|
|
|
|
פסחים ד': (י"ב:)
כתיב שבעת ימים וכתיב אך ביום הראשון
חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן אמר אביי תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור וכו' ואימא מצפרא אך חלק.
א) וברש"י, שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, אפילו שעה אחת בתוך השבעת ימים וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הרי שהה בו שעה אחת.
ובתוד"ה וכתיב, פי' הקונט' מדמחייב ביום הראשון להשבית מכלל דמקצתו מותר ואין נראה וכו', ועוד אי ממשמעות דיום ראשון משמע מקצת מותר מה צריך לאך חילק. והוסיף בתוס' הרא"ש, לפרש"י שפי' דאכין ורקין מיעוטין ומעתה יש לנו לומר חציו להיתר וחציו לאיסור, בלא אך נמי משמע קצתו מותר וממילא יש לנו לומר חציו להיתר וחציו לאיסור.
ב) נראה אולי בהסבר דעת רש"י.
היסוד ש"אך" מתפרש חציו להיתר הוא שאין ברור איך מחלקים את היום והחלוקה הנוחה היא לשני חצאים. עי' לשון חי' ר' דוד, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.
כאשר זה שיש זמן היתר נודע ע"י "תשביתו", הרי ההוכחה שהחמץ מותר להמצא היא רק לזמן הביעור. א"כ אין בו ספק. ואין הדיבור סתום, ואין סיבה לומר חציו וכו'.
מ"ש הוא בהנחה שתשביתו מחייב לעסוק כל היום בהשבתה עד שלא יהיה חמץ. אם לא מחייב כן הרי אפשר שגם אחר השבתה חמץ מותר, ואין גבול לזמן האסור.
אכן גם אם אינו מחייב שאחריו יהיה אסור, הרי אפשר שהחמץ יהיה מותר כל היום ולא נוצרת אמירה מקצת מותר ומקצת אסור, וגם כך אין סיבה לומר חציו חציו.
ובעיקר, בהכרח "תשביתו" מחייב שאחריו אסור. שאל"כ הרי יכול לבער סמוך לט"ו, ואז אין תשביתו מחדש תוכן, שהרי התוכן כבר ידוע (לרש"י) מזה שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא. כיון שכך עדיף לומר שיש לַעֲשֵׂה תוכן חדש מאשר לומר שמוסף עשה על הלאו הידוע. כעין הא דלהלן כ"ד:, כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. (עי' חי' ר' דוד). וזה מ"ש הגמ' להלן ואימא מצפרא, שהרי מיד עם הגעת הזמן חייב לעסוק בביעור.
ג) בקושית תוס' הראשונה, ואין נראה לר"י דהא תשביתו הבערה היא ולא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורו. הוסיף בתוס' הרא"ש, דקודם איסורו למה צוה לשורפו יאכלנו או ימכרנו וא"כ לא קשו אהדדי דצוה המקום שלא ימצא שאור בבית כל ז' אלא יוציאנו מן הבית קודם שיתחילו ז' הימים ואידך קרא קאמ' שאם לא הוציאו מן הבית ביום הראשון ישרפנו כמו שצוה הכתוב לשרוף נותר בשעת איסורו.
ועי' להלן י"ב:, רבי יהודה לטעמיה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו', אמר רבי יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. ורש"י שלא בשעת ביעורו, בתחילת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה. נראה שלרש"י "שעת ביעורו" של הגמרא הוא הזמן שצריך להיות מבוער ולא הזמן שמצווה להשבית.
עי' רש"י לעיל בסמוך, בביטול בעלמא, דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. והרי אין השבתה בלב לאחר איסורו וע"כ "תשביתו" הוא לפני חצות.
הרי שקושית תוס' אינה אלא לשיטתם ולא לשיטת רש"י, ולרש"י באמת "תשביתו" הוא בזמן ההיתר.
ד) ביסוד מחלוקת רש"י ותוס' מתי חל תשביתו.
נראה שהמחלוקת היא על מה עולה הלימוד של "אך" המחלק את היום.
לפני "אך" היה "תשביתו" "מצפרא". והטעם כמ"ש סוף אות ב' שהרי מיד עם הגעת הזמן חייב לעסוק בביעור. "אך" עולה על הדין הנאמר ואומר שהוא חל בחלק מן היום. (מתוך שהחלק לא ברור אומרים שהוא חצי, עי' רש"י לשון ראשון וחי' ר' דוד, או משום גימטריה, כלשון שני של רש"י).
לכאורה נראה, לתוס' הדין של "תשביתו מצפרא" מוגדר כמעשה שתחילתו חלה בצפרא, וממילא האמירה "אך" שדין תשביתו הוא בחצי היום, התוכן שלה הוא שתחילת הביעור הוא בחצי היום. לרש"י הדין של תשביתו מצפרא מוגדר שכל העשיה, וממילא גמר ההשבתה, הוא המוקדם ביום האפשרי. וממילא האמירה "אך" של חצי היום מתיחסת לגמר ההשבתה, וזמנה הוא בחצי היום. (גם לרש"י וגם לתוס' גוף העשיה נחשבת מצוה, ולשניהם אפשר שעיקר המוה היא שיהיה מושבת. המחלוקת היא לגבי דין מצפרא).
ה) יותר מסתבר לפרש, שכשכתוב תשביתו בלבד, וההשבתה היא בכל דבר, דין ההשבתה הוא שיהיה מושבת, וכמ"ש ר' חיים הלוי חמץ פ"ג ה"ג אליבא דחכמים. ועי' עוד אבנ"ז או"ח סי' שי"ח.
ונראה שלשיטת רש"י שֵׁם המצוה חל עליה כאשר החמץ מבוער, כענין אין שחיטה אלא לבסוף לר"ל חולין כ"ט: (ואף אם פועל שיחול שם ביעור למפרע, כמו בשחיטה, חולין ל"ו: שאם הדם מתחילת שחיטה קיים הריהו הופך לדם שחיטה, עכ"פ הזמן שבו נפעלת המצוה הוא כאשר מבוער. ורק שם ר"י חולק משום ששֵּׁם המצוה נאמר על פעולת השחיטה). לכן כאשר יש לימוד של אך, שדין ביעור חל בחצי היום, אנו אומרים שבא לומר שבחצי היום נעשית המצוה של ביעור, היינו בדיוק אז נעשה מבוער. ושוב כיון שתוכן זה אינו יכול להתקיים, לא ניתנה תורה למלאכי השרת אומרים ששיור המצוה, מצב של מבוער צריך להיות בחצי היום.
עי' סברא כזו באבנ"ז או"ח סי' שפ"א, טעם שאסור לאכול בליל הסדר לאחר אכילת הפסח. כיון שמצות האכילה עיקרה בהגיע חצות הלילה. וכיון שאי אפשר לאכול בחצות בדיוק, צריך שיהי' בחצות טעם פסח בפיו שלא יהי' כלה אכילת פסח מכל וכל, שישאר אז רושם מהמצוה.
לתוס', נראה, שכל עשית ההשבתה יש לה שם המצוה בזמן עשיתה. עי' אבנ"ז או"ח סי' שי"ח אות ח', ששיטת התוס' כאן, דפליגי על רש"י ואינם סבורים שיש הכחשה בין השבתה ביום ט"ו ובין שבעת ימים שאור לא ימצא, שיטתם היא שכל זמן שעוסק בהשבתה אינו עובר באיסור בל ימצא. מוכח שלתוס' דין תשביתו דומה קצת לענין ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. (עי' חולין כ"ט:, למ"ד שחיטה מתחילה, נתקלקלה שחיטה קאמרת שאני התם דאגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל. וכן כאן אם לא נתבער לבסוף לא קיים את תשביתו. גם שם כנראה ענין המצוה הוא שיהיה שחוט וראוי לאכילה, עי' שבועות כ"ד. תוד"ה האוכל שהשחיטה היא הכשר או הסרת איסור שאינו זבוח).
א"כ כשהתורה מחלקת ב"אך" את זמן איסור ההשבתה, ע"כ התוכן הוא שזמן עשית ההשבתה הוא בחצי השני של היום.
ו) התוספות להלן י"ב: הקשו על רש"י, ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ.
עי' פני יהושע שם ד"ה אמנם הקושיה השלישית, שהסביר ע"פ המכילתא בא פרשה ח', אמר לו ר' יהודה בן בתירה סבור אתה שאתה מחמיר עליו ואינך אלא מקל עליו הא אם לא מצא אור ישב לו ולא ישרוף אלא בלשון הזה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה משהגיעה שעת הביעור מצות כילויו בכל דבר. ונראה להסביר על פי דבריו.
אילו נאמר "תשביתו" בלבד היינו אומרים שזה מצפרא, והלימוד של "אך" בא רק והוציא ב"מצפרא" לומר שאין מעשה הביעור מצפרא אלא העשיה בחצי היום. כנ"ל. התוכן שהיה לדין "מצפרא", שהוא לכתחילה, ולא פוקע בחצי השני של היום אם לא השבית בחצי הראשון, תוכן זה נשאר גם אחרי "אך".
אחר שלמדים מ"אך", למדים במה מצינו מנותר שבשריפה, וכיון שא"א ללמוד שכל הדין בשריפה, כיון שסופו להקל, כמו שהקשה על ר' יהודה, למדים רק ללכתחילה של הדין, לחצות. אחר חצות נשאר הדין של השבתתו בכל דבר.
לכן אף שנותר הדין שלו הוא אחר איסור אין במה מצינו אומר שהדין הלמד שוה לדין המלמד, (כמו שנראה לגבי ק"ו) אלא אומר שפרט שישנו בדין המלמד ישנו בדין הלמד. לכן למדים לקיום הפרט של שריפה אף שבענין שעת הביעור אין למדים.
ז) הר' חיים הלוי הנ"ל, שאם השבתת חמץ למדה מנותר שדינה בשריפה הרי תוכן דין השבתה הופך מ"שיהיה מושבת" ל"לעשות השבתה". הקשה החזו"א בהגהותיו, שאין לימוד מדין אחר אלא על פרטי הדין ולא על עיקרו.
ונראה, ר' חיים הלוי דייק את דבריו בדברי הטור שלר' יהודה חמץ שנשרף אחר חצות מותר בהנאה כיון שנעשית מצותו (ועי' תוס' להלן כ"א: ד"ה בהדי). דברים אלה הם לשיטת התוס' שהשריפה אחר חצות. (מה שנשרף קודם חצות הרי לא נאסר כלל) לרש"י באמת אפשר שילמד מנותר שבשריפה וישאר שעיקר דין תשביתו הוא שיהיה מבוער. הלימוד של תשביתו מנותר יהיה לפרטי המצוה, ולא לעיקרה. ויש הבדל בין דבר המבוער ע"י שריפה שהוא כלה בזמן שבטל ממנו שם חמץ, ובין זורה לרוח או מטיל לים, או גם מאכיל לכלב, שקודם נפסל מאכילה ובטל ממנו שם חמץ ורק אח"כ כלה לגמרי.
לפי רש"י דין הביעור לפני שש שהוא בשריפה ודין אחר שש שגם יכול לפרר לרוח, דינים אלה עניינם אחד. לכן לר"י בן בתירא אם לא ביער קודם חצות היום לא ביטל את הדין.
חכ' החולקים על ר"י סוברים שאין ללמוד בבנין אב מנותר שכל דינו שוה, אל השבתה שיהיה בה דין שאופן קיומו חלוק. התכונה כל דינו שוה ראויה להלמד לא פחות מהתכונה של שריפה.
לתוס', כמ"ש לעיל, מעשה הביעור הוא מצוה. לכן אין זה פירוש עיקר המצוה אם למדים שהמעשה בשריפה דוקא ושאין במצוה תוכן שיהיה מבוער. ביתר ביאור. אם כתוב תשביתו לבד ביאור המילה כולל פעולת השבתה, אמנם הביאור מה נחשב השבתה נוצר ע"י התוצאה, שהיא שיהיה מושבת. לכן אם אין גילוי אחר אומרים שהמצוה היא שיהיה מושבת. אבל אם יש גילוי שההשבתה אינה בכל דבר אלא בשריפה, הרי נופל השיקול הנוסף הנ"ל שהעיקר שיהיה מבוער.
דברי הטור שהביא ר' חיים הלוי הם ע"פ תוס' כנ"ל. ואפשר שגם הרמב"ם יסבור כן כמ"ש ר' חיים הלוי.
העיקרון הוא ש"עיקר פירוש המצוה" שאינו יכול להלמד בבנין אב הוא רק מה שמפורש ולא מה שלמד מתוך סתמות.
|
|
|
|
|
