|
|
|
|
פסחים כ"א:
תתננה ואכלה או מכור לנכרי
דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וגו' אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לגר במכירה מנין תלמוד לומר לגר אשר בשעריך תתננה או מכר לנכרי בנתינה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכר לנכרי נמצאת אומר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה מאי טעמא דרבי יהודה אי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר ליכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכר או למה לי שמע מינה לדברים ככתבן.
א) עי' תוד"ה ליכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור, משמע דאי הוי כתב הכי לא הוה דרשינן אלא כר"מ (בתוס' הרא"ש, ליכא מאן דפליג דקאי אתרוויהו) וכן באיזהו נשך (ב"מ ס"א.) גבי נשך ותרבית והא דאמרי' בקדושין (ל"ב:) ורבנן אי ס"ד כרבי יוסי הגלילי ליכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן. ובתוס' הרשב"א מאריך ומוסיף, והשתא מאי קושיא להו והא בשמעתין משמע וכו' שהוי "כאילו כתב פעמים" דנדרוש לפניו ולאחריו. גם לשון הרא"ש דלעיל "דקאי אתרוויהו" בפשטות היא כדברי הר"ש. וכן מטים דברי התוס' כאן, משום דלשון והדרת לא שייך אמפני ולשון פני לא שייך אתקום. (אבל התוס' בע"ז דלהלן כתבו כעין תוס' כאן, לא שייך "גבי" מפני, והם לא כר"ש כדלהלן).
ב) הוסיפו התוס', והנך קראי דאין להן הכרעה שאת ארור מחר משוקדים וקם (יומא נ"ב.) אין ענינם לכאן דהתם מצי קאי (לשון המקרא מיושב אי קאי, תוס' הרא"ש) אדלעיל או אלתחת אבל הכא תרוייהו לא מצי קיימי אגר לחודיה (דא"כ נוכרי למה נכתב, הרא"ש) או אנכרי לחודיה. וכן שיטת תוס' הרא"ש יומא נ"ב:. זה יכול להיות כתוס' שאנץ שיסוד הדרשה כאן הוא שהוי כאילו נכתב פעמים.
(קרוב לזה כ' תוספות בבא מציעא ס"א. וחולין קי"ד:, דהכא כיון דקאי על כרחך נשך אכספך אמרת ה"ה ארבית וכיון דקאי רבית אאוכל כמו כן נשך קאי אאוכל וכן תתננה כן אבל הנך חמש דלמא לא קיימי אלא אלעיל לבד או אלרע. ההבדל בין התירוצים הוא שלתוס' כאן תחילה מצרפים את "תתננה" ל"מכור" וכיון שאי אפשר להשאיר את "לגר" או את "לנוכרי" לבדם מצרפים את כל אחד מהם לצירוף של תתננה ואכלה. לתוס' ב"מ קודם מצרפים את "תתננה ל"לגר" ואת "מכור" ל"לנוכרי", ושוב מצרפים את "תתננה" ל"מכור". אפשר שגם שם כוונתם כדהכא).
ג) בתוס' ע"ז תירץ, דהתם לא שייך פירושו בזה כמו בזה שאם עונה שאת אאם תיטיב יהיה שאת לשון נשיאות עון ואם עונה אאם לא תיטיב יהיה שאת לשון פורענות כמו נשא אשא להם וכו' וכן וקם אי קאי על העם נראה שיזנו אחרי אלהי נכר ואי קאי אהנך שכב וגו' רמז לתחיית המתים. וכ"כ התוס' יומא נ"ב: ד"ה שאת, עיי"ש.
מוכח שאינם סוברים כתוס' שאנץ הנ"ל. שהרי אם מילה כתובה פעמים אין לחוש אם לכל פעם יש משמעות שונה. אכן גם הם סוברים שהמשמעות הכפולה היא בשלב של האמירה, שזה לשונם, שאם "עונה" שאת אאם תיטיב. ונראה שלפי התוס' ע"ז כל התוכן נאמר לגבי חלק אחד, והשני הוא כענין השומע נודר ואומר "ואני". כלומר הלשון השניה כאומרת אני דנה בכתוב הראשון, כלומר, האמור בראשון אמור בי.
לראב"ד ע"ז כ"ז. דרך אחרת, שכ' אמר רב חסדא מאי טעמא דר' יהודה (דפסיל כותי) דכתיב (ועשה פסח) לה' המול (ודריש ביה מילה לשמה). וכ' הראב"ד, ודרשינן סמוכים שאף המילה תהיה לה'. הרי שלראב"ד קריאה כפולה אינו שכאילו כתוב פעמים אלא מגדר סמוכים. היינו שהכתוב השני לומד תוכן מן הראשון.
ד) היסוד ללימוד שבכאן, לשיטת התוס' שאנץ, נראה שהוא ביהושע י"ג ז' ח', ועתה חלק את הארץ הזאת בנחלה לתשעת השבטים וחצי השבט המנשה. עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם וכו'. הפשט בפסוק השני כאילו כתוב חצי שבט המנשה עמו הראובני והגדי לקחו. הרי שמצאנו דבר שהוא כאילו כתוב פעמיים חצי שבט המנשה. פעם אחת עם שלפניו, "ועתה חלק" ופעם שניה עם שלאחריו "עמו הראובני".
אין זה כשיטת התוס' ע"ז, שהרי "חצי שבט המנשה" האמור בפסוק הראשון אינו חצי השבט האמור בפסוק השני. ובודאי אין זה כראב"ד.
הרד"ק פי' עמו הראובני והגדי, עם חצי שבט מנשה האחד ואמר עמו ואף על פי שלא זכרו לפי שזכר החצי האחר אמר עמו כאילו זכרו. ואפשר שכן יפרשו התוס' דע"ז, שבמקום שיש אמירה מפורשת של הפסוק השני שהוא עולה על הראשון, אומרים כן אף כשהחלק המשותף מתפרש באופן שונה לכל פסוק. וכן יכול לסבור הראב"ד.
בביאור הגר"א יהושע שם כ', פי' חצי שבט מנשה נטל עם ראובן וגד הוא כמו שכתוב שני פעמים חצי שבט מנשה דהיינו לתשעת (השבטים) וחצי שבט מנשה וחצי מנשה עמו הראובני כו' והוא נקרא סדר שנחלק בל"ב מידות דר' יוסי הגלילי (מידה י"א) וכמו שהעוים (לעיל פס' ג) קאי על הפסוק שלאחריו. מפורש בגר"א כמ"ש לתוס' כאן.
(מ"ש הגר"א "והוא נקרא סדר שנחלק" אינו שייך לענין הקריאה הכפולה, אלא למה שיוצא ממנה במקרה שעליו דן, שמשפט אחד כתוב בשני פסוקים).
ה) מ"ש שטעם ר"י, ליכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכר או למה לי, לכאורה הלימוד מזה שאמר "או" ולא "ו" הוא לימוד מיתור סתם של אות. אכן הלשון "או למה לי" משמע קצת ממנה שלמדים מתוכן "או".
(עי' שבת קנ"ד: עירובין כ"ז: ביצה ז': יבמות כ"ב: מט. סוטה ג': ט"ז: קידושין מ"א: ב"ק י': פ"ח: פ"ט. קט"ו. שבועות ל"ט: מנחות כ"ז: חולין קי"ח:. הלימוד שצויין ב"למה לי" הוא לימוד תוכן המילה המיותרת. אבל עי' ביבמות ד'. פעמים ובבכורות מ"ג. שמציינים מופנה ע"י לשון "למה לי" אבל נראה שגם מופנה אינה אלא ע"י מילה עם תוכן).
ועוד. לר"מ "או" מלמדת שנתינה לגר קודמת למכירה לנוכרי, כמ"ש בגמרא להלן. גם ר"י היה לומד כן אילו לא חשב שזה מיותר. וצריך ביאור איך לשון "או" משמיעה העדפה.
(אמנם אפשר שזו פשרה בין רק מכור לנוכרי ובין גם מכור, שיש הכחשה בין "או" ובין הדרשה של הקריאה הכפולה. אבל לכאורה במצב הכחשה כזה עדיף לבטל את הדרשה).
ונראה לפרש שעל כרחנו אם נכתב לגר תתננה ומכור הכוונה היא או שהרי אינו נותן ומוכר כאחד. אלא שמילת "או" אינה יכולה להתפרש כ"וגם". אילו לא נקט את הלשון החד משמעית "או" היה זה מלמד שהמשמעות השניה של "ו" קיימת. כלומר קיים גם מציאות של "וגם". והיינו אומרים שקיים אפשרות של תתננה ואפשרות של מכור באותו זמן. אפשרות היא מציאות חלקית כמו שלר"א (ביצה ט"ו:) מהכחשת "עצרת לכם" ו"עצרת לה'" נלמד או לה' או לכם. זה אופן שהדבר נחשב קצת קיים. זה הגדר הכללי של העומד להזרק כזרוק.
"או" מוציאה מאפשרות זו. ולר' יהודה אומרת שאין מצב שבו אפשר לבחור בנתינה או במכירה. ולר"מ "או" מלמדת שנתינה לגר קודמת למכירה לנוכרי, כנ"ל.
אופן הלימוד לקדימה נראה שהוא שכשיש מציאות שבה יש עדיפות לקיים אחת משתי אפשרויות, הרי במציאות זו אין האפשרות השניה, שהיא בדיעבד, נחשבת לאפשרות, ואינה מציאות חלקית. ושוב לא שייך לומר "ו" במשמעות ששניהם קיימים.
ו) כ' תוד"ה בשלמא, אי לא הוה כתב קרא כל עיקר הוה ידעינן מסברא לאקדומי אבל השתא דכתב נתינה תתננה ואכלה ומכור אי לא הוה כתב או ה"א דאתא למידרש שאין צריך להקדים.
צ"ל שר"י סובר שסברת הקדמת גר חזקה עד כדי שלא נעקור אותה אף אילו נכתב "ו"מכור. וצ"ע הרי כתבו התוס' עבודה זרה כ'., וא"ת וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לעובד כוכבים והלא אפי' לישראל אינו מצוה על כך, והעמידו במתנה שהיא מרובה למקבל ומעטה לנותן. ועדין אין סברא זו פשוטה עד כדי שאי אפשר יהיה להוציא על ידה מהלימוד של "ו"מכור.
ואפשר שר"י מוציא מהכתוב לא מסברא בלבד, אלא שהוא דורש כמ"ש בתורת כוהנים בהר פרשה ג', ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך ת"ל או קנה מיד עמיתך. ומ"ש בגמ' סברא היא, ואין לו גילוי גמור, הוא משום שאף שמיירי אף כשהגוי מוזיל, עי' שו"ת רמ"א סי' י', אפשר שאין לדמות קניה ביוקר שהיינו אומרים שאין בה שם "הפסד", לנתינה במתנה שיש בה שם הפסד. שללא הסברא אפשר היה לומר שהתו"כ לא מיירי כשהישראל מוקיר יותר מכדי אונאה, ומה שמשלם הוא בגדר השיווי.
ור"מ אולי לא דורש כלל את "קנה מיד עמיתך"לענין זה, אלא לאונאת דברים, ב"מ נ"טּ. עם שאתך בתורה ובמצוות אל תוניהו.
|
|
|
|
|
