|
|
|
|
פסחים כ"ו.
הנאה מהדשן המוּצא לחוץ לעיר
ושמו אצל המזבח שלא יפזר ושמו שלא יהנה משום דהוו תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד.
הרמב"ם תמידין ומוספין פ"ב הט"ו, וכשמוציאין אותו (את הדשן שאחר תרומת המזבח) לחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה ולא הזרמים גורפים אותו ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו שיניחנו בנחת ואסור ליהנות בו. והראב"ד. ושמו שיניחנו בנחת. א"א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן ואין מעילה אלא בתרומת הדשן.
א) כתבו מקדש דוד קדשים סי' ל"ב אות ב', ועוד, שמקור דברי הרמב"ם שגם בדשן היוצא מחוץ למחנה יש איסור הנאה, בירושלמי יומא פ"ב ה"ב, מניין שהוא (דישון המזבח הפנימי, המובא אל מזרחו של כבש) אסור בהנייה ר' לא בשם ר' לעזר אל מקום טהור שיהא מקומו טהור רבי זעורה בשם ר' לעזר לא אמ' כן אלא מניין לדישון מזבח החיצון שהוא אסור בהנייה ת"ל אל מקום הדשן שיהא מקומו לעולם.
בפשטות דעת ר' אילעא שלמד מ"אל מקום טהור" היינו מקרא דויקרא פרק ו' ד', והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. והיא הוצאת הדשן שמוסיף הרמב"ם על הנאמר בגמרא כאן. ור' זירא לומד מויקרא א' ט"ז, והסיר את מראתו בנצתה והשליך אתה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. פסוק זה דן במקום הדשן הנידון בסוגיין ששמו אצל המזבח.
ביאור דברי הירושלמי נראה שר' אילעא בשם ר"א דן בדישון מזבח הפנימי ואומר שדינו נלמד מדישון מזבח החיצון אל מחוץ למחנה שאסור בהנאה. ר"ז אומר שדישון מזבח החיצון שאסור בהנאה נלמד מאיסור הנאה של תרומת הדשן. עכ"פ לתרוייהו דישון מזבח החיצון אסור.
בגמרא נזכר רק הלימוד של האיסור בתרומת הדשן. בפשטות אין הגמרא כר' אילעא הסובר שיש לימוד מיוחד לדשן ששמים בחוץ, אחרת היתה צריכה לומר שיש שני כתובים בדשן. (אף שאפשר לומר שהלימוד מ"טהור" בחוץ שהוא איסור הנאה, לא היה נלמד אילולא נאסרה ההנאה בתרומת הדשן שבפנים) . אבל אין ראיה שהגמרא חולקת על הדין המוסכם בירושלמי, איסור הנאה לדשן שבחוץ. לכן סובר הרמב"ם שהגמ' אמנם חולקת על ר' זירא באופן הלימוד של איסור הנאה בתרומת הדשן אבל מודה לו שהדשן שבחוץ למד משבפנים לאסור.
ב) הגמ' לא למדה כירושלמי מ"אל מקום הדשן", כנראה משום שסוברת שאין משמע משם אלא שהמקום מיוחד תמיד לדשן, ולא שלדשן יש מקום אחד תמיד. גם אם היה היתר ליהנות מהדשן אחר קיום המצוה להניח את הדשן במקום, היה המקום יכול להקרא מקום הדשן היינו המקום שבו הדשן עד שנהנים ממנו, אין המקום שבו מניחים את הדשן כעין מה שנקרא המקום שבחוץ, "שפך הדשן". (הגמרא לא דורשת את שינוי הלשון מ"שפך הדשן", משום שבתרומת הדשן לא נכתבה שפיכה אלא שׂימה).
ג) דעת הראב"ד, נראה, שכיון שיש שני כתובים, תרומת הדשן ובגדי כהונה, שוב אין ללמוד לדישון המזבח. ואילו הרמב"ם סובר שדישון המזבח ותרומת הדשן הם ענין אחד יותר מאשר בגדי כה"ג ותרומת הדשן, ומדנכתב כתוב שני בבגדי כהן גדול אין ללמוד שלא למדים דישון מזבח מתרומת הדשן.
המחלוקת תלויה לכאורה בבעיה מה טעם שני כתובים הבאים כאחד איו מלמדים, האם משום שכתוב שנכתב פעם שניה, אמירתו מיותרת ומשמעותו עוברת מ"הוא" להיות "רק הוא", וממילא רק תרומת הדשן ולא דישון המזבח. או שהעובדה שנכתב כתוב שני מוכיחה שיש צורך לכתוב אותו ואינו למד מהראשון, ומכאן מוכח שהראשון אינו מלמד. לפי הצד השני מזה שנוסף על תרומת הדשן נכתב גם בגדי כהונה אין הוכחה אלא שמה שאינו קרוב לתרומת הדשן יותר מבגדי כהונה אינו למד מתרומת הדשן. ממילא אפשר שדישון המזבח הקרוב יותר לתה"ד נלמד.
ועי' תוס' קידושין ל"ה. ד"ה אלא, ובמהרש"א בשם תוס' ישנים, ואומר השר מקוצי שאין צריך למגמר מראיה כפרש"י, אלא כיון דמצה והקהל הוו ב' כתובים ואין מלמדים חיוב אלא פטור וכן בכל דוכתא דאמרינן ב' כתובים אין מלמדים הא איפכא מלמדים. ובנודע ביהודה מהדו"ק אה"ע סי' ע"ח (מאת רצ"ה מטישוויץ) אות ה' הביא מכאן שיש מחלוקת בין רש"י ותוס' שלרש"י ב' כתובים הבאים כאחד רק אין למדים מהם, ואילו לתוס' ב' כתובים הוו מיעוט. (אולם לפי דבריו גם לתוס' אין זה מיעוט ממש עד שתהיה אמירה מפורשת שבַשאר הדין הפוך, וממילא אפשר ללכת אחר טעמא דקרא).
לפי זה נאמר שהרמב"ם סובר כרש"י שאין כאן מיעוט אלא גילוי שכל שהוא כבגדי כהונה אינו יכול ללמוד מתרומת הדשן, א"כ דישון המזבח שדומה יותר לתרומת הדשן יכול ללמוד ממנו. הראב"ד יסבור כתוס' שב' כתובים הבאים כאחד הוו מיעוט, ויש כאן אמירה, כנ"ל, שרק תרומת הדשן (ובגדי כהונה) אסור בהנאה, ממילא דישון המזבח מותר. לראב"ד בהכרח הגמרא חולקת על הירושלמי.
ד) (עי' בנודע ביהודה שם אות ז', שהוכיח מסוגיין כשיטת רש"י, מדפריך, למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ומשני תרי מיעוטי כתיבי. ולא פריך למ"ד אין מלמדין הני מיעוטי ל"ל כדפריך בקידושין מ"ב: למ"ד אין מלמדין הוא ל"ל בשחוטי חוץ ע"כ דמחמת דאין מלמדין לא גמרינן בעלמא היפך רק הכא פריך דמסברא נדע דאין שלד"ע. ולכאורה יש לישב את התוס' שההסבר כאן "הוא ההוא לא דריש" כמו שמסיים שם לדרשה נוספת, וכמו שמצוי בש"ס. שאין יתור ה' מחייב כל כך לדרוש אותו כמו יתור "הוא". שם אומר הוא ההוא לא דריש כיון שירד לדן ביתורים.
"הוא ההוא לא דריש" אין הכוונה שיש מחלוקת בכל מקום אם דורשים הוא ההוא. אלא הכוונה שזה יתור גרוע וכשיש סיבה לא לדרוש אותו הרי בנקל אומרים בו דיברה תורה כלשון בני אדם.)
ה) כת' בחי' הגרי"ז על כריתות ו'. ד"ה אלמה לא, שלרמב"ם דין האיסור של "ושמו" אינו איסור מעילה אלא איסור מחודש. דלאיסור מעילה בעינן שיהיה "מקדשי ה'". (עי' רש"י זבחים ל"ה:) וכתב שם ש"ושמו" אומר שאף שאינו מקדשי ה' בכ"ז לא נעשית מצותו.
היסוד מסברא לומר שלא חידשה תורה גדר חדש אלא אמרה שענין הקדושה הוקלש (עי' אתוון דאורייתא כלל ח') לענין מעילה הוא על פי הכלל שלא ראוי לחדש גדרים. עי' תוספות חגיגה י': ד"ה לעבור עליו בשני לאוין, ואע"ג דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות (ד'.) דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו. (ועי' תוס' יבמות שם דפליגי).
נראה שמוכח ש"ושמו" הוא גילוי הקלשה של הקדושה ולא דין מחודש לגמרי מלשון הגמרא, והרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ויש בה משום מעילה דכתיב ושמו אצל המזבח.
ו) הגרי"ז כ' שהגילוי כאן הוא שכל שנשארה מצוה לא פקעה לגמרי הקדושה, והקשה שא"כ גם בקטורת אף שנעשית המצוה של "לה'" לא פקעה הקדושה כיון שיש מצות דישון.
אבל למסקנה שרק בתרומת הדשן ובגדי כה"ג ועגלה יש איסור, הרי ע"כ אין גדר כללי של כל שיש מצוה יש שיור קדושה. ממילא התורה מחדשת גדר. א"כ עדיף לומר שיש איסור מיוחד על אפר תרומת הדשן ובגדי כה"ג וכו' מאשר שיש ענין שיור קדושה רק בחלק. ושוב לא התחדש דין מעילה. ומה שהזכירה הגמ' מעילה הוא משום תחילת השקלא וטריא.
אף שלרמב"ם ענין שני כתובים אינו מיעוט, וא"כ תחילת הלימוד לתרומת הדשן היא רק לה ולא לשאר מצוות, בכ"ז כל שלא נאמר שאין ללמוד ממנה לא התחדש חילוק לענין פקיעת הקדושה, ואין בהשארת קדושה קלושה חידוש. אבל אחר שנאמר שלא ללמוד, שוב יש חידוש בַחילוק בְהשארת קדושה ועדיף לומר שיש איסור חדש. ועוד, הרי למאן דלא דריש שני כתובים יש שני מיעוטים, ושמ"ו" ו"ה"ערופה. ומי שדורש שני כתובים לא דורש אותם משום שאין מה לדרוש, אבל אם הדרשה של ושמ"ו" עושה אותו מיוחד, ראוי לדורשה, וממילא עדיף שאיסור ההנאה לא יהיה מגדר קדושה. וממילא האיסור הוא ליהנות מגוף האפר ולא שייך להנאה מהריח שנוצר קודם שנעשה אפר.
|
|
|
|
|
