|
|
|
|
סנהדרין ל"ג:
נקי אל תהרג צדיק אל תהרג
תנו רבנן מניין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו תלמוד לומר (שמות כ"ג) נקי אל תהרג ומניין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין אותו תלמוד לומר (שמות כ"ג) צדיק אל תהרג
ורש"י, נקי, משמע מן החטא, ואף על פי שנתחייב בדין. צדיק, משמע שנצטדק בדין, ואף על פי שאינו נקי.
תנו רבנן מניין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו תלמוד לומר (שמות כ"ג) נקי אל תהרג ומניין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין אותו תלמוד לומר (שמות כ"ג) צדיק אל תהרג
ורש"י, נקי, משמע מן החטא, ואף על פי שנתחייב בדין. צדיק, משמע שנצטדק בדין, ואף על פי שאינו נקי.
|
א) לכאורה משמע מרש"י שלמדים כאן מפשט "נקי" ו"צדיק" ואין כאן דרשה.
אבל עי' רש"י על התורה שמות כ"ג ז', ונקי וצדיק אל תהרג, מניין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו תלמוד לומר ונקי אל תהרג וזה אף על פי שאינו צדיק שלא נצטדק בבית דין מכל מקום נקי הוא מדין מיתה "שהרי יש לך לזכותו". ומניין ליוצא מבית דין זכאי וכו' וזה צדיק הוא שנצטדק בבית דין.
משמע שבאמר יש לי ללמד זכות נוצר ספק שמא הוא נקי וזה נותן דין ודאי של פטור ממיתה, וזו משמעות נקי.
כלומר לפני אמירת התורה אין ידוע שהוא נקי, אלא התורה מחדשת אפשרות לגלות שהוא נקי, היינו כשיש מי שאומר יש לי ללמד עליו זכות שמחזירים אותו, וזה נותן לו דין של נקי. מהלך של פשט הוא שתוכן המילים ידוע לפני אמירת המשפט. כאן לא ידוע שתוכן "נקי" כולל מצב שמישהו אמר יש לי ללמד זכות.
וכן כתב דינא דחיי על סמ"ג לאוין ר', שדרשו בעלי התלמוד דנקי "ניתן לידרש" על מי שיצא מב"ד חייב ואמר א' יש לי ללמד עליו זכות שלא יצדק לומר עליו צדיק שכבר הרשיעוהו מ"מ נקי הוא מדין מיתה "שאפשר לזכותו" וצדיק "ניתן לידרש" על מי שיצא מב"ד זכאי ואמר א' יש לי ללמד עליו חובה שלא יצדק עליו לשון נקי שאפשר שיתחייב בטענה זו מ"מ צדיק הוא שכבר נצטדק בב"ד.
(מ"ש "שלא יצדק לשון נקי שאפשר שיתחייב" אינו ברור, שהרי גם ב"נקי", שאמר א' יש לי ללמד זכות אפשר שיתחייב).
ב) בערוך לנר הקשה שפשוט שאמר ללמד זכות מחזירין שהרי אפילו בדיני ממונות מחזירים בין לזכות בין לחובה. וישב, דבאמת בלא קרא הו"א דאין מחזירין כיון שכבר נפסק הדין, ושגם בד"מ אין מחזירין. ולכן מצרכינן קרא דמחזירין לזכות.
לכאורה איך למדים ממונות שזכות לזה הוא חובה לזה מנפשות שמחזירים רק לזכות. (עיי"ש בערל"נ שישב שהוא מהצורך לחדש וצדיק אל תהרוג).
ונראה שמהלך הלימוד של נקי אל תהרוג הוא. א) התוכן של הפשט, נקי גמור אל תהרוג. ב) כיון שזה פשוט ומיותר נותנים תוכן של יש עוד מציאות של נקי שאותו אין הורגים. ג) המציאות הנוספת חייבת להיות אחר גמר דין, כמו "צדיק אל תהרוג" שהוא אחר גמר דין, שצדיק הוא שמצדיקים אותו אחרים. ד) המצב הפשוט העוקר גמר דין, ומנקה את הנידון, הוא אפשרות שהיה מוטעה, היינו העלאת שיקול שטעו. כלומר יש לי ללמד זכות. ממילא נלמד שכל שאמר יש ללמד זכות הוא ספק, ובממונות קולא לנתבע עד שלא חזרו.
(ל"א שרק לגבי מיתה ל"א קם דינא, משום שקם דינא הוא מסברא, ואחר שבטלה לגבי נפשות שוב אין סברא לחלק ממונות. ואומרים ש"צדיק" הוא דין מיוחד ולא שיש ספק, א' לא לחלק בסברא, ב' לא לחדש מצב של ספק שאי אפשר לבררו).
ג) הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת ר"צ דורש מדכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג כמו במכילתא (משפטים פרש' כ') שלא להרוג מי שמצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג. והרמב"ן בהשגותיו הקשה עליו שאין הכתוב נדרש כן בתלמוד אלא למחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. והמדרש שתפשו בו בעלי הגמרא הוא עיקר ובו היה ראוי לתפוש. וגם שם במכילתא היא שנויה. ותחילת הברייתא (ענין עדות מיוחדת) וראוהו רודף אחר חבירו שתיהן סמכו אותם למקרא באסמכתא בעלמא.
וציין בדינא דחיי לאוין ר' שהרמב"ם עצמו הביא את דין היוצא מהדרשה הגמ' דהכא בהל' סנהדרין פ"י ה"ט, (והעיר שהרמב"ם לא ביאר את מקורה. אכן הרמב"ם לא מקפיד בזה, ובעיקר שהיה צריך להאריך איך למדים את הדינים השונים).
ונראה שלפי הרמב"ם שתי הדרשות של המכילתא אינן אסמכתא, וכדלהלן.
ד) הלימוד של המכילתא הוא לחדש אופן של עדות פסולה. המכילתא לומדת, כמ"ש המלבי"ם, שנקי וצדיק היינו נקי וגם צדיק, ולא כלימוד הגמ'. כדלהלן.
כיון שנאמר באדם שהוא גם נקי וגם צדיק, ע"כ יש בו גם נקיות שאינה מיציאת זכאי בבי"ד וגם יציאת זכאי מבי"ד שאינה נובעת מהיותו נקי ללא עוון. זה מתקיים כאשר בית הדין מחליט שאין מקום להעמיד לדין, היינו שאין ראיה, אין החלטה של הצדקה גמורה אלא החלטה של ניקוי.
המלבי"ם כ' שהנקי הוא בהשקף אל עצמו שהוא עצמו חף מפשע והצדיק הוא בהשקף אל אחרים שאחרים יצדיקו אותו והגם שהוא רשע בפני עצמו. אבל בסנהדרין ע"ח:, ורבנן האי ונקה המכה מלמד שחובשין אותו, ורש"י, דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא. הרי שקיים "נקי" מענש. וכאן הצירוף עם צדיק מעביר את "נקי" למשמעות נקי מענש.
ה) לרמב"ם שני הלימודים אמת כפי שכתבנו סוף אות ג'. המכילתא שמביאה את שני הלימודים, אין גורסים בה כגר"א ד"א לפני הלימוד של הגמרא, אלא ככל כתה"י שלפנינו, חוץ מאחד, "ו"הרי שיצא מבי"ד וכו'.
ההסבר. כיון שהסברנו שלימוד המכילתא הוא לאדם שהוא גם נקי וגם צדיק ולימוד הגמרא הוא לנקי בנפרד ולצדיק בנפרד שייכת כאן מחלוקת רי' יאשיה ור' יונתן בב"מ צ"ד:, דתניא (ויקרא כ') איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו אמו בלא אביו מנין ת"ל וכו' דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו.
כ' הריטב"א ב"מ צ"ה., ושטמ"ק שם צ"ד: בשם ר"ח, ומהר"ם חלאווה סי' פ' ומהר"י בן לב ח"ג סי' י"ז ואבנ"ז או"ח סי' שפ"ג אות ח' דקיימא לן כר' יונתן, משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו.
ועי' חכם צבי סי' ד' בדעת הרשב"א שלר' יונתן לעולם לא משמע שניהם לחוד או א' בפני עצמו לחוד אלא ס"ל דשני הפירושים הם אמיתים וכל זמן דלא פרט בה יחדיו עיקר משמעותו וכן הוא בין שניהם יחד ובין כל א' בפני ע
צמו.
ו) בדינא דחיי לאוין רי"ח כ' שהסמ"ג שכתב במקלל אביו, איש לרבות את האישה, שהוא כדרך ר' יאשיה, סובר כר' יאשיה.
ואפשר שהסמ"ג בשיטת הרמב"ם, כדרכו. ולשיטה זו צ"ל שלר' יאשיה הלימוד של יחדיו מגלה שלא אומרים בשור וחמור תפסת מרובה, היינו רק שור עם חמור, שהוא כלול באו שור או חמור. וזה חידוש קטן של "יחדיו" (כדלהלן). כאן "נקי וצדיק" יש לו תוכן שאינו כלול בנקי או צדיק, ממילא לא שייך תפסת מרובה וממילא אינו כלול בלימוד של "יחדיו".
(החידוש של יחדיו הוא שאומר שאף שבלשונות אין תפסת מרובה, כיון שהשלב הראשון הוא משמעות לשון ולא תוכן, כאן דנים ישר על השלב השני של תוכן).
|
|
|
|
|
