|
|
|
|
פסחים כ"ג:
בבהמה מיהת לא אישתרי
איבעית אימא מייתי לה בקל וחומר ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה גיד שאינו ענוש כרת לא כל שכן ורבי שמעון דאסר איכא למיפרך מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה ואידך בבהמה קאמרינן בבהמה מיהת לא אישתרי.
ובתוספות ד"ה ומה, אבל חלב הוה שפיר בכלל נבילה וכו' והא דקאמר היא הותרה וחלבה לא הותרה וכו' משום דלא הותרה בנבילה אלא מה שהותר בטהורה באכילה. והשתא א"ש הא דקאמר ואידך אנן בבהמה קיימינן דלא ילפינן אלא שיהא בכלל היתר נבילה אבל בעלמא מודה דפריך שפיר.
א) שיטת תוס' היא בין שיטת ר"ח שהובאה לעיל כ"ב., שלכ"ע ללא "ואכלה" אין ההיתר בנבילה אלא על איסור נבילה, ובין שיטת רש"י שלכ"ע ההיתר על הנבילה ולא על האיסור, והנידון מה נכלל בנבילה. לתוס' הנידון הוא האם ההיתר של "תתננה" על איסור אכילת נבילה, דלא הותר אלא מה שהותר בטהורה באכילה, או עולה על הנבילה עצמה, שבכללה גם גיד וחלב. הק"ו של גיד מחלב בא ללמד שגיד יהיה בכלל ההיתר של "תתננה", כלומר "תתננה" יעלה על הנבילה עצמה.
ב) לכאורה איך הק"ו מהיתר חלב מלמד זאת. הרי אפשר שהיתר "תתננה" יעלה על איסור נבילה, וההיתר של חלב יגלה בנפרד על איסור חלב. ואם זה כך, הרי הלימוד של גיד מחלב בק"ו יהיה לימוד רגיל.
הנראה בזה הוא שיש עדיפות לומר שההיתר בחלב מגלה על "תתננה" שהיא עולה על הנבילה עצמה ומתירה גם חלב.
הטעם לכך, אם היתר חלב משמיע על עצמו בלבד הרי הוא אומר דבר חדש, שלא הועלה באפשרות קודם. אם היתר החלב משמיע ש"תתננה" מתיחס לכל הנבילה, הרי זה דבר שהיה באפשרות גם לפני החידוש של חלב, ממילא כשחלב מחדש אותו זה חידוש קטן יותר, ועדיף לומר אותו.
או גם, בדרך אחרת, פחות מסתברת. עדיף לומר שיש חידוש אחד, היתר כל שבכלל נבילה, מאשר לומר שיש שני חידושים, היתר איסור נבילה והיתר איסור חלב. לפי זה אם ההבדל בין שתי האפשרויות של "תתננה" היה רק לגבי חלב היינו אומרים שהאמירה בחלב באה לפרש את "תתננה" שעולה על גוף הנבילה.
לשני הדרכים, כיון שלצד ש"תתננה" מתיחס לכל גוף הנבילה, גם לחלב וגיד, אם אי אפשר היה לפרש את ההיתר בחלב שיהיא גם לגבי הגיד, על כורחינו אין היתר חלב בא לפרש את "תתננה".
ג) הדרך שחלב יכול לכלול גם גיד היא מגדר דיבר הכתוב בהוה, כדלהלן.
הק"ו של גיד מחלב עושה את "וחלב נבילה" כדיבור בהוה של חלב וגיד. אופן הדיבור הוא שאומרים את הפחות מסתבר שבקבוצה העומדת לדיון, והוא מציין את כל שמסתבר ממנו ומעלה. וממילא יש כאן אמירה של גיד. (נראה שזה הגדר של ק"ו שהוא גילוי מילתא שלוקים עליו. אמירת הדבר המסתבר פחות היא אמירה מפורשת של המסתברים יותר).
כיון שהדיוּן הוא לְמה מהנבילה מתיחס "תתננה", האם רק הבשר האסור משום נבילה, או גם חלב וגיד, בוחרים את הרחוק מהיתר מכל מה שיכול להשתייך לתתננה, חלב, כדי ליצג את כל הפרטים שיש בהם הספק הנ"ל.
ד) נראה שזו הכוונה ב"תוס' שאנץ הארוכות" שכ' והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרי' אידך השתא מיהא בבהמה קיימינן דלא אשכחנא בכולי תלמודא דקאמר כי האי גוונא ממש וכו' אלא משום דמדינא קגמרי (במקומות אחרים) אלא דקאי בגיד בכלל חלב וכי כתיב חלב כמו שהיה כתוב בהדיא גיד שהוא קרוי חלב.
כלו' כנ"ל, "חלב" הוא דיבור בהוה של קבוצת חלב וגיד.
|
|
|
|
|
