|
|
|
|
פסחים כ"ב.
תשלכון אתו אותו אתה משליך
אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא הא כל איסורים שבתורה מנא ליה דאסורין בהנאה נפקא ליה מלכלב תשלכון אתו (כ"ב.) אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה.
ורש"י, אותו אתה משליך כו' כל איסורין, שנאמר בהן לא תאכל כגון זה ומדאיצטריך קרא למשריה לא מצי למילף טעמא דאי לאו אותו הוה אמינא קרא למצותיה איצטריך שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו ונכבד [שכר] הכלב מן העובד כוכבים שהנבלה ימכור לנכרי וטרפה לכלב.
א) מ"ש רש"י, דאי לאו אותו הוה אמינא קרא למצותיה איצטריך. לכאורה כוונתו שללא "אותו" אין ללמוד איסור לאחרים מדאיצטריך לכלב וכו' שהיינו אומרים שלכלב נצרך לגופו. כלומר, "אותו" גורם שלא נֹאמַר שקרא איצטריך לגופו.
היינו שאין לומר ש"אותו" בא לומר שרק טריפה משליכים לכלב ולא שאר איסורים, וממילא יש תוכן אחר ש"אותו" ממעט משאר איסורים. הטעם שאין לומר שבא למעט השלכה לכלב משאר איסורים, אולי הוא ששאר איסורים ילמדו היתר הנאה מ"מכור לנוכרי" ומ"חלב יעשה לכל מלאכה", ולא ילמדו מטריפה שגם בהם תהיה חובת השלכה לכלב. הטעם לכך, אולי, משום שטריפה איסור מיוחד, חשיבותה היא שיש בה עומד להיות מת, ולא מצב שכבר קיים כבשאר איסורים.
כיון שצריך ללמוד מיעוט מ"אותו" אומרים שיש משמעות של לכלב שהיא היתר הנאה, ואומרים שזה מגדר דיבר הכתוב בהוה, כבמכילתא שבאות ב', וההיתר בא כדי ללמד את מיעוט "אותו" ששאר איסורים אסורים בהנאה.
מה שאומרים בשביל המיעוט דיבר בהוה ועיקר התוכן היתר הנאה, אינו משום שמיעוט חייב לעלות על עיקר הכתוב, יש מקומות שמיעוט עולה על הנאמר מכללא, אלא משום שדיבור בהוה הוא האופן המתקבל ביותר למציאת תוכן חדש ש"אותו" יוכל לעלות עליו.
להסבר זה צ"ע למה הביא רש"י את כל האריכות של אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, הנזכר במכילתא. (אולי אפשר, משום שאין עצם הטעם של לכלב נזכר בגמרא, הביא רש"י את הטעם שאין מקפח שכר בריה שהוא נזכר בגמ' להלן קי"ח: וב"ק ל"ח:, וממילא אין רחוק לדרוש כמכילתא). ובעיקר למה הביא את נכבד הכלב מן הנוכרי. (גם זה אפשר, לנ"ל ששאר איסורים היו למדים מחלב ונבילה לענין השלכה לכלב משום שאיסור טריפה קל מכל האיסורים, כנ"ל, לכן הביא את הטעם ששאר איסורים למדים מחלב ומנבילה).
כל זה דוחק גדול.
ב) יותר נראה שרש"י מביא כאן את המכילתא משפטים פרשה כ', לכלב תשליכון אותו לכלב וככלב אתה אומר כן או אינו אלא לכלב כמשמעו תלמוד לומר לא תאכלו כל נבלה והלא דברים קל וחומר מה נבלה שהיא מטמאה במשא הרי היא מותרת בהנאה טרפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מותרת בהנאה הא מה תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו לכלב וככלב ללמדך שהכלב מכובד מן העבד שהטרפה לכלב ונבלה לעבד. וכן בפירוש התורה שמות כ"ב ל' מביא רש"י את המכילתא.
הק"ו מנבילה שמותר למוכרה לגוי מלמד ש"לכלב תשליכון אותו" עיקרו אינו כפשוטו, אלא אומר שטריפה מותרת בכל הנאה, היינו הכתוב כאן דיבר בהוה. ואינה נצרכת לגופה, אלא למיעוט של "אותו". כעין סוטה ג'., כל פרשה שנאמרה ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. ודלא כפירוש שבאות א' ש"אותו" גורם שהפרשה תצא מפשוטה.
רש"י לא מזכיר כאן טעם לזה שהמיעוט של "אותו" עולה על היתר ההנאה, ולא עולה על לכלב, אלא רק אומר ש"לכלב" אינו משמיע איסור בשאר.
הענין של השלכה דוקא לכלב, אינו נלמד אלא מזה שהתורה כתבה בדיבור בהוה, ולא אמרה במילים פשוטות. רש"י בא להשמיע מהו ענין המוסר שהתורה משמיעה ע"י השינוי לדבר בהוה, שאין מקפח שכר בריה, לכן מוסיף גם את דבר המוסר השני של המכילתא, שכלב נכבד מגוי.
בלשון אחרת. לר' יהודה. מכור לנוכרי משמיע שלנוכרי רק במכירה. ונשארת סברא חיצונה שאיסורי אכילה לא נאסרו בהנאה. מה שלמד היתר הנאה בטריפה בק"ו מנבילה, הוא כדי להוציא את "לכלב תשליכון" מפשוטו, ולעשותו דיבור בהוה, "לכלב וככלב". "אותו" עולה על התוכן החדש שב"לכלב תשליכון", היתר הנאה, ואומר שרק טריפה מותרת בהנאה.
ג) מ"ש ש"אף הגוי ככלב" שכתבנו שזה מגדר דיבר הכתוב בהוה. מסתבר ש"כלב" אינו שם הכולל גם גוי. (אמנם אפשר ש"כלב" מיצג את כל האוכלים נבילות, שאסור למוכרן לישראל, אבל עדין לשון "תשליכון" אינו בדוקא). אלא נראה שהדיבור בהוה כאן הוא שכל הביטוי "לכלב תשליכון אותו" הוא הפרט ההוה של היתר הנאה.
וכן בתרגום יונתן כתב יד רומי, לכלבא תטלקוך? או לנכרייא בר עממיא תטלקון? יתיה. לכאורא משמע שבר עממיא הוא תוכן שנוסף על "כלבא", ולא בכלל משמעותו. ואינו מוכרח. וגם בגליון שם הגרסא רק "לבר עממיא תתנון יתה".
ד) עי' בשבות יהודה על המכילתא הנ"ל שהקשה על הק"ו של טריפה מנבילה מזבחים ע'., התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב וצריכי וכו' ואי אשמעינן טריפה משום דאיסורה מחיים אבל נבילה אימא לא צריכא. לפי זה יש לפרוך כאן להיפך שאין טריפה החמורה שאיסורה מחיים למידה היתר מנבילה. ואין לומר שיש מחלוקת בין הגמרא והמכילתא שהרי רש"י כאן סומך על הק"ו כנ"ל. ובשבות יהודה תירץ שהק"ו לאו דוקא אלא סמיך אהיקישא. אבל רש"י על התורה הביא את הק"ו. (אכן אפשר שגם ברש"י על התורה הק"ו לאו דוקא, ולכן כאן רש"י לא הביאו).
הנראה, הלימוד כאן הוא שמהצורך להשמיע היתר מכירה לנוכרי מוכח שהסברא החיצונה בכל האיסורים שכתוב בהם הנאהשמכירה אסור. וסברא זו נמצאת . כן נראה מלשון רש"י לעיל ד"ה סברא, מדאיצטריך קרא למשרי נבילה הא כל איסורים שבתורה דכתיב בהו וכו' אסורין הן באכילה ובהנאה. ואין הלימוד שבאמת סברא חיצונה שמותר בהנאה, והשמעת "לגר מותר" הופכת להיות "רק לגר מותר". היינו מכלל הן לאו.
ההוכחה לסברא החיצונה היא רק לדברים שאינם פחותים בחומרתן מן הדבר שנאמר בו ההיתר. שהרי יש מקום לומר שרק מחומרת הנידון ולמעלה יש איסור, וממילא הצורך בגילוי היתר בנבילה מוכיח שמסברא חיצונה אסור רק מכעין נבילה ולמעלה, ולא לטריפה. וזו הכוונה בק"ו של המכילתא, בטריפה מסתבר יותר להקל מאשר בנבילה, ממילא אין בה גילוי שהסברא החיצונה להחמיר ונשאר שהוא להקל.
זה שטריפה אסורה מחיים אינה חומרא שיש בה סברא לגבי הדין. וממילא כשדנים על סברא חיצונה שהיא רק מחומרת נבילה ומעלה, אין מתחשבים בפירכא הזו. אין חומרא זו מועילה אלא לפירכא לק"ו גמור שכל שיש דין קל בלמד מעלה אפשרות שגם לגבי הדין הנידון יש קולא, וממילא בטל הק"ו.
אילו היה הלימוד שיש אמירה של "רק נבילה" היהצריך ק"ו גמור כדי להוציא ממנה ולזה יש פירכא מה לטריפה שכן ישנה מחיים.
ה) ורבי מאיר אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. וברש"י, לאיסור הנאה חולין שנשחטו בעזרה, דנפקא לן בהו איסור אכילה, מדכתב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת וכו' ואי אתה זובח ואוכל בקרוב מקום ומשום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה, איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא. והכי משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה אתה משליך לכלב דהא מהאי קרא ובשר בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה וכו' אבל יש לך אחר, הנאסר משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב ואיזה זה זה חולין שנשחטו בעזרה.
יסוד הטעם לרש"י נראה שאינו שבחולין בעזרה נמצא מקצת הטעם של הוציא ידו, שלכן יש להסתפק בדין. שמסתבר שאין לדמות חולין בעזרה שנמצא לפנים מהמחיצה והפנים היא הפועלת איסור, להושיט ידו שנמצא מחוצה לה וחוץ הוא המונע היתר. אלא מה למעט ע"י "אותו" נקבע ע"י למד מעניינו, שהוא ענין מחיצה.
בתו"כ נדבה פי"ז מיעט חולין בעזרה, כבגמרא. אבל במדרש הגדול (שמות כ"ב ל') ממכילתא דרשב"י, אותו אותו אתה משליך לכלב ואין אתה משליך בהמת קדשים שמתה לכלב.
העדיפות ללמוד לבהמת קדשים שמתה, היא שיש סברא לאסור אם נֹאמַר שהקדושה לא פקעה לגמרי עם המיתה. ועדיף ללמוד דין למקום שנוצר בו ספק מכח סברא. או יותר טוב, עדיף ללמוד דבר שיש כבר סברא לומר אותו. במקום שיש דבר הַמּוֹרֶה איך ללמוד, שוב אין למדים מעניינו.
הגמרא לא לומדת כמכילתא דרשב"י משום שלמדה זאת בבכורות ט"ו., תזבח וכו' ואכלת ולא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ועיי"ש ע"ב, איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
המכילתא דרשב"י או שסוברת כמאן שלא דורש בבכורות, או שסובר שהדרשה כאן מכריעה שדורשים למעט טריפת קדשים.
ו) לשיטת היראים לעיל כ"א., סי' י"א, שמשמעות "אכילה" כוללת הנאה יש מקום להסביר באופן אחר את העדיפות ללמוד לחולין בעזרה.
הלימוד לחולין שנשחטו בעזרה הוא כשיטת ר' אבהו שסתם "אכילה" משמעה איסור הנאה. יש לדון האם הלימוד הזה מועיל גם למקום שאיסור האכילה נלמד במכלל הן לאו. לגוף התוכן של היתר אכילה בריחוק מקום אין צורך ללמוד שההיתר כולל הנאה, היינו ש"אכילה" משמעה גם הנאה, הרי אכילה שהותרה היא הנאה, ותוכן היתר אכילה ממש כולל היתר הנאה. אכן לגבי לימוד לאו מהן, יש נפ"מ אם היתה הנאה בכלל משמעות "ואכלת".
עי' מכילתא יתרו פרשה ח' כבד את אביך וכו' ואם לאו למען יקצרון ימיך שדברי תורה נוטריקון שכן דברי תורה "נדרשין" מכלל הן לאו מכלל לאו הן. וכן לשון רש"י שמות כ'. משמע שאין הלימוד של לאו מכלל המשמעות הישירה של הן. ובעיקר לר"מ שלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן (נדרים י"א.).
הגילוי של ר' אבהו לגבי משמעות מילת אכילה יש להסתפק האם נאמרה רק למקום שיש נפ"מ בדבר, או לכל מקום, גם להיתר אכילה. וזה מבררת הדרשה של "אותו". ועדיף לדרוש אותה למקום שפושטת ספק.
אפשר גם שמסברא באופן ודאי אין לימוד שאכילה כוללת הנאה כשאין נפ"מ בזה במשמעות המיידית. אבל ההשמעה שבחולין בעזרה היא כוללת אין בה חידוש גמור, אלא גילוי לדבר הנאמר כבר, שאכילה כוללת הנאה, שזה גם במכלל הן לאו, וזה יותר קל לחדש.
כל זה לר' אבהו. אבל לחזקיה אין לימוד לגבי אכילה סתם, ואין לומר כנ"ל לגבי חולין בעזרה, לכן עדיף ללמוד לבהמת קדשים שמתה, כנ"ל.
(במכילתא דרשב"י מובאות הרבה פעמים דיעותיו של חזקיה, ונוח לומר שגם כאן כן. וזאת אף שבירושלמי חזקיה עצמו למד לחולין בעזרה).
|
|
|
|
|
