|
|
|
|
פסחים כ"ב:
נכתוב רחמנא לא יהנה
בבא קמא מ"א. הני מילי היכא דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקל יסקל נפקא אי סלקא דעתך האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה.
א) העדיפות לומר לא יהנה. אפשר, א"א להשמיע איסור הנאה בלשון אכילה כשלא מחדש איסור אכילה, מפני שגם כאשר "לא יֵאָכֵל" משמיע הנאה עיקר התוכן שלו אכילה וממנו נובעת ההנאה. כעין הנקודה הנפלאה של הרמב"ם בפיהמ"ש כריתות פ"ג שבמקום שאין איסור אכילה חל על איסור כשאין הוא כולל או מוסיף גם איסור ההנאה אינו חל אף שההנאה מוסיף. או קרוב לזה, יאכל משמע הנאה כעין דיבור בְּהֹוֶה. בזה יש קודם אמירת התוכן הפרטי, והתוכן הפרטי הוא שמו של התוכן הכללי. כאשר אין ראוי לומר את התוכן הפרטי, אכילה, משום שהוא מיותר, עדיף גם לא לומר אותו לצורך התוכן הכללי.
ב) אפשר עוד לומר שאמנם אין ביֵאָכֵל משמעות עיקרית של אכילה, אבל כיון שיש בה תוכן הכולל אכילה, אם הכתוב אומר אותה הוא אומר תוכן מיותר.
הטעם הזה הוא טעם חלש, שהרי אין לשון מיותרת.
אבל הנידון הוא איך לקרא את "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו", האם "ולא יאכל את בשרו" עולה על אחר סקילה, או מתיחס ישירות ל"השור" בלבד. והלימוד הוא לתפוס את הצד השני. עי' רש"י קידושין נ"ו:, מגיד דאם שחטו כו', "ותרתי אשמועינן קרא" סקול יסקל השור ואם נשחט לא יאכל. היינו, שתוכן הביטוי, חייבים לסקול את השור ואסור לאכול את השור, נאמר בשתי אמירות נפרדות לגבי אותו שור.
לפי זה "השור" הנידון הוא אחר שנגמר דינו לסקול. (צריך לומר שהחיוב הישיר של סקול יסקל השור הוא לאחר גמר דין וחיוב ההעמדה בדין להביאו למצב חיוב סקילה הוא על בי"ד מדין שופטים ושוטרים. וצ"ע). הפירוש השני אינו רחוק מהפשט, (כדלהלן אות ד') ודי בשיקול חלש כנ"ל כדי להעביר אליו.
ג) עי' עוד מכילתא דרשב"י (כ"א כ"ח), ולא יאכל את בשרו מה אני צריך וכי אין אנו יודעין שהיא נבלה ונבלה אסורה באכילה מה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו משנגמר דינו בשרו אסור באכילה יכול אם שחטו עד שלא נגמר דינו יהא בשרו אסור באכילה ת"ל סקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו את שהוא בכלל סקילה (ובמכילתא משפטים פ"י, שור שיוצא ליסקל) בשרו אסור באכילה ואת שאינו בכלל סקילה בשרו מותר באכילה.
לכאורה כבר בתחילת הלימוד הבין שולא יאכל עולה על אחר סקילה, א"כ מה מוסיף בסוף "ת"ל סקול יסקל השור ולא יאכל". נראה פירוש המכילתא שמשמעות ראשונה שהשור נאסר אחר סקילה. כיון שהאיסור כבר ידוע עוברים מן המשמעות הזאת ונוצר ספק האם להעביר את "ולא יאכל" אל "השור" ואז תהיה המשמעות השור משעת נגיחה, או להשאיר את ולא יאכל על אחרי "סקול יסקל" ולומר ש"סקול יסקל" היינו "שבכלל סקילה" היינו שנגמר דינו. אומרת המכילתא שנוח יותר להעביר את משמעות "סקול יסקל" ל"שבכלל סקילה".
ד) ענין העברת "יסקל" ל"בכלל סקילה" אינה דרשה רחוקה.
עי' חולין קל"ב: ומנחות י"ח: שמביאים דרשה של העברת "דבר" אל "ראוי לדבר" בלא הראיה שלה. כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנאמר המקריב את דם השלמים וכו' לו תהיה שוק הימין למנה. משמע שאינה רחוקה מהפשט.
הראיה לדרשה, זבחים צ"ט. הכהן המחטא אותה יאכלנה כהן המחטא יאכל שאינו מחטא אינו אוכל וכללא הוא והרי משמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין ראוי לחיטוי קאמרינן. שמשמרה חולקת נלמד מחלק כחלק יאכלו (דברים י"ח).
ובעיקר, גם בלשון בני אדם מצאנו כעין זה. עי' סוכה י'. תנן, רבי יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה. מאי אין דיורין וכו' כל שאינה ראויה לדירה. וע"ע ב"ב פ"ו., והרי כיס דבר הגבהה הוא ואפילו הכי קני במשיכה א"ל במיתנא (חבל קטן) אנא נמיּ במיתנא קאמינא א"ל במידי דבעי מיתנא.
כיון שהפיכת "דבר" ל"ראוי לדבר" אינה דבר רחוק, מוכח שגם ההו"א שהיה מקום להסתפק בה, ש"ולא יאכל" עולה ישירות על "השור", גם היא אינה רחוקה.
ה) (צ"ע האם לגבי עצם חיוב הסקילה נשאר "סקול יסקל", במשמעותו הראשונית, ציווי לסקול, או שמא המשמעות גם לגבי זה היא "השור עתיד להסקל" ומכלל זה לומדים שיש חיוב לסקול. (כענין לאו הבא מכלל עשה) אולי כיון שאין המעבר רחוק, והוא גם לשון בני אדם, גם הוא נחשב פשט, ופשוטו הראשון נעקר לגמרי).
|
|
|
|
|
