופוקע דין החשיבות, שוב יש מקום לחשוב שגם את עצמו אין לו לחשוב ליותר כאשר הוא רודף. כלומר הספק הוא האם דין עצמו קודם הוא דין חשיבות, שלגבי עצמו הוא החשוב מכל, וממילא ברודף, שאין דין חשיבות הוא שווה לכל אדם, או שמא דין עצמו הוא דין מפורש מיוחד, וחי אחיך "עמך" חייך קודמין, ואין הריבוי "עיין לו" יכול להכחיש אותו.
וזה שאמר רבא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, היינו שאין בעצמו דין מיוחד, ואינו אלא מדין חשיבות הבטל ב"עיין לו".
ו) אכן הדרשה "וחי אחיך עמך חייך קודמים" אינה בטלה. והיא מתקיימת בכל שאינו עושה מעשה רציחה גמור. כמ"ש הש"ך דלעיל בסמוך.
ויש לבאר לנ"ל, שכיון שדין רודף חודש בנידון של והחזיק בה האיש, אנו מחלקים בהכחשה של עצמו רודף וחייך קודמין לפי המפורש ברודף, שעושה מעשה גמור.
תוס' יומא פ"ב: ד"ה מה רוצח שאסתר לא חויבה ליהרג משום עריות דקרקע עולם היתה, וה"מ היכא דעביד מעשה אבל אי לא עביד מעשה כגון שרוצים להפילו על התינוק כדי להורגו ואם יעכב על ידם יהרגוהו וכל כי האי גוונא אין לו ליהרג דאדרבה נימא מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי דילמא דמא דידי סומק. ועי' חידושי רבינו חיים הלוי הל' יסודי התורה שהקשה הרי בזורקים אותו אינו עשה עבירה כלל משא"כ באשה בערוה.
ולנ"ל מיושבת הראיה, שכל הדין למד מרודף, שרק במעשה גמור. (והראיה מזורקים, אף אם ינצל התינוק אם יהרגוהו. אכן אין זה לפום רהיטות לשון התוס').
ז) טעם רבא שדין "וחי אחיך עימך, חייך קודמין" אינו גדר לעצמו אלא בכלל גדרי חשיבות,
נראה ע"פ מ"ש תוס' חגיגה י': ד"ה לעבור, הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה. בעניין עדיפות לא לחדש גדר עיין עוד ברכות ב': מאימתי אות ב', פסחים ג'. המפלת אות ו', פסחים ל"א. ונתן לאשר אשם אות ו', קידושין י"ג: אפיקתה ממיתה אות ג, ב"ק כ"ח. לא תקחו כופר לשב אות ג', ב"ק פ"ה. עלו בו צמחים אות ד', ועיין ב"ק ב': משמעות נגיחה סוף אות ב'.
ויש לשון כעין זו פסחים מ"ג:, אימא לרבויי עירובו מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין, ועוד מקומות.
ח) אולי אפ"ל שהבעיה שנוצרה ע"י דין רודף היא, אם ירצה להרוג את הפלוני, יחוייב להרוג את עצמו משום לא תעמוד על דם רעך. ואף שאין אדם חייב להרוג את עצמו כדי להציל את חבירו, שאין יהרג ואל יעבור בחיוב הצלה, ויש וחי אחיך עמך (ב"מ ס"ב·) וחי בהם ולא שימות, מ"מ כיון שחל על הרודף דין כללי של חיוב מיתה (הרי רודף פטור מממון שהזיק משום קים ליה בדרבה מיניה. ב"ק קי"ז:) יש מקום לומר שבזה לא נאמר וחי אחיך עמך או וחי בהם. מצד שני יש לומר שלגבי עצמו אין ירידת חשיבותו בזה שחייב מיתה, ושוב קיים וחי בהם.
אכן יהיה דוחק בלשון "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי". אין קשר בין הסברא להציל את עצמו לעניין חשיבות
ט) אף שההיקש כאשר יקום כן הדבר הזה התקיים כבר ללימוד רוצח מנערה, למדים גם נערה מרוצח כמ"ש באות ג', שהמשמעות הנלמדת היא שכל אחד כמו השני. ובעיקר, המשמעות הראשונית היא שנערה לומדת מרוצח ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.
י) סברא כזו, שבאה לבאר כתוב שיש לגביו ספק נכנסת לגדר "בית אב" שעושה את התורה לתורה, כירושלמי שלמעלה.
מצאנו הרבה סברות כאלה במידת שני כתובים, שכ' הראב"ד, בפ"א מי"ג מידות, שכשאין כתוב שלישי מכריעים ע"י שקול דעת, עיי"ש. ועי' זבחים ס"ו·, ת"ר עולה אע"פ שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש יכול מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף ת"ל הוא מאי תלמודא אמר רבינא "מסתברא" דרוב דמים בגוף שכיחי. וכן פסחים ל"ה:, מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר וכו' מכל מתנותיכם תרימו (תרומ"ג גם ממעשר), ומחלק בין הקדימו בשיבולים ובין הקדימו בכרי ומסיים, ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן. וב"מ ק"י:, מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה ת"ל לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר, ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום שנ' ביומו תתן שכרו. ואימא איפכא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ורש"י וכי כתיב לא תבא על כרחך ע"כ בשכיר לילה תוקמיה שנשתעבד לו לבוקר שכלתה שמירתו. וכהנה רבות.
סיכום מהלך הלימוד. "ואין מושיע לה" מיותר ונדרש "אין" לגמרי, אפילו שיכול להושיע רק בהריגת הרודף, וזה בכל רודף.
נוצרת בעיה האם גם כשהוא עצמו הרודף הרי הוא בכלל "כל רודף" הנ"ל או שבזה אומרים וחי אחיך "עמך" חייך קודמים.
הסברא מאי חזית וכו' מכריעה שקיים דין רודף כשהוא הרודף, אולם גדרי הדין המוכרע הם לפי גדרי הבעיה האם רודף כולל את עצמו, והם גדרי דין רודף האמור בפרשה.
|
|
|
|
|
