|
|
|
|
פסחים ה':
ושמע מינה הבערה לחלק יצאת
(לעיל, רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא (תעשו) [יעשה בהם] ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו' אמר רבא) שמע מינה מדרבי עקיבא תלת שמע מינה אין ביעור חמץ אלא שריפה ושמע מינה הבערה לחלק יצאת וכו'.
א) כ' ר"ח, ושמעינן מינה הבערה לחלק יצתה דאי ס"ד כמ"ד ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתת חמץ לידחי לאו דהבערה.
והקשה בהערות לר"ח עריכת ר"ד מצגר, ועיקרם בדברי יחזקאל סי' י' אות א', הרי גם אם לחלק יצתה אין ביום טוב אלא לאו וידחהו עשה דהשבתה. עוד הקשו הרי יו"ט הוא עשה ול"ת ואינו נדחה ע"י עשה. וציין לאו"ז ח"א סי' תשנ"ד. ור' ישעיה מטראני, הרי"ד, שם ישב קושיות אלו כדברי ריב"א בתוס' כאן.
ובהערות הנ"ל הביא את התורת חסד ח"א סי' מ"ב אות ג' שביאר בדעת רבינו שאם אין בהבערה אלא לאו אין בהבערה ביו"ט עשה דשבתון. וכן פירש בדברי יחזקאל הנ"ל, דאם הבערה לחלק יצאת אין היא מלאכה, ואיסורה נלמד משבת.
אבל אין זה נוח בדברי ר"ח. לפי זה עיקר ראית ר"ע היא מזה שיש גם עשה דשבתון ביום טוב. והיה לר"ע להביא גם את עשה דשבתון, ולא רק את הלאו.
ב) הנראה בזה.
הלימוד של ר"ע הוא משני כתובים המכחישים זה את זה. שאחד הדרכים במידה זו הוא להעביר את אחד משני הכתובים למשמעות אחרת. לכן כאן מעביר את "הראשון" ממשמעותו הרגילה למשמעות שב"הראשון אדם תולד" שהביא רב נחמן בר יצחק.
(ענין העברת משמעות בגלל הכחשת כתובים עי', למשל, סוטה כ"ו:, בו ביום דרש ר"ע ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' ומקרא אחר אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה וא"א לומר אלפים וכו' הא כיצד אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת ר"א בנו של ריה"ג א' אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים. לר"א בריה"ג מורידים את משמעות "מגרש" מ"רחבה פנויה משדות ומכרמים", שכפי עיקר המשמעות, שכן פירש"י גם אליבא דר"ע, לשטח סתם. וע"ע ברכות י"ג., ורבנן מאי טעמייהו אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע ולרבי (הדורש "והיו" בהוייתן יהו, ככתבן ולא בכל לשון) נמי הא כתיב שמע ההוא מבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ורבנן סברי להו כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא. רבנן אינם צריכים טעם נגד משמעות השמעה לאוזנו, משום שזו משמעות רחוקה יותר מ"קַבֵּל" שהוא כענין שמיעה בקול, היינו בכל לשון, ורבי יורד לזה רק בגלל הכחשת "והיו").
ג) ללא מידת שני כתובים המכחישים היינו אומרים שהתורה גילתה שכאן השבתת חמץ דוחה את "כל מלאכה לא יעשה בהם". ואף שיש ביו"ט גם עשה. אין זה חידוש, שהרי מצאנו מילה שהיא עשה ודוחה צרעת שיש בה לא תעשה ועשה, שבת קל"ב:. ועי' תוס' שם ד"ה האי, ואם תאמר והא דקי"ל דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה נגמר ממילה בצרעת דדחי וי"ל מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. והרי אין שום דוחק לומר שהתורה מלמדת שכאן לא מתחשבים בפירכא שבמילה נכרתו י"ג בריתות. (אם הפירכא "נכרתו בריתות" היא רק הטלת ספק באפשרות הלימוד, כהרבה פירכות, פשוט יותר לומר שהתורה מחדשת שאינה פירכא).
(אם ר"ע דורש כתנא דבי ר"י את "בראשון בי"ד", כבסי' הקודם אות ד', הרי צריך רק סיוע לדרשה בראשון הנ"ל, ובפשטות לזה יש סיוע מספיק בזה שלא מחדשים דחיה סתם).
ד) ונראה שר"ח סובר כריב"א בתוס' שאם הבערה ללאו יצאת אין בה שם מלאכה. אלא שסובר שלמדים משבת שאסורה ביו"ט. וכמ"ש בדברי יחזקאל הנ"ל אות א'. העֲברת "ביום הראשון" ממשמעותו הרגילה למשמעות היום הקודם היא רק בגלל הכחשת "כל מלאכה לא יעשה בהם". כל מלאכה אינו מכחיש אלא היתר דבר שהוא מלאכה, ואם הבערה אינה מלאכה כנ"ל, אינו מכחיש אותה. והיה ראוי לומר שהכתוב בא לומר שהבערה דוחה כאן לאו ועשה.
וכיון שיש הכחשה מוכח לר"ע שהבערה לא יצאה ללאו אלא לחלק. כנ"ל.
|
|
|
|
|
