|
|
|
|
פסחים כ"ח.
: בדעת ר' יהודה שחמץ בשריפה
(המיעוט של "ה"נותר. ר' חיים)
חזר רבי יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה שתק רבי יהודה.
א) בתוס' הר"פ הוסיף, ור"י סבר דכיון דדמי ליה לנותר לא ממעטינן ליה דדמי לנותר מכל צד דאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וישנו בבל תותירו, וא"כ מרבינן ליה כמו נותר.
לכאורה צ"ע בדברי תוס' הר"פ, לא ממעטינן דדמי לנותר דאסור באכילה וכו' וישנו בבל תותירו, הרי בד"ה חזר בו ר"י הביא את דברי ריב"א שבתוס' דהשתא (שמביא את בל תותירו) אין צריך לאיסור אכילה והנאה.
ונראה לפרש, ע"פ מ"ש תוס' הר"פ שם שהלימוד כאן הוא בנין אב. ונֹאמַר, הסברא החיצונית בכל דין היא שאין בו דין שריפה עד שנלמד כן. והמיעוט של "ה"נותר הוא שאין ללמוד בשאר מקומות שיהיה בהם דין שריפה. לכן רבנן סוברים שאין בכח הבנין אב להוציא מידי המיעוט של "ה"נותר.
דעת ר"י שכיון שחמץ שונה מכל האיסורים ודומה לנותר בזה שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, לכן אינו בכלל המיעוט. לזה אין מועיל ה"יוכיח" מחלב שור הנסקל, שם אסור הכרת הוא משם אחר מאשר איסור ההנאה, ואין האיסורים מצטרפים לתת שם מיוחד לחלב שור הנסקל. והמין של שור הנסקל שונה מהמין של נותר. והמיעוט של "ה"נותר הוא שמיחד את הנותר מהשאר, כמו "ה"ירך המיומנת שבירך, ירך ימין. כלומר שמין הנותר הוא מין מיוחד. ומה שפרך משור הנסקל לא היה אלא כשרצה ללמוד מבנין אב. (שהרי גם אם אין לימוד שאינו בשריפה, עדיין צריך לימוד שישנו בשריפה, כנ"ל). על בנין אב אפשר לפרוך גם מדבר שמקבל את דיניו מסיבות נפרדות, הוא תלוי בַּדינים שבפעַל.
לרבנן מיעוט "ה"נותר חל גם על הדומה ביותר לנותר.
(לדברַי מה שהוסיף בר"פ לשון וישנו בבל תותירו, אינו בדוקא. כתבתי כן כדי שהשיקול ישנו בבל תותירו יעמוד בפני עצמו, שהוא נצרך לבנין אב ואינו נצרך לזה שלא יתמעט מ"ה"נותר. ובזה נוח הלשון דנו דין אחר. אם צריך את הכל בצירוף בל תותירו לשלא, היה ראוי לומר כבר שהכל מצטרף לבל תותירו גם לענין הבנין אב. וגם רחוק לומר שמה שגורם לסילוק המיעוט ישמש גם לבנין אב. אכן אין זה הכרח גמור).
ב) כעין הענין דהכא אליבא דר"י, של מיעוט רק לַרחוק, עי' תוס' פסחים פ"ד. ד"ה הא, דקסבר ר"ל גבי פסח (האם גידין שסופן להקשות נחשבים בשר) בתר בסוף אזלינן והתם (עור הראש של עגל הרך גבי קבלת טומאה) אזיל בתר השתא וי"ל שלפי שבעור ראש של עגל הרך יש לו טעם בשר הרבה מגידין. המיעוט של ר"ל הוא כמ"ש בירושלמי פסחים פ"ז הי"א, שהובא שם, "ה"בשר ולא גידים ועצמות. הרי שלר"ל "ה"בשר ממעט רק את הרחוק, ולא את הקרוב, עור הראש הרך, אף שגם בו קיימת הסברא של סופו להקשות.
לכאורה מה ש"ה"נותר אינו ממעט את הדומה לו, הוא כר"א בתרומות פ"ו מ"ו, (זר שאכל תרומה) רבי אליעזר אומר משלמין ממין על שאינו מינו וכו' ורבי עקיבא אומר אין משלמין אלא ממין על מינו וכו' שנאמר (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש כל שהוא ראוי להיות קדש דברי רבי אליעזר ורבי עקיבא אומר ונתן לכהן את הקדש קדש שאכל.
לפי זה ר"ע סובר שממעטים גם את הדומה למה שנאמר בו "ה", ואינו כשיטת ר"י. אבל ברש"י פסחים ה': מפורש שר"ע סובר כר"י שאין ביעור חמץ אלא שריפה.
ג) ואולי יש לומר שלר"ע "ה" הבא לענין מיעוט שלא יוכלו ללמוד מהנאמר, כמו "ה"נותר שלא ילמדו ממנו שאר חפצי איסור, הוא גרוע יותר מ"ה" הגורם רק שלא יהיה בכלל האמירה, כמו במיעוט של "הקדש". ב"ה"נותר בא להכחיש שיקול ללמוד מנותר, ואילו ב"ה"קדש לא בא אלא שלא יכללו בנתינה, ואין דבר שה"ה" מכחיש. וכשבא לומר שלא יִלְמְדוּ ר"ע יודה לר"א. כענין שיורדים דרגה אחת לדבר יותר קשה, עי' סנהדרין נ"א:. היינו אין ממעטים אלא את הפשוט יותר למעט.
ומה שאמרנו לעיל בסמוך מפסחים פ"ד. שממעט מ"ה"בשר רק גידים ולא עור הראש הקרוב יותר הוא כר"א, וכן היא ההלכה.
ד) יסוד הסברא של ר"ע המחלק כנ"ל היא ע"פ ברכות י"ג. ורבי שלא יקרא למפרע מנא ליה נפקא ליה מדברים הדברים ורבנן דברים הדברים לא דרשי. הרי שיש מקרים שאין דורשים את "ה". וצריך לומר שאין דעת חכ' ב"ה"דברים שה"ה" אין לו תוכן של מיעוט, אלא שיש לו תוכן רק אין מקבלים אותו, כיון שאין מה לקבל. כעין זה דעת ר"ע שלענין הוצאה מלימוד אין מקבלים את המיעוט ע"י "ה" שמלמד שנותר מיוחד, במלואו, אלא אומרים שהוא מיוחד רק למיעוט הרחוקים לו. (במגילה י"ז: ובסוטה ל"ב: הלשון דברים הדברים לא משמע להו, היינו שאומרים שאין ב"ה"דברים מיעוט. ואפשר שזו גם הכוונה בברכות. ונראה שהם אומרים בו מגדר דברה תורה כלשון בני אדם. אכן אין זה מפריע לומר שיש מקומות שבהם כח הדרשה חלש מאשר במקומות אחרים).
ועי' חולין כ"ד. "ה"ערופה מלמד שלא נלמד לפרה אדומה בק"ו שגם עריפה טובה בה. פרה קרובה לעגלה ובכ"ז מתמעטת. אין זה בהכרח שלא כר"ע, שם הטעם משום שאין דבר אחר שיכול ללמוד בק"ו וצריך מיעוט.
ה) ר' חיים חמץ פ"א ה"ג כתב, אליבא דהטור, שלר' יהודה שביעור חמץ בשריפה, המצוה חלה בחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה, ולכן יש בו דין נעשתה מצותו ואפרו מותר, ואילו לחכ' שהשבתתו בכל דבר הרי המצוה שלא יהיה לבעלים חמץ, לכן אף אם שרפו אין בחמץ דין נעשית מצותו.
ר' שלמה היימן בחידושיו על פסחים ס"ג (הובא בחידושי בתרא על הגר"ח שם, אות קמ"א) הקשה עליו שהרי הרמב"ן על התורה (שמות י""ב י"ט) כתב שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ ברשותנו. ובכ"ז אף אם הוציא מרשותו לא מקיים מצות השבתה אלא במפרר וזורה לרוח. הרי שיש במצות השבתה גם מה שאין באיסור בל יראה ובל ימצא. (עיין רש"י פסחים כ"ח., או דילמא, לרוח הוא דבעי פירור שמא יזרקנו שלם וימצאנה אחר ויאכלנו. וכ"כ משנ"ב תמ"ה סק"ב. אכן בשו"ע הרב שם בקונטרס אחרון צידד לדעת הרמב"ם והטור שהוא דאורייתא). ועי"ש מש"כ בחידושי בתרא.
ו) ונראה שאף אם גם לחכמים יש דין מיוחד בהשבתה, אין דין זה גדר מחודש בגוף החמץ, כשריפה, אלא מגדרי שלא יהיה לו חמץ. כלומר. דין מפרר הוא על הקשר שבין האדם לחמץ. ע"י הפירור הוא עושה את החפץ לאבודה ממנו ומכל אדם, שזה מצב שלא שייכת בו בעלות, ועשייתו הוא עשיה חזקה יותר של סילוק בעלות. והחמירה התורה לסלק את הקשר שלו באופן יותר חזק, שהחמץ יהיה בגדר אין במינו בַּעֲלוּת. סילוק קשר זה אינו מצוה בשם החמץ, וממילא אינה יכולה להפקיע את שם החמץ.
(בסברא זו מבואר מ"ש המג"א סי' תמ"ה סק"ב שאף שאחר השלכה לים יכולים דגים לאוכלו אין אנו חשים להם כיון שאינו מתכוין שיאכלו. אם ענין נפסל מכלב הוא שגם לאכילת כלב יש שם אכילה, אין נראה כמג"א, כמ"ש בשמות כ"ג י"א ויתרם תאכל חית השדה. לנ"ל ניחא. אלא שאז לא יהיה הדין כמג"א שמותר לזרוק לבית הכסא שלו, שהרי עדין אינו אבוד כדי ליתן לכלבו).
לר' יהודה המצוה היא בשם החמץ. שהרי הוא למד מנותר שבו אין דין בל יראה, אינו עובר בזה שיש לו חמץ, ובו הגדר הוא בגוף הנותר. וכן דין שריפה הוא בגוף החפץ, ורחוק ליחס דין כזה לדין שהוא ביחס שבין האדם לחפץ.
לשיטת חכמים שאין למדים מנותר אלא למדים את התוכן מלשון תשביתו שאור מבתיכם, אין ראוי ליצור גדר חדש, כמש"כ במקומות אחרים.,, לכן הם חייבים להשאיר אותו על הגדר של לא יראה "לך" שאור.
ז) בגליונות החזו"א על חי' ר' חיים הקשה, מה השיבו חכמים שסופו להקל אם אין לו עצים והלא ע"כ אין כוונת חכמים שלא יבער שהרי ע"כ יבער שלא יעבור על ב"י אלא שלר"י חסר לו מצות הביעור ויכול לזרות ע"י נוכרי, מכלל דלרבנן כשאין לו עצים עדין רמי עליה מצות תשביתו מלבד תיקון שלא יעבור בב"י. גם בזה היה ניתן לומר שאף שיש מצות השבתה מלבד תיקון בל יראה הרי הוא תוספת מאותו גדר, כמ"ש לר' שלמה היימן.
אכן אין צריך לזה. עי' מכילתא דרשב"י י"ב ט"ו, הגיעה שעת ביעור ולא ניתמנה לו האור שישרפנו מפרר וזורה לרוח או מטיל לים לדגים ר' יהודה או' ממתין עד שיגיע לישוב וישרפנו שהיה ר' יהודה או' אין מצות השבתתו אלא שריפה. הרי שלר"י באמת אינו מבער כדי לא לבטל את העשה בידים. ואולי זה מגדר עשה דוחה ל"ת, והוא בעידניה שאם יקיים הל"ת יִדָּחֶה העשה בידים.
ח) עוד הקשה החזו"א, היאך יליף ר"י חמץ מנותר הלא נותר הוה מצוה ואם שרף ע"י נוכרי הוה ככיסה דם חיה ועוף ע"י נוכרי אבל חמץ שאין בו מצות ביעור ויכול לעשות ע"י קוף למה נילף מנותר שיהיה דוקא בשריפה ולענין עיקר פירוש המצוה לא שייך למילף מילתא ממילתא.
ונראה שאין דבריו של החזו"א קיימים אלא כשללא הלימוד ממצוה אחרת היה גדר המצוה הַלְּמֵדָה ידוע. אבל כאן מעצם אמירת תשביתו אין גילוי שעיקרה שלא יהיה לו חמץ, ומה שאומרים כן הוא משום שעדיף לא לרבות גדרים, ואין מרבים ללא גילוי מיוחד. ובעיקר שהשבתה היא מפרר וכו' והיא מעבר לחיוב משום לא יראה, כנ"ל אות ד'. לכן לר' יהודה שיש לימוד בבנין אב שעיקר המצוה הוא בשריפה, והיא חיוב כשלעצמו, אפשר ללמוד זאת מנותר.
|
|
|
|
|
