|
|
|
|
פסחים ה'.
ר"ע וכו' ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה
רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא (תעשו) [יעשה בהם] ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה.
א) בשו"ת הרי"ם או"ח סי' ו' כתב (בדעת התוס' ד': ד"ה מדאורייתא) שלר"ע ע"כ זה שביעור חמץ בשריפה אינו נלמד מנותר, שהרי נותר אינו נשרף בחג, א"כ קודם שנודע ששריפת חמץ בי"ד אין ללמוד מנותר שישרף. אם הביעור היה בט"ו, תוכן הלימוד היה שהחמץ ישרף בחג, והרי זה אינו בנותר המלמד.
אכן לפי הפני יהושע לקמן י"ב: שהובא בסי' ד' (לדף ד':) אות ה' שלימוד בנין אב אינו כק"ו, אלא יכולים ללמוד מפרט במלמד לאותו פרט בצורה שונה בלמד (בק"ו הלימוד הוא ליסוד הדין, ובבנין אב באופן ישיר לפרט הדין) א"כ הוא הדין כאן, ר"ע לומד בבנין אב כמסקנת הגמרא כ"ח., ולומד משריפה אחר החג לשריפה בתוך החג.
והחי' הרי"מ עצמו כ' שלתוס' שיטת ר"ע היא שעיקר שם השבתה היא שריפה, ולרש"י שכתב להלן ה': שר"ע יליף מנותר, הוי נותר גילוי מילתא. וכתב שזה דוחק.
אבל יש לומר בביאור תירוצו, שלרש"י אין ר"ע סבור באופן ברור שעיקר משמעות תשביתו היא בשריפה, שזו מחלוקת מצד לצד לעומת חכמים, אלא סובר שפירושי השבתה הם שריפה ובכל דבר במידה שוה. יש השבתה שפירושה כילוי גמור, שריפה, ויש שפירושה כילוי שאינו גמור, אלא אִבּוּד ממנו ומכל אדם, פירור וְזֵרוּי לרוח או השלכה לים. וזה כעין דברי רש"י בכורות י"ט., בשחיטת חולין (פ"ח:) וכסהו בעפר קרי ליה כלל הצריך לפרט משום דתרי גווני כסוי הוי כגון כפיית כלי עליו ועוד יש כסוי בדבר המתפזר כגון עפר וכיוצא בו. עכ"ל. וכל לימוד שמברר בין שתי משמעויות שקולות אינו אלא גילוי מילתא.
ב) הסבר זה אינו נוח לר' יהודה שאומרת עליו הברייתא (כ"ח.) חזר ר"י ודנו דין אחר, משמע שזה לימוד גמור. ונראה שהוא, ואפשר שגם ר"ע, מודים לחכמים שהמשמעות הראשונית של תשביתו הוא בכל דבר. אלא שהפירוש השבתה בהבערה אינו רחוק. ואין השיקול לבחור בפירוש השבתה בכל דבר מובן מאליו, אלא הוא שיקול לבחור במשמעות הקרובה יותר. הבנין אב מנותר מוציא מהשיקול הזה ומלמד לבחור בשריפה. ולכן אף שבלימוד בבנין אב מנותר אין הדין במלמד שוה לדין בלמד, כאן ששם ה"שריפה" נוצר עוד לפני הלימוד בבנין אב, הלימוד פועל עליו כצורתו הראשונית, שריפה בחג, ואינו צריך ללמד את כל הפרטים, כולל זה שהשריפה בחול.
כלומר כשבנין אב מלמד לבחור במשמעות שניה, אין הוא מלמד דין באופן ישיר אלא מלמד משמעות, ובזה אין דיני הלמד צריכים להיות שוים לדיני המלמד. החידוש בזה הוא שאף שצורת הלימוד היא של דין מדין, בנותר כתוב שריפה ולא השבתה, כל שעלתה האפשרות לַדִּין ע"י משמעות לשון הרי הלימוד של הדין הוא לימוד של לשון.
ג) עוד הקשה בשו"ת הרי"ם, מאי דייק ר"ע הא אי נימא יום ראשון היינו יו"ט א"כ בפירוש התירה תורה לשרוף אף ביו"ט. וְיִשֵּׁב דאי הוה בודאי יו"ט לא היה קשה, אך כיון דמסופקין פירושא דקרא ביום הראשון אי בערב יו"ט אי ביום הראשון שפיר מכריע מזה דודאי הפירוש ערב יו"ט דביו"ט אסור שהוא מלאכה ולמה נימא שהתירה תורה, ויותר יש לומר שהפירוש ערב יו"ט כדי שלא יהיה נגד הסברא.
ודאי שללא "הראשון אדם תולד" שהביא רב נחמן בר יצחק אין מקום להסתפק שמא "ביום הראשון" היינו י"ד. וע"כ כשאמר ר"ע אינו צריך עיקר כוונתו לסברא של לא תזבח וחמץ קיים.
אם נֹאמר שגם על הלימוד של תנא דבי ר' ישמעאל בראשון בארבעה עשר אין ר"ע חולק, אין צריך לומר כחי' הרי"ם שיש ספק בכל "הראשון" בין הראשון ממש ובין הקודם לראשון, כמ"ש החי' הרי"ם. אלא נֹאמר שמצד הלשון ראוי "בראשון בארבעה עשר" להדרש, שהרי "בראשון" במשמעותו הפשוטה, ניסן, מיותר, משום שכל הפרשה דנה בניסן. אלא שאין יתור זה חזק דיו כדי להעביר את "ביום הראשון" ליום י"ד. לזה מסייעת העדיפות לא לחדש דחיה של יו"ט, שריפת חמץ בחג, ואנו דורשים את היתור שקיים ראשון שהוא י"ד. (עי' סי' הבא אות ג').
ד) ובזה מיושב הענין לפי דברי החזו"א שהובא בסימן הקודם שאין לימוד ממידות התורה בא אלא לפרטים של המצוה ולא לעיקרה, כגון האם המצוה לבער או שיהיה מבוער. לכאורה זמן הביעור האם הוא בט"ו והוא חלק מעצם איסור חמץ, או בי"ד והוא חל בעוד שהחמץ מותר גם הוא מעיקר המצוה. לנ"ל י"ל שכאן הנותר מלמד שביעור היינו שריפה שהוא פרט באופני השבתה, ורק אח"כ מכח בראשון בארבעה עשר למדים שזמנו הוא בי"ד. ועיקר ההשמעה שדין השבתה היא בי"ד נעשית ע"י אמירה מיוחדת לפסח.
|
|
|
|
|
