|
|
|
|
סנהדרין ג':
אשר ירשיען אלהים תרי
אלא היינו טעמא דרבי (שמות כ"ב) אשר ירשיען אלהים תרי נאמר אלהים למטה ונאמר אלהים למעלה מה למטה שנים אף למעלה שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה ורבנן ירשיען כתיב. אמר רבי יצחק בר יוסי אמר רבי יוחנן רבי וכו' סבירא להו יש אם למקרא.
א) לשון רבים באלקים אינו בדוקא. בראשית כ' י"ג, ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי, ורש"י, כאשר התעו, לשון רבים, ואל תתמה, כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים. (שמואל ב' ז' כ"ג) אשר הלכו אלהים, (דברים ה' כ"ג) אלהים חיים, (יהושע כ"ד י"ט) אלהים קדושים הוא, וכל לשון אלהים לשון רבים. וכן (ל"ט כ') ויקח אדוני יוסף, (דברים י' י"ז) אדוני האדונים, (להלן מ"ב ל"ג) אדוני הארץ, וכן (שמות כ"ב י"ד) בעליו עמו, (שם כ"א כ"ט) והועד בבעליו.
מרש"י הנ"ל נובע במפורש שאין לשון ירשיעון מחייב רבים.
ב) ונראה שדעת רבי שכיון שאלהים עיקר משמעו שלטון, ויש במשמעו גם יחיד וגם רבים, אילו היתה הכוונה ליחיד היה צריך להכתב ירשיע, דוגמת "ויקח" אדוני יוסף שהביא רש"י, ולא לשון דו משמעית. לפי הכלל שכשיש שתי אפשרויות אחת חד משמעית ואחת דו משמעית והתורה נוקטת את הדו משמעי הרי המשמעות השניה היא המתקבלת.
ראיות ליסוד זה, חולין ה'., (והעורבים מביאים לו לחם ובשר) ודילמא על שם מקומן מי לא כתב וישבו מארץ ישראל נערה קטנה וכו' קטנה דמן נעורן א"כ עורביים מיבעי ליה. ובתוס' ואע"ג דכתיב עברים מצרים ולא כתיב עבריים מצריים התם ליכא למיטעי. וכן תוספות ברכות ב':, אם כן לימא קרא ויטהר, אף על גב דבכמה מקומות כתיב וטהר. התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למכתב ויטהר.
הסבר היסוד הוא שלא בא הכתוב לסתום, אכן בשביל קיצור התורה סותמת, וכשאפשר לומר בלשון קרובה סתום או מפורש היה לתורה לפרש, ואם סתמה משמע שאין הלשון המפורשת נכונה.
מכיון שאין משמעות "אלהים" דוקא שנים או דוקא אחד, לכן למד "עד האלהים" יבא בבמה מצינו מ"אשר ירשיעון אלהים".
ג) חכמים אומרים שהטעם משום "ירשיען" חסר.
(אפשר שרק השינוי שנמצא במסורת גורם שנדרוש ש"אלהים" כאן הוא יחיד. ואפשר שכיון שאין משמעות "אלהים" שבכאן ברורה נדרש המסורת כדי לפתור את הבעיה).
חכמים לא אמרו ש"אלהים" משמע אחד משום שאלוהים משמע גם יחיד וגם רבים ותפסת מרובה לא תפסת. הכלל של תפסת מרובה קיים רק במקום ספק, וכאן יש דרשה. ועוד י"ל, שלגבי ברירה בין משמעויות לשון אין הכלל של תפסת מרובה, הכלל קיים כאשר המועט כלול במרובה, ואילו משמעויות כל אחת מהן קיימת לעצמה, לכן כפילת ביטוי מרבה עד קצה תחום הביטוי. כעין טענו חיטים והודה לו בשעורים.
ראיה שבדיון על משמעות אין אומרים תפסת מרובה, ממקום שיש ביטוי שתוכנו ידוע ולכן מעבירים אותו לתוכן חדש. זבחים פ"ב., אמר רב יהודה אמר שמואל משל דר"ע למה הדבר דומה לתלמיד שמזג לרבו בחמין ואמר לו מזוג לי אמר לו במה אמר לו לא בחמין אנו עסוקים עכשיו בין בחמין בין בצונן, הכא נמי מכדי בחטאת עסקינן ואתי חטאת דכתב רחמנא ל"ל לאו חטאת קאמינא לך אלא כל קדשים. וזהו הענין בשבת כ"ח., אהל אהל ריבה אי אהל אהל ריבה אפילו כל מילי נמי. וכן בהרבה מקומות.
לכאורה כאן הנידון הוא נוטריקון, ובזה אחד כלול בשנים וי"ל תפסת מרובה, אבל תחילת הדיון היא במשמעות כתוב.
ד) מכות ז':, מתני'. נשמט הברזל מקתו והרג רבי אומר אינו גולה וחכמים אומרים גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכמים אומרים אינו גולה. גמ'. תניא אמר להם רבי לחכמים וכי נאמר (דברים י"ט) ונשל הברזל מעצו והלא לא נאמר אלא מן העץ ועוד נאמר עץ למטה ונאמר עץ למעלה מה עץ האמור למעלה מן העץ המתבקע אף עץ האמור למטה מן העץ המתבקע אמר רב חייא בר אשי אמר רב ושניהם מקרא אחד דרשו ונשל הברזל מן העץ רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן ורבי יש אם למסורת סבירא ליה והאמר רב יצחק בר' יוסף אמר רבי יוחנן רבי ורבי יהודה בן רועץ וב"ש ור"ש ור"ע כולהו סבירי להו יש אם למקרא היינו דקאמר להו ועוד.
לכאורה רב אומר טעם שלא אמר רבי, ומנין לו, ועוד הגמ' מסיימת "היינו דקאמר להו ועוד", משמע שהטענה הראשונה של רבי היא כדברי רב.
ונראה שטענת ר' שהול"ל מעצו היא שרק כך יוציא ממשמעות מן העץ המתבקע. ועדין צריך לומר למה באמת ראוי לתפוס משמעות העץ המתבקע (מהעדר "מעצו"). וזה אומר רב שהוא משום דרשת מסורת.
אי אפשר היה לפרש שכל ראית ר' משסתם ולא אמר "מעצו". שהרי גם לשיטתו אפשר היה לומר ונשל ה"גרזן" מן העץ, או אפילו לסתום ונשל, היינו האיש, מן העץ.
ה) לכאורה הדרשה של המסורת שקוראים ונִשֵּל אינה כשיטת ר', וקשה למה היה לו להזכירה. (דוחק לומר שלדבריהם קאמר).
הנראה. נָשַׁל יש לו שתי משמעויות, גם פועל יוצא כמו דברים ז' א', וְנָשַׁל גוים רבים מפניך וגם פועל עומד דוגמת לשון חכמים, ויקרא רבה פרשה כ"ב ד' נשלו איבריו ובראשית רבה פרשה נ"ו י"ב, נשלו דמעות ממלאכי שרת עליה. והראב"ע פירש כאן שהוא פועל עומד. כיון שיש שתי אפשרויות, לר' דורשים את המסורת נִשֵּל כדי להכריע ביניהן. אמנם בעלמא אינו דורש מסורת, אבל כאן נוצרה בעיה איך להבין את "ונשל" והיא מכריחה ללמוד את המסורת ונִשֵּל.
מה שרבי אומר "ועוד" הוא משום האפשרות שיש עדיפות לפשט של נשל מקתו על פני נִשֵּׁל מהעץ הנכרת, עדיפות שדי בה להכריע כצד העדיף בלא לימוד נוסף, ואז אין לדרוש את הדרשה הגרועה, לשיטת רבי, של אם למסורת.
(לא מסתבר לומר שר' היה דורש אם למסורת גם אילו לא היה ספק הגורם לדרשה [היינו שללא דרשה נוספת היינו בוחרים בנָשַׁל מקתו]. רבי צריך את "ועוד" משום שדרשת אם למסורת, הגרועה לשיטתו, אין בכוחה להכריע אלא כנגד צד שעדיפותו קטנה, וספק אולי העדיפות של נָשַׁל מקתו גדולה יותר מדי. לא מסתבר כן כיון שר' סובר יש אם למקרא ומסתבר שלא ידרוש מסורת אלא בגלל הכרח).
לחכ' אין דורשים, הם סוברים שעיקר "נשל" הוא פועל עומד, ורק כשא"א לפרש כן, כמו ב"ונשל גויים רבים", אומרים שהוא פועל יוצא. וכן כ' הרמב"ן מכות ז':, ועוד דהא ונשל גופיה הברזל מקתו נמי משמע טפי (מונשל) [מונישל].
סיכום מכות. ונשל הברזל הפשט שלו הוא שהברזל נשל מעל הכת, פשט נוסף שהברזל השיל מהעץ הנכרת. הפשט השני אפשר שהוא במעלה שוה לפשט הראשון, ואפשר שהשני פחות מהראשון במעט או בהרבה.
לדעת רבי שני הפשטים שוים וזה גורם לדרוש את נִשֵּׁל שהוא קריאת מסורת שאמנם אין מה שמחייב אותה מצד הכתיב, כמו בסכת, אבל היא אפשרית מצד הכתיב ובאה לפתור בעיה.
עי' חי' הריטב"א שדבריו מוסברים היטב לפי מ"ש.
|
|
|
|
|
