|
|
|
|
פסחים ל"ז:
לחמכם בתנור אחד לחם האפוי בתנור אחד
יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה תלמוד לומר לחם רבי יהודה אומר אין לחם אלא האפוי בתנור. וכו' כגון שחזר ואפאו בתנור קא מיפלגי. דתנא קמא סבר כיון שחזר ואפאו בתנור לחם קרינן ביה ורבי יהודה סבר אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא וכיון דמעיקרא לאו בתנור אפייה לאו לחם הוא. אמר רבא מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב (ויקרא כו) ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד לחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם ושאין אפוי בתנור אחד אין קרוי לחם.
א) הקשה השפת אמת, דמהיכן מוכח לדרוש כן דהא תיבת אחד אין מיותר כלל דאי הוי כתיב סתם ואפו ע"נ לחמכם בתנור מה קללה הוא דעיקר הקללה הוא שיאפו בתנור אחד מחסרון עצים כדאי' בתו"כ שם או כפי' הרשב"ם שם דאשה אחת לא תוכל למלא התנור פת. ועי' מה שתירץ.
ב) ונראה בהקדם הירושלמי כאן פ"ב ה"ד וחלה פ"א ה"א, כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' יכול יהו כל הדברים חייבין בחלה תלמוד לומר מלחם ולא כל לחם אם מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חיטין ושעורין בלבד כוסמין שיבולת שועל ושיפון מניין תלמוד לומר ראשית עריסותיכם ריבה וריבה הכל ר' יוסי בשם ר' שמעון תני רבי ישמעאל כן רבי יונה רבי זעירא רבי שמעון בן לקיש בשם רבי ישמעאל נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ ובדקו ומצאו וכו'.
ללימוד הראשון, אילו נכתב רק "לחם" היינו אומרים שמשמעותו כל אוכל, ואילו נכתב רק "מ"לחם היינו אומרים שהמשמעות רק עיקר לחם שהוא חיטה ושעורה, לזה בא "עריסותיכם" לרבות. ויש הכחשת שני כתובים ולוקחים גם את כוסמת וכו'. אליבא דר' ישמעאל, לפי המפרשים יש כאן מחלוקת בעניין הלימוד שלחם הוא מחיטה וכו' כוסמת וכו', ללשון ראשונה ר' ישמעאל לומד "כן" כדלעיל. ומ"ש וריבה הכל היא קושיה שאינו חש לה. וללשון השניה לומד מגזירה שוה בלבד.
(אין הכרח שאילו נכתב רק "לחם" היינו בוחרים בפירוש של "כל אוכל", אלא ל"לחם" יש שני פירושים. כיון שלהלן דורש את "מ"לחם, שאילו נכתב לבד ע"כ בא להוציא מפירוש כל אוכל ולהעמיד על חיטה ושעורה בלבד, לכן פתח באפשרות ש"לחם" כולל הכל).
ג) נראה שהם כתבו כן לפי שיטת רש"י סוכה י"א: שמ"ש בפסחים ס"ו. דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו הוא שצריך שיקבלה ממשה מסיני. ובשבת צ"ז. גז"ש לא גמר. ועי' תוספות, ואם תאמר וליגמר מר' עקיבא שהוא קבלה מרבו ואור"ת שהיה להם בקבלה מנין ג"ש שבכל התורה וזו היתה יתירה על החשבון.
אבל ר"ח כ', אלא הוא דן לעצמו וקיל"ן אין אדם דן גז"ש מעצמו ומכאן אתה למד דכל גז"ש דלא גמרא היא ליכא למיסמך עלה ור"ע כיון דלא הות גמרא בידיה לפיכך נדחית ולא קבלה ממנו. נראה שעקרונית אפשר ללמוד גז"ש, כמו שר"ע דרש, אלא שיש סיכוי גדול לטעות, ואין לסמוך על זה. ועי' ירושלמי פסחים פ"ו ה"א רבי יוסה בי ר' בון בשם רבי בא בר ממל אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו. משמע שבגז"ש יש רק חשש לטעות, כנ"ל, לכן לקיים את תלמודו, היינו לדעת את מקור הדין למדים בגז"ש, שיש ראיה שאכן הגז"ש נכונה, או שאין נזק אם טועים. (אמנם אפשר שמקיום הלכה מוכח שהיתה מסורת לגז"ש זו).
ד) לפי זה נאמר, שגם לדיעה הראשונה בירושלמי, אין מכריעים ע"פ הכחשת שני הכתובים בלבד. ומ"ש "וריבה הכל" היא קושיה שלא נעשה הכחשה של "מ"לחם ל"עריסותיכם", אלא עריסותיכם יגרום ש"לחם" יהיה משמעו כל אוכל (שבעריסות) , ונעביר את "מ"לחם ללימוד אחר. (זה שבספרי זוטא, שיובא להלן). עכ"פ שני הכתובים גורמים שיבא כתוב שלישי, היינו שנדרוש את הגז"ש ללחם שבפסח לומר שהמיצוע של הכתובים הוא חיטה וכוסמת וכו'.
גם לפי פשט זה אפשר שלא לכל הדיעות ר' ישמעאל דורש את הגז"ש בגלל הכחשת הכתובים. לדיעות האחרונות אליבא דר' ישמעאל אפשר שר' ישמעאל מכריח את הגז"ש מעצם זה של"לחם" יש שתי משמעויות. לחם ממש וכל אוכל. אין הכרח שהוא דורש את "עריסותיכם" לרבות כל אוכל, אם "לחם" היינו לחם ממש, עריסותיכם יבא לזה ששעת הלישה היא השעה שבה בא החיוב. הסבר שתי הדיעות אליבא דר' ישמעאל באופן האחרון נוח יותר מההסבר לפי המפרשים, אין המחלוקת מצד לצד, אלא היא בטעם של ר' ישמעאל לדרוש גז"ש. (אפשר שהפשט בסיפרי במדבר ק"י הוא כמ"ש לר' ישמעאל הראשון בירושלמי).
ה) עי' ספרי זוטא ט"ו י"ט, הובא בר"ש חלה פ"ה מ"ד, מלחם ולא כל לחם פרט למבושל והסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המסרית. נראה שהספרי זוטא חולק על הלשון הראשונה בירושלמי, וסובר ש"מ"לחם אינו בא למעט את משמעות כל אוכל.
ועי' בשאילתות סי' ע"ז, ברם צריך אילו היכא דאפייה עילויה ארעא אי נמי באילפס מי קרי לחם ונפיק בה ידי חובתיה אי לא היכא דהרתיח ולבסוף הדביק לא תבעי לך (וכן פשוט לעיל ל"ז.) דהיינו כי תנור אלא כי תבעי לך שהדביק ולבסוף הרתיח מאי מי אמרינן כי מעשה קדירה דמי ולא איקרי לחם דכתיב ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד או דילמא כיון דלאו בשולי בשליה אלא מיפה אפייה לחם מקרי ונפיק ביה. (כלומר הלימוד מתנור אינו רק למיעוט אפיה אחר בישול, הנזכר בגמרא אלא, גם לאפיה רגילה, ששֵם לחם תלוי בתנור).
הרי שמיעוט חלת המסרת הוא מ"תנור אחד" ולא מ"מ"לחם.
ו) ונראה שאין כאן מחלוקת. אלא "מ"לחם גורם שנלמד מ"לחמכם בתנור" ע"י שיוצר ספק מה למעט.
שהרי לעיל ל"ז., אמר עולא שמודה ר"ל בשהרתיח ולבסוף הדביק. וכ' רש"י, דהוה ליה "כעין מעשה" תנור הלכך חייבין. משמע שאין האילפס שהורתי קודם הדבקה נחשב לתנור, אלא "תנור" מלמד על אופן הבישול. ומסתבר שהטעם, ש"תנור" בא לפתור ספק במין הלחם, וממילא ההכרעה שלו בין מיני הלחם, ובלחם אין הבדל חשוב אם נעשה בתנור או במחבת שקודם הרתיח אותה.
ז) מלשון השאילתות בדעת ר' יוחנן דלעיל, שגם הדביק ולבסוף הרתיח במחבת הוה לחם, "כיון דלאו בשולי בשליה אלא מיפה אפייה לחם מקרי", נראה קצת שאין טעם ר"י שגם הדביק ולבסוף הרתיח דומה לתנור, אלא טעמו שאינו לומד מ"לחמכם עשר נשים בתנור", וטעם ר"י שיש שתי אפשרויות, בישול או אפיה, וכל שאינו בישול הוה אפיה. (צ"ל שצליה היא אפיה, או שאינה שייכת לבצק).
ובעיקר לפי הר"ן שבעית רבה מר"ז הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ היא בתנור אליבא דר"י וגרע מאילפס (אף בהרתיח ולבסוף הדביק) דבאילפס נאפה יפה דדרכו בכך ואילו בתנור והיסק מבחוץ לאו אורחיה בהכי ואינו נאפה כהוגן. הרי שעיקר חשיבות לחם היא בנאפה כהוגן ולא בשם תנור. ובעיקר, תשובת ר"ז הי ניהו מעשה אילפס, אין נראה שהיא שכאן יש עדיפות על אילפס בזה שהוא תנור, שמשמע שהוא משוה את היסק מבחוץ לאילפס ולא שנותן יתרון אחר.
(אכן, לשיטת הרא"ש שמיירי אליבא דר"ל צ"ל ש"תנור" כולל את דרך הבישול המקובל בתנור, כנ"ל בהסיק ולבסוף הדביק, ולר"ז היסק מבחוץ עושה את התנור לאילפס, וזו כוונת ר"ז הי ניהו מעשה אילפס, תנור כזה שוה לאילפס).
ונראה שטעם ר"י, שהוא דורש את "מ"לחם הארץ כלשון הראשון בירושלמי, וממילא אין לו מה שיגרום שנוכל ללמוד מבתנור.
ח) הדרשה של בתנור "אחד" היא דרשה רחוקה. אכן כיון שיש להסתפק האם אפיה אחר בישול הוה אפיה, סובר ר' יהודה, שכיון שמקצת הכתוב נדרש שוב דורשים את כולו, וממילא למדים נוסף על הפשט של "אחד" גם פיתרון לבעיה הנ"ל.
יסוד דרישת מקצת המקרא גורמת לשאר להדרש נמצא בסנהדרין נ"ו: בענין שבע מצוות בני נח שדורשים דרשה גרועה כגון ויצו אלו הדינים. והוא מטעם שחלק מהפסוק, מכל עץ הגן ולא גזל חייב להדרש, ידוע שגזל אסור מכי מלאה הארץ חמס, ומוכח שיש לזה הזהרה, וכיון שדורשים מקצת דורשים הכל.
סיכום. לר' יוחנן, "מ"לחם נצרך כדי לדרוש גז"ש מ"לחם" של מצה, וכל עניין אפיה ולא בישול הוא ממשמעות ישירה של לחם, וממילא רק נאפה בחמה מתמעט. לר"ל למדים גז"ש בגלל הספק במשמעות "לחם", ו"מ"לחם גורם שנלמד מ"תנור אחד", להצריך כעין תנור ממש.
|
|
|
|
|
