|
|
|
|
פסחים ל"ה.
ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ
וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכו' אמר קרא (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון. מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.
א) בהסבר דברי ר"י ב"נ שאורז אסור משום שֶׁקדים ומחמיץ.
מ"ש ר"י בן נורי אורז מין דגן, יש לדון האם זה שיקול בעל חשיבות לנידון דין מצה או שאינו חשוב אלא לענין ברכת מזונות, שהוזכר בברכות ל"ז., וכאן הובא רק בדרך אגב.
יש לדייק קצת כצד הראשון מלשון השאילתות סי' ע"ו, בכל הגרסאות, יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחיטים וכו' ואע"ג דפליג ר' יוחנן בן נורי דאמר מין דגן הוא לית הלכתא כוותיה. לא הזכיר את חיוב הכרת על החמץ. משמע שעניין דגן ועניין חמץ ומצה הוא עניין אחד.
ב) ונראה להסביר שתוכן ההיקש של מצה לחמץ הוא לימוד שמצה צריכה להיות מאותו המין שאליו שייך החמץ. המין הוא הנקרא דגן. המין "דגן" נקבע גם על פי התכונה שהוא מחמיץ. כשם שהתכונות לקביעת מין לענין כלאים כוללות גם טעם. ירושלמי כלאים פ"א ה"ה, התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלין דומין ותימר כלאים א"ר יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי. אפשר שהחשבת תכונת "ראוי" להחמיץ נעשית רק אחר שלחמץ יש חשיבות לְדין, ואפשר שגם בלא זה תכונת אין ראוי להחמיץ גרועה מתכונת טעם הנ"ל. (אולי משום שעיקר החשיבות של דבר שדרכו להאכל מבושל, עכ"פ לגבי ברכת בורא פרי העץ, הוא המצב לאחר בישול. אכן סברא זו אינה נוחה למ"ש להלן בחילוק בין זרע לעיסה).
וכן מוכח קצת גם מזה שר"י בן נורי, שטעמו כאן שחימוץ אורז הוא חימוץ ולא סירחון, הוא החולק גם לעניין ברכת המזון שאורז הוא דגן.
אין הלימוד, שכמו שבחמץ יש תכונת חימוץ כך במצה צריכה להיות תכונה זו, בצורת "ראוי לחימוץ", וכיון שמצה אפויה ואפוי אינו מחמיץ, עוברים לצורת היה ראוי לחימוץ. אפשר שלא בוחרים בצורת היקש זו משום שהיא צריכה לעבור מעבר רחוק, מחמץ לראוי לחמץ ומשם להיה ראוי לחמץ.
ההסבר שלריב"נ עיקר הדיון הוא האם אורז מין דגן אפשרי רק אם "קרמית", בה חולק ריב"נ בסמוך כנ"ל, היא כפי פירוש שני של הערוך ערך שצנית, שהוא מין חיטין, או פירוש דומה, אבל לא לרש"י אם הפירש שלו, "קצח", משמעו כפירוש "קצח" היום.
ג) טענת ר' יוחנן בן נורי היא שאמנם אפשרות חימוץ קובעת את המין "דגן", כפי שלמדים מחמץ, מ"מ אורז ודוחן כיון שהם דומים לדגן בשאר תכונות, מראה העלים וצורת הגרגרים, הרי כיון שיש בהם חימוץ במידה חלקית די בזה לשייך אותם לדגן.
ומ"ש ר"י בן נורי שאורז ממהר להחמיץ הכוונה שהפעולה של אורז היא חימוץ אלא שהיא נגמרת מוקדם ולכן נשאר נוקשה. (ואולי הוא סובר במה שהוחמץ ע"י מי פירות שממהר להחמיץ והוא נוקשה שאין זה שני דברים נפרדים אלא שהחימוץ שלהם נפסק מוקדם באמצע התהליך ולכן הוא נוקשה). אפשר אולי שרק אחר שנתרבה נוקשה ממחמצת הרי נוקשה של דגן בכלל חצי שיעור של חמץ ועי"ז נכלל בהיקש.
אחר שאורז הוא דגן והוא בכלל מצה, שוב החמץ לומד ממצה שהחימוץ באורז, אף שאינו נגמר כמו חימוץ חיטים, נחשב לחימוץ גמור וחייבים עליו כרת. או משום שהוא האפשרי באורז, או משום שהוא עדיף מנוקשה סתם.
כלומר. אילו לא למדנו מצה מחמץ, לימוד שהביא אותנו ליחס חשיבות למין של המחמיצים, לא היינו כוללים בשם חמץ את האורז והדוחן. אבל כיון שההיקש מצריך לדון במין החמץ, ולצרף אליו את האורז והדוחן לגבי מצה, שוב למדים חמץ ממצה.
ד) עי' בחי' רבינו חיים הלוי חמץ ומצה פ"ו הל' ה' בעניין העושה עיסה מן החיטים והאורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובת מצה בפסח. שבזבחים ע"ח. כתב שהוא משום שטעם כעיקר, ואילו בירושלמי חלה פ"א הל"א כ' שהדין קיים רק בחיטים ואורז משום שאין האורז נגרר אלא עם החיטים. (עי' סוף הלכות חלה לרא"ש והלכות חלה לרמב"ן דף ל"ב ע"א, שאין הטעמים חולקים). עיי"ש שהסביר שדין גרירה הוא שעי"ז מקבל שם לחם.
אבל בירושלמי רפ"ק דחלה שני לימודים שחלה רק מחמשת המינים. לימוד ראשון "מ"לחם הארץ מביא רק חיטה ושעורה ו"עריסותיכם" מוסיף כוסמת וכו'. לימוד שני גז"ש לחם לחם ממצה שבאה לידי חמץ. מהגמרא שלנו שמביאה רק את הלימוד השני משמע קצת שאינו מסתמך על "מ"לחם. ואינו מצריך שם לחם.
ה) ואולי יש להסביר בדרך אחרת.
עי' תוספות מנחות ע':, וא"ת והנך מינין שהן כלאים זה בזה כדתנן בריש כלאים היאך הן מצטרפין הא תנן בפ' שני דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה וי"ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה לפי שעיסותיהן דומות זו לזו כדאיתא בירושלמי בפ' בתרא דחלה. מוכח שהמאפיינים את הבדלי המין אינם נקבעים תמיד ע"י אותן תכונות, אלא חשיבות התכונות הקובעות נעשית כל פעם לפי הדבר שבו דנים. תכונה הקובעת מין חיטים בגרגרים אינה ממשיכה לקבוע כאשר הגרגרים נעשים עיסה.
ממילא ניתן לומר שגם בנידון שם דגן בעיסה אין שם זה נקבע ע"פ שם דגן של הגרגרים אלא ע"פ שם דגן של העיסה.
ו) ביתר ביאור. עיקר שם עיסת דגן הוא עיסה של חיטים או שעורים. (או גם עיסת כוסמת וכו'). כאשר דנים על חמץ הדיון הוא גם על גרגרים, וכבר כשהדבר בגרגרים נקבע השם של השייך לחמץ. ואז מדמים גם לפי צורת העלים וכדומה. באשר דנים על חלה, שהיא רק משנעשית עיסה, ועל מצה שהיא משנאפית, הרי הדיון האם עיסה זו היא עיסת דגן נעשית לפי דמיון התכונות של עיסה זו לעיסת חיטה ושעורה.
ויש לומר שכדי שהעיסה תהיה דומה לעיסת דגן ותהיה "מין" שלה צריך שיהיה בה טעם של דגן נוסף לתכונה של חימוץ. הגרירה היא שהחיטה גורמת לאורז להחמיץ. יכולת ההחמצה אינה תלויה בהכרח בחומר (או בכל החומרים) היוצר את הטעם. וצריך גם שיהיה בעיסה טעם של דגן, טעם של דגן ממש ולא טעם הדומה לטעם דגן. אם טעם כעיקר הרי הטעם נחשב לטעם דגן, וממילא העיסה נעשית מין עיסת דגן. אם אין טעם כעיקר הרי אין לטעם הדגן חשיבות, ואין בכוחו לעשות את העיסה לעיסת דגן. (יש לדמות זאת לענין ריח רע, שאם אין לו עיקר אין צריך להרחיק ממנו ד"א, עי' משנ"ב סי' ע"ט ס"ק ל"ב).
ז) אולי עיקר שם דגן הוא בחיטה ושעורה. עי' ירושלמי חלה פ"א ה"א, כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' יכול יהו כל הדברים חייבין בחלה תלמוד לומר מלחם ולא כל לחם אם מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חיטין ושעורין בלבד כוסמין שיבולת שועל ושיפון מניין תלמוד לומר ראשית עריסותיכם ריבה וריבה. הרי שאם "לחם" אינו כולל את כל האוכל הריהו כולל רק חיטה ושעורה. ונאמר שהוא הדין לשם דגן עיקרו הוא חיטה ושעורה ואילו כוסמת שיבולת שועל ושיפון הם "מינהו" כמו מין עורב וכדו'. ומחלוקת ר' יוחנן בן נורי וחכ' בעניין אורז הוא האם גם אורז דומה מספיק לחיטה או שעורה.
היסוד ששם קבוצה נעשה ע"י תולדה לפרטים עיקריים, אפשר, ע"פ דברי הרמב"ם בפיהמ"ש הקדמת קדשים שפסח בכור ומעשר אף שאינם שלמים בכ"ז נספחים לשם שלמים. עיי"ש.
הרמב"ם שם אומר רק שקיימת קבוצה של שלמים, ופסח וכו' הם פרטים הנספחים אליה. למ"ש נוח יותר לומר שקבוצת השלמים עיקרה שלמים סתם (או גם תודה) ופסח לא שייך בסתם אליה, אבל כשדנים על הקבוצות הגדולות, ופסח הוא רק פרט אז מספחים אליה את הפסח וכו'. מחשבה כעין זו עי' בסימן הראשון בב"ק לגבי הלמד מאש ובור והוא תולדה של בור.
ועיין עוד בצפנת פענח כלאים פ"ג תחילת ה"א, דכל היכא דהטעם שלהם או המראה שלהם הם משונים ועי"ז הם דומים למין אחר הוי כלאים אבל כל היכא דהם משונים ולא נדמו למין אחר עי"ז לא אכפת לן.
אם לא נאמר שקיימת היטפלות לגבי המין מה יפריע למין האמצעי להיות שייך גם למין הראשון וגם למין השני.
ח) (ואולי י"ל עפ"ז שזה הגדר של דיבור בהוה, שקבוצה נקראת בשם פרט חשוב מתוכה. וכמ"ש במקום אחר, שהתוכן של הפרט הוא השם של הקבוצה, ולא השם של הפרט, והוכחנו ממ"ש בב"ק י"ז: לפי הנמק"י שכיון שילפינן משבת ש"בהמה" כולל חיה ועוף ה"ה "בעיר". ושם הוא דיבור בהוה. לנ"ל זה משום שהקבוצה היא תולדות של הפרט הזה. ותולדה היא הסתפחות לתוכן של העיקר. ובעיקר י"ל כן בדיבור בהוה שבצורת ק"ו, גילוי מילתא).
ט) לכאורה יש לפקפק בכל היסוד, מלהלן ל"ו., רבי עקיבא אומר מצה ומרור, מה מרור שאינו בכורים אף מצה שאינה בכורים אי מה מרור שאין במינו בכורים אף מצה שאין במינה בכורים אוציא חיטין ושעורין שיש במינן ביכורים תלמוד לומר מצות מצות ריבה.
לפי הפנ"י שכוסמין אינם חייבים בביכורים, וכ"כ הרא"ש ברכות פ"ו סי' כ"א, מתוספתא ברכות פ"ד שכוסמין אינם משבעת המינים (עי' מעדני יו"ט שרק לא נזכרו במפורש, אבל הם מין חיטים. וצ"ע עי' משנה כלאים רפ"א שהם כלאים עם חיטים. וגם, אם כוסמת אינה בכלל משמעות "חיטה" מה ההכרח שתהיה בכלל שבעת המינים, לא כתוב "חיטה למינה"). הקושיה היא שימעטו רק חיטים ושעורים. וקשה שאם עיקר שם דגן או לחם הוא בחיטים ושעורים, וכוסמת וכו' נטפלים אליהם, בפשטות אין למעט רק את החיטים והשעורים.
אבל עי' חי' ר' דוד וחי' הר"ן שקושיה בעלמא היא שמצה רק מחמשת המינים. וכן בתוס' הרא"ש הקשה א"כ אוציא כל המינים דכולם מין חיטים ושעורים נינהו וכו'. וה"ה לדידן.
י) לפי האמוּר באות ו' אפשר, שמ"ש במשנה חלה פ"ג מ"ז, העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, שלא הזכירה שחייבים על חימוצה כרת, דבר זה בדוקא ובאמת פטור מכרת. והוא שבעיסת חיטים ואורז מקבל שם דגן רק בגלל החשבת תכונות של עיסה. חיוב כרת בחמץ ישנו כבר בגרגרים, וממילא השם לגבי כרת נקבע אז, ואז הוא אורז ואינו דגן.
(אמנם בספר התרומה סי' מ"ט הובא ברשב"א חולין צ"ח: מצטט את המשנה שהובאה בזבחים ע"ח. שחייב על חימוצו כרת, אבל אפשר שאינו אלא שגרת לשון כמו שהוא בחת"ס או"ח סי' נ' ד"ה אמנם פשיטא).
ועי' שו"ת באר יצחק חלק או"ח סימן ח ד"ה ועוד רציתי, דאף במה שאינו חייב כרת ג"כ יוצא י"ח מצה כיון דעובר עכ"פ בלאו, כדמצינו בפסחים (דף ל"ה ע"א) דאיבעי להו לריו"ח בן נורי דאמר יוצאין באורז י"ח אי קרוב להחמיץ הוי אבל חמץ גמור לא הוי ואינו חייב כרת, ומ"מ יוצאין בה משום דהא הוי עכ"פ בלאו.
יסוד זה הוא לפי התירוץ הראשון בתוס' מנחות הנ"ל ריש אות ד'. אבל לפי התירוץ השני, שיטת התוספתא, אין הבדל בין עיסה לגרגרים, וממילא חייב כרת באורז וחיטה.
יא) להלן ל"ה:, תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל וכו' תלמוד לומר (דברים ט"ז) לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכן אזלא אמר רב ששת הא מני רבי שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור. לכאורה נראה מזה שההיקש של של מצה לחמץ הוא לעצם החמץ, ולא כפי שהוסבר בתחילה שהוא למין של חמץ.
אכן נראה ששם הלימוד אינו לשם "מצה" אלא למצות מצה. כלומר אין הלימוד "מצה" מ"חמץ", אלא של "תאכל מצה" מ"לא תאכל חמץ". יש עוד לימודים של מצות מצה מאיסור חמץ. להלן צ"א:, כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשים הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה. וכן לעיל כ"ח: לקבוע חובת אכילת מצה אפי' בזמן הזה, או שאין איסור החמץ משש שעות ולמעלה. עיי"ש.
הלמוד בדף ל"ה: הוא שכמו שבאיסור חמץ אין איסור טבל כך מצות מצה היא כשאין איסור טבל.
בלימודים ההם אין לימוד ישיר מחמץ שמצריך מעבר אל היה ראוי להיות חמץ, שנתבאר באות ב'.
מה שאין למדים בהיקש רק לענין מצות המצה ואיסור החמץ, נראה ע"פ הירושלמי חלה פ"א ה"א, כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' יכול יהו כל הדברים חייבין בחלה תלמוד לומר מלחם ולא כל לחם אם מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חיטין ושעורין בלבד וכו'. אפשר שאין הסברא החיצונה של משמעות "לחם" כוללת כל לחם, אלא שיש ספק בין כל לחם ובין חיטה ושעורה בלבד. העובדה שיש ספק יוצרת העדפה ללמוד פיתרון בשבילו. לכן אף שהלימוד של "מין מצה" מ"מין חמץ" גרוע יותר מאשר הלימוד של דין מצה מדין חמץ בכ"ז למדים אותו. לימוד גרוע בגלל ספק נשאר גרוע יותר ואינו דוחה את הלימוד הטוב יותר. מגדר אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
|
|
|
|
|
