דף הבית פסחים יבמות קידושין בבא קמא סנהדרין שבועות שאר מסכתות החידוש החדש תוך כדי כתיבה    סגור X    הדפס   פסחים ל"א: חמץ שנפלה עליו מפולת משנה. חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. א) בבבא מציעא מ"ב. כ' רש"י, הרי הוא כמבוער ואין צריך לבערו דאין כאן עוד בל יראה. וכן כאן על הגמרא אמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו. כ' רש"י, צריך שיבטל בלבו, שמא יפקח הגל במועד "ונמצא עובר עליו". משמע עובר ממילא. ועי' רמב"ן שמות י"ב י"ט, ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר, דלא קרינא ביה שלך. וכן הרמב"ן לעיל ו'., ודקתני במכילתא חמץ שנפלה עליו מפולת, בשנפלה עליו גל אבנים גדול שאי אפשר לו לפנותו אבל היה אפשר לו לפנותו עובר עליו ולפיכך אמרו וצריך שיבטל בלבו, וי"ל דין תורה בכולן הרי הוא כמבוער ומדבריהם צריך שיבטל בלבו גזירה שמא יפנה אותו "ודעתו על החמץ". משמע שדעתו גורמת שיעבור. (ובתוס' הרא"ש כאן כ', ובחנם פי' כן דאפי' לא יפקח את הגל עובר עליו בבל ימצא שהרי טמון הוא ברשותו). לכאורה יש מחלוקת בין רש"י ובין הרמב"ן בטעם הפטור בחמץ שנפלה מפולת, לרמב"ן הוא משום שאינו שלו ולרש"י הוא משום שאינו ברשותו. ב) ואולי אפשר לומר שאין מחלוקת ביניהם ודברי רש"י הם אליבא דרשב"ג, (ורש"י אף שהד"ה על דברי ת"ק הרי הסוגיה שם דנה אליבא דרשב"ג לכן פירש אליביה), ואילו דברי הרמב"ן אליבא דת"ק. ומחלוקת חכ' ורשב"ג היא במה חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער לת"ק שסותם אמרו במפולת גדולה והפטור משום שאינו שלו שאבודה ממנו ומכל אדם, ולרשב"ג אמרו בכל שאין הכלב יכול לחפש אחריו והפטור משום שאינו ברשותו. עי' במכילתא בא מס' דפסחא פרשה י', בבתיכם מה בתיכם ברשותכם אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שיכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. בפשטות "אינו יכול לבערו" אינו נלמד מ"בתיכם" הרי הוא ברשותו, והטעם הוא שאינו שלו, כמו בחמץ של נוכרי, וכמ"ש הרמב"ן על התורה ואין סיבה לומר שבפי' לעיל, שהביא את המכילתא, דעתו שונה. במכילתא דרשב"י פ' י"ב פס' י"ט, רבן שמע' בן גמליאל אומ' והלא בכלל בל יראה (ו)בל ימצא היה מה ת"ל לא ימצא את שמצוי לך את זקוק לבערו את שאין מצוי לך אי אתה זקוק לבערו מיכן אתה אומ' חמץ שנפלה עליו מפולת או שנפלה לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטוס אם יכולין כלבים וחזירין לחפש אחריו ולהוציאו אתה חייב וזקוק לבער אותו ואם לאו אי אתה זקוק לבערו. הביאור במכילתא דרשב"י נראה שפשט בל יראה ממעט אפי' מכוסה בכלי ובל ימצא משמע כל שהוא מצוי אף שאינו מזומן לו מהכחשת "יראה" מעבירים את "ימצא" למשמעות "מצוי לו" וממעט טמון ג' טפחים. המעבר לביאור הזה ב"ימצא" הוא משום שכבר קיים ענין ברשותו מ"בבתיכם" והלימוד מההכחשה מוסיף באותו הגדר. בלא המיעוט לא היינו פוטרים בג"ט משום אבודה ממנו ומכל אדם. לנ"ל המכילתא כת"ק והמכילתא דרשב"י כרשב"ג, כמפורש. ומיושב מה שהקשו על הרמב"ן שמפולת ג' טפחים אינה יכולה להחשב אבודה ממנו ומכל אדם. ג) אפשר אולי שמחלוקת ת"ק ורשב"ג היא שנתקבל במסורת שחמץ שנפלה עליו מפולת החמץ כמבוער, וחולקים אם נמסר במפולת גדולה או בחפישת הכלב. כעין מחלוקת ב"ש וב"ה במה אמרו שתי שורות במרתף (לעיל ב'.). אם זה כך יש לומר שמחלוקתם תלויה בבעיה אם אבודה ממנו ומכל אדם הוי כהפקר מיד, ואז לא צריך לחדש דרשה בשביל מקור לדין, או שהיא בבעלות המאבד עד שיזכה בו אחר. עי' הרמב"ן בבא מציעא כ"ז., אבל מה שפרש"י ז"ל בב"ק בפרק מרובה (ס"ו א') דיאוש קונה מדתניא בפירקין מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת וכו' אלמא יאוש קני זה אינו נכון דהא יאוש שלא מדעת הוא ולא הוי יאוש אלא דהתם רחמנא שרייה והוי הפקר. מוכח שלרמב"ן שטפה נהר היא הפקר היינו שפקעה הבעלות מיד (לא קייל"ן כר' יוסי בהפקר). (אמנם עי' אבני נזר חו"מ סי' י"ט, אך מה שסיים (הרמב"ן הל' בכורות) במי שאינו מומחה וראה הבכור דמזיק הוא צ"ע. ואולי צ"ל דפושע הוא. ואין להעמיד יסוד על תיבה אחת. א"כ גם כאן אין לדקדק במילה "הפקר" של הרמב"ן דהוי לגמרי כהפקר). וזה ידוע גם מדבריו בפירוש התורה לעיל. ולכאורה רש"י שסובר שלמדים מכאן יאוש יסבור שזה כיאוש רגיל, ועי' חי' ר"ש שקופ ב"מ סי' כ"א אות ז', שהביא כן בשם הקצות והנתיבות והוכיח כן מהגמ' ומהתוס', דרק לזכות התירה התורה אבידה ביאוש אבל כל זמן שלא זכה החפץ של הבעלים. (אבל כבר נחלקו בזה באחרונים). אבל עי' רש"י בבא מציעא כ"ז. על הלימוד משמלה שרק בשיש לו תובעין משיב, למעוטי מידי דידעינן ביה דמיאש. ואפשר שסובר כנ"ל שדין זוטו של ים הוא מחלוקת תנאים אם היא מגדרי יאוש או דין הפקר. ובכל מקום הביא לפי שיטה אחרת, כפי שכתבו במנהגו בפירוש התורה. (אכן כבר ישבו את רש"י ששני הלימודים נצרכים. ואפשר עוד לישב שהגדר של אבודה מכל אדם, שהוא מצב שיש בו יאוש בדרך כלל מקל על הלימוד של יאוש משמלה. כעין מה שלמדו שנפל הוא עד שלושים מדין פדיון בכור, אף שהפודה תוך שלושים מעכשיו אינו פדוי לכשיעברו השלושים שודאי אינו נפל. שנראה שההסבר שהתורה מעדיפה לנקוט לפי גדרים קיימים, וממילא כיון שענין נפל מתברר בערך בסביבות השלושים, מעדיפים לומר שהזמן הזה הוא שיוצר את דין השלושים של פדיון אף שבעצמו אינו דין). ד) גם אם ההסבר הנ"ל ביסוד המחלוקת הוא נכון יש מחלוקת בסיסית בין ת"ק לרשב"ג. לת"ק אין דורשים ש"ימצא" היינו מצוי לך ולא שנפלה עליו מפולת ולרשב"ג דורשים. גם ת"ק שסובר שאם נפלה מפולת גדולה פקעה הבעלות מן החמץ, היה יכול לדרוש זאת בשביל מפולת של ג' טפחים. וכל שאמרנו הוא שרשב"ג בחר בסברא הגורמת לדרוש מפולת קטנה בגלל שלא יכול היה לפרש אחרת את המסורת, ולא בגלל שמעצמו היתה ברורה לו העדיפות. ה) עי' מכילתא דרשב"י פרק י"ב פס' י"ט, מכתב יד, שאר לא ימצא בבתיכם מכלל שנא' לא יראה לך שאר (שמ' י"ג) (יכול יטמין ויקבל פקדון ת"ל שאר לא ימצא בבתיכם או לא ימצא, הוספת המהדיר ע"פ הרמב"ם) יכול אי אתה רואה לאחרים ת"ל לך לך אי את רואה רואה אתה לאחרים (ת"ל לך) יכול לא דבר הכת' אלא בגוי וכו' (כדלעיל ה':) ועדיין אני אומ' שבבית אסור בבל יראה ובבל ימצא ושל אחרים "מותר" שבשדות מותר להטמין ולקבל פקדון ושל אחרים יהא "אסור" ת"ל שאר שאר לגזירה שוה מה שאר האמור להלן לך ולא לאחרים אף שאר האמ' כאן לך ולא לאחרים ומה שאר האמור להלן (כלומר כאן) הרי הוא בכלל בל יראה ובל ימצא אף שאר האמור כן (כלומר להלן, הלמד נקרא "כאן") הרי הוא בכלל בל יראה ובל ימצא. רשב"ג א' והלא בכלל בל יראה בל ימצא היה וכו'. במדרש הגדול מובאת המכילתא הנ"ל (שמובא בסופה רשב"ג) בלשון זו, שאר לא ימצא בבתיכם מכלל שנאמר ולא יראה לך (שמות י"ג) יכול אם היה טמון או מופקד בעיר אחרת לא יהא חייב ת"ל שאר לא ימצא או לא ימצא אפילו של אחרים ושל גבוה ת"ל ולא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ומנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת"ל שאר שאר לגזירה שוה רשב"ג א' והלא בכלל לא יראה לא ימצא היה וכו'. נראה שאת מה שהוסיף המהדיר לעיל מן הרמב"ם צריך להחליף ב"יכול אם היה טמון או מופקד בעיר אחרת לא יהא חייב ת"ל שאר לא ימצא" שבמדרש הגדול. ונראה עוד שצריך להחליף בנוסח הכת"י בין ה"מותר" וה"אסור" ולגרוס שבבית וכו' של אחרים אסור שבשדות של אחרים מותר, כמ"ש לעיל ה': ועדין בגבולים אתה רואה של אחרים. (שגיאה זו היתה כנראה לפני בעל מדרש הגדול לכן קיצר). ו) תוכן דברי הברייתא במכילתא דרשב"י שוה לתוכן הברייתא שבגמרא ה':. ועי' חי' הר"ן לעיל ה': ד"ה ומה שאור, ודאי מעיקרא אמרינן דאי לא כתב אלא לא יראה הוה אמרינן יכול יטמין, אבל כיון דכתיב לא ימצא גלי אלא יראה דראיה לאו דוקא, אלא לישנא בעלמא. כלומר ת"ק אינו לומד כלום מ"לא יראה". ונראה שמ"ש רבן שמעון בן גמליאל "והלא בכלל בל יראה בל ימצא היה" הכוונה שאמנם אחר שיש גז"ש הדרך היא לומר ש"יראה" לאו דוקא, אלא כעין אני הגבר ראה עוני, היינו שהיה לו עוני, (או דיבר הכתוב בהוה) מעבירים את המשמעות של לא יראה למשמעות שלא תסתור את לא ימצא, וממילא תוכן לא ימצא נאמר גם ב"לא יראה". ומ"ש "מה ת"ל לא ימצא" היינו שראוי לדרוש את שינוי הלשון של ימצא מיראה. ומעבירים את ימצא במשמעות קיים, ל"מצוי לבעלים" היינו שבהשג ידם. המחלוקת בין רשב"ג לחכ' היא האם לדרוש את שינוי הלשון. ז) עי' יבמות י"ז: ושאר מקומות, הא תנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ה"מ היכא דליכא מידי דדמי ליה אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן. כלומר צריך סיבה כדי להחשיב את הבדל הלשון, כמו לשון אחרת הדומה יותר. נראה שחכ' סוברים שבהכחשת שני כתובים לא יראה ולא ימצא שבכאן, כיון כיון שדי אם מעביר רק צד אחד (לא יראה) ממשמעותו הראשונית תתישב הסתירה אין מעבירים את שני הצדדים. שעדיף למעט בשינוי משמעויות. ואילו רשב"ג סובר שבנידון דידן שינוי הלשון גורם שנעביר את משמעויות שני הצדדים ונקבל משמעות אחת שבין שניהם. "ימצא" יהיה "מצוי לך", ו"יראה" יהיה "אפשרי להיות נראה", כמ"ש רש"י שבראש הסימן, "ואין כאן עוד בל יראה". התוכן המעשי של שני הביטויים שוה. העברה מ"משהו" ו"לראוי למשהו" עי' זבחים ז':, וזבחת פסח וכו' צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העיזים מכאן למותר הפסח שיהיה לדבר הבא מן הצאן והבקר ומאי ניהו שלמים. זה ש"יראה" הופך להיות "אפשרי להיראות" אין זו העברה רחוקה. יש כעי"ז בלשון בני אדם, עי' ב"ב פ"ו., שאומר "במיתנא" וכוונתו "במידי דבעי מיתנא", חולין ק"ו: קורא "רחיצת פניו" לדבר הראוי לרחיצת פניו בלבד, ונדרים י': האומר טהור וכו' אמר קרבן שבו שייך ענין טהור. ומסתבר שהטעם שלהעביר את יראה ל"לאו דוקא" הוא שינוי קטן יותר הוא משום שמשתנה רק לשון אחת. (אם אמת שיסודו של רשב"ג הוא שגם בנפלה מפולת גדולה לא פקעה הבעלות מ"ש כאן והלא בכלל בל יראה בל ימצא היה היא הסבר איך היה הלימוד לחכמים הקדמונים. אפשר בדרך רחוקה. כיון ששתי הברירות קרובות בדרגת העדיפות כל מה שיתפוס האדם יהיה בגדר "תורה", כעין אלו ואלו דברי אלוקים כמ"ש התוס' עירובין ו': ד"ה כאן שלכל צד טענה ראויה, ועי' רש"י כתובות נ"ז., שכל שההכרעה בין טעמים הקיימים במקום אחר תלויה בשינוי מועט נקרא אלו ואלו דברי אלהים וכל דעה אינה שקרית. ממילא גם כאן אפשר שהכרעת הקדמונים היתה ע"י רוח הקדש. ואפשר גם ללמוד מזה לכל מקרה שיש בו שתי אפשרויות כנ"ל).