|
|
|
|
פסחים ל"ג:
הדרשה שקבלת טומאה בכל שהוא
אי הכי כביצה נמי.
ורש"י, אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן אבל אין מטמא אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה ברביעית והכי תניא בתורת כהנים, מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא תלמוד לומר אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת, והיינו כביצה. ותוספות, וההיא דת"כ שהביא רש"י שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא.
א) בתו"כ שמיני פ"ט, יכול אף אוכלי בהמה יהיו מיטמאים באויר כלי חרס ת"ל האוכל האוכל אוכלי [אדם] מיוחדים מיטמאי' באויר כלי חרס ואין אוכלי בהמה מיטמאין באויר כלי חרס או יכול שאני מוציא את אוכלי בהמה שחישב עליהם למאכל אדם ת"ל כל אוכל יטמא יכול כל אוכל תלמוד לומר אשר יאכל פרט לאוכל סרוח אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא תלמוד לומר אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה.
לשיטת רש"י שהלימוד לימוד גמור צריך לבאר מנין לדרוש שוב את "מכל האוכל" שמִיטמא בכל שהוא, (בתו"כ לפנינו וכן בכתבי יד וברמב"ן עה"ת לא מובא "כל", ואפשר שרש"י פירש כן את גרסת התו"כ) , הרי כבר ריבינו מ"כל" אוכלי בהמה שחישב עליהם לאדם.
ב) כ' בקרבן אהרון על התו"כ שם, בתירוץ ראשון, שמה שדורשים את "אשר יאכל" בב' פנים, לאוכל סרוח ולשיעור ביצה הוא שפעם אחת קוראים אותו עם יטמא שלפניו, כל אשר בתוכו יטמא וכו' מכל האוכל אשר יאכל, ופעם שניה קוראים אותו עם יטמא שאחריו, אשר יאכל וכו' יטמא. והטעם ש"יטמא" השני מיותר. עיי"ש. אבל לא הסביר מדוע דורשים גם "ה"אוכל למעט אוכלי בהמה וגם כאילו כתוב "אוכל" סתם לרבות כל אוכל, בכל שיעור. ובמיוחד קשה, מזה שבגלל דרשת "אוכל" כזו דוחים את "אשר יאכל" מלדבר על קבלת טומאה אל טימוא אחרים.
ובאמת לתוס' שהתו"כ שאוכל נטמא בכל שהוא הוא אסמכתא, וגם קבלת טומאה בכביצה, הדרשה של אשר יאכל נדרשת בקבלת טומאה.
ועי' בפנ"י שלשיטת ר"ע ששני עושה שלישי דורשים כאן יטמא, יטמא אחרים. והתו"כ אליבא דר"ע. וכן רש"י כאן אליביה. גם הרמב"ם טומאת אוכלין רפ"ד סובר שרומאת עצמן בכל שהן מדאורייתא, עי' כס"מ.
ג) הנראה בדעת רש"י.
עי' בסימן על פסחים ל"ג. לו ולא לאורו, אות ה', ובשאר מקומות, שיש שביטוי נקרא גם לפניו וגם לאחריו, כמו לעיל כ"א: לגר במכירה מנין תלמוד לומר לגר אשר בשעריך תתננה או מכר לנכרי בנתינה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכר לנכרי.
גם כאן ראוי לקרא, כל אשר בתוכו יטמא וכו' מכל האכל אשר יאכל מכל האכל אשר יאכל וכו' יטמא. אכן בסתם נראה שלא היינו למדים כן, נראה שאין דרשה זו חזקה כדי להעביר את חלקה השני לאם אינו עניין. הרי גם בסתם יש מחלוקת על דרשות כאלה.
כאן "יטמא" השני מיותר, די היה לכתוב, כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים. כיון שכך כל מה שנקרא עם "יטמא" השני מיותר. וזה גורת שדרשת "כל האוכל" השניה חזקה דיה כדי ש"אשר יאכל" כיון שאינו יכול להדרש על הדבר הניטמא, יעבור באם אינו ענין לדבר המטמא.
כלומר קודם יש יתור של "יטמא" והוא צריך להדרש, ובוחרים באפשרות של קריאה עם שלפניו, ושוב אומרים אם אינו ענין.
ד) לתוס' ש"אשר יאכל" נדרש גם לקבלת טומאה, הצורך שלא לעשות אם אינו עניין גורם או שנקרא פעם שניה רק את "אשר יאכל", או שבפעם השניה נקרא את "כל האוכל אשר יאכל" כלשון בני אדם, תוכן אחד ונדרוש רק ענין כביצה.
לרש"י לא עושים כן. נראה שמהלך המחשבה הוא, קודם יש קריאת פעמים כאפשרות. האפשרות נדחית כיון שהיא מצריכה אם אינו עניין. שוב דנים ביתור. העדיפות של דרשת היתור היא בחירת אפשרות שהיתה קיימת. הטעם לדחייתה אינו קיים. יתור יכול לגרום אם אינו עניין. ואף שבעלמא עדיף לבחור את אחת מהאפשרויות של התוס', דלעיל בסמוך, כדי לא ליצור הכחשה ואם אינו עניין, כאן שיש יתור עדיף לומר שהוא מעורר אפשרות הקיימת בעלמא, או אפשרות שעלתה כבר ונדחתה.
ה) ברישא של הברייתא דרושים את"כל", את "ה"אוכל ואת "אשר יאכל". כאן לא דורשים את "ה"אוכל, זו דרשה גרועה, עי' קידושין ט"ו. ואידך הוא ההוא לא דריש, וכעי"ז בעוד מקומות. לכן אינה נדרשת שוב כשאין מה לדרוש ולא מחפשים לומר בה אם אינו עניין.
מה שדורשים קודם לעניין מאכל בהמה משום שהוא בעניין עיקר שם אוכל, ורק אח"כ דורשים לעניין השיעור שהוא רק חשיבות. ואולי גם כיון שבעניין שם אוכל אפשר לדרוש גם את "ה"אוכל.
ו) עי' רמב"ם טומאת אוכלין פ"ב הי"ד, כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה. ולהלן הי"ח, כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל ונסרח, אם נפסל מלאכול הכלב או שיבש כחרש ה"ז טהור, ואם נפסל מלאכול אדם ועדיין הוא ראוי לכלב ה"ז טמא כשהיה. והראב"ד, הי"ד, לעולם מקבל טומאה עד שיפסל מן הכלב והוא שהיה ראוי מתחילה לאדם אבל אם לא היה ראוי לאדם אע"פ שהוא ראוי לכלב אינו מקבל טומאה מפני שהוא כמאכל בהמה שאינו מקבל טומאה.
הרישא של התו"כ, האוכל האוכל אוכלי [אדם] מיוחדים מיטמאי' באויר כלי חרס ואין אוכלי בהמה מיטמאין באויר כלי חרס או יכול שאני מוציא את אוכלי בהמה שחישב עליהם למאכל אדם ת"ל כל אוכל יטמא יכול כל אוכל תלמוד לומר אשר יאכל פרט לאוכל סרוח.
לפי הראב"ד. "ה"אוכל, המיוחד, כמו "הי"רך המיומנת וכדו', העומד לאדם. מ"כל" ריבוי שגם כשהוא לעצמו לבהמה היחוד לאדם מועיל. "אשר יאכל" אינו מתיחס לסוג האוכל, אלא לעתיד האוכל לפי מצבו עכשיו, ובו אין מיעוט של ראוי רק לכלב, יוצא שכל אוכל שעתיד לכלב לא פקע ממנו דין קבלת טומאה. לראב"ד הנידון כאן הוא קבלת טומאה.
לפי הרמב"ם קוראים את "יטמא" הראשון בנפרד עם כל חלק שלאחריו. יטמא מ"כל" "ה"אוכל, נדרש כמו לראב"ד, ובזה "יטמא" היינו יקבל טומאה. ושוב קוראים בנפרד יטמא אשר יאָכל היינו עתיד להאכל, כנ"ל, אבל בו המשמעות של "יטמא" אינה יקבל טומאה, אלא ישאר בטומאה.
אפשר שגם בסיפא לפי הרמב"ם אין כאן אם אינו ענין גמור, אלא שקוראים בנפרד "כל האוכל יטמא" ו"אשר יאכל יטמא". והדרשה יטַמֵּא אינה אל תקרי, לרמב"ם, במו"נ, דרשת אל תקרי אינה אלא אסמכתא, אלא מעבר לתוכן של טומאה הראויה לטמא אחרים. (ואף שקוראים בנפרד עדין אין דרך לקרא רק את השני).
סיכום. מחלוקת רש"י ותוס' ב"אשר יאכל" המלמד שיעור ביצה, לרש"י דן בקבלת טומאה לתוס' מועבר לטימוא אחרים. היסוד הוא אם דורשים את "כל האוכל" גם לענין שיעור בכל שהוא..לתוס' הקריאה הנוספת שמחייב "יטמא" השני אינה כוללת את שלפני פניו, כיון שזה יכחיש את שלפניו ויצריך העברה לענין אחר. לרש"י כיון שבעלמא ראוי לקרוא את הכל פעם שניה שוב היתור גורם שיקראו אותו אף שגורם לאם אינו עניין.
|
|
|
|
|
