|
|
|
|
פסחים ל"ג.
תתן לו ולא לאורו
אמר מר במה דברים אמורים במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה מנא הני מילי אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא (דברים י"ח) תתן לו ולא לאורו מתיב רב הונא בריה דרב יהושע אין תורמין מן הטמאה לטהורה ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה ואמאי לימא לו ולא לאורו לא קשיא התם היתה לו שעת הכושר הכא לא היתה לו שעת הכושר ודלא היתה לו שעת הכושר היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר אבל אחמיץ בתלוש הכי נמי דקדשה אמר ליה אין בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא וכן מורין בבי מדרשא כוותי.
א) תוכן הטענה, ודלא היתה לו שעת הכושר היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר אבל אחמיץ בתלוש הכי נמי דקדשה, נראה, שלא נראה הכרח להעמיד את הכתוב באופן דחוק. עי' נדה ל"ג., וליקום ולימא ליה לקרא כי כתיבא סמוך לשקיעת החמה כתיבא אין על כרחך שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה. וצריך להבין מה ההכרח, לרב נחמן בר יצחק, לומר שקרא דהכא דוחק את עצמו. (עי' תוספות יבמות פ"ט. ד"ה אין, שלענין טומאה מעמידים בשתלשה טמא ומשקה טופח עליה).
גם צריך לברר לרש"י, שכ' וכל זמן חיבורו לא היה ראוי לחול שם תרומה עליו דראשית דגנך כתיב משנדגן ודיגון לשון אסיפה והעמדת כרי הוא. למה צריך להעמיד בזמן חיבורו ולא אחר קצירתו קודם העמדת הכרי. הרי אינו בכלל "דגנך". ועי' שפת אמת שקודם מירוח כיון דבדיעבד הוה תרומה נקראו שפיר שעת הכושר. (כלו' דיגונך לאו דוקא אלא עומד לדיגון כדיגון כיון שגם בו שייכת תרומה). ועדין צריך ביאור הרי גם קודם תלישה הדגן ראוי להתלש ולהיות מופרש, עי' שפ"א שם, א"כ נכליל גם אותו ב"דיגון".
ב) עי' בתוס', תתן לו ולא לאורו, אור"י דלא איצטריך למידרש מלו אלא לר' יוסי הגלילי דאית ליה חמץ מותר בהנאה דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנאה נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש או מתתן לחודיה שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכל הפחות דשייכא ביה נתינה ולכך משמע ליה למידרש מתתן לו דבר הראוי לאכילה ולא דבר שאין ראוי אלא לאורו והיינו תרומה טמאה דלא חזיא אלא לאורו דאיסור הנאה מתתן נפקא.
לפי התוס' לר"י הגלילי מהלך הלימוד הוא, "תתן" מלמד שכל שאינו מותר בהנאה לא חל עליו שם תרומה. ממילא "לו" שבעלמא משמעותו היתר הנאה עובר ממשמעות זו. ועובר למשמעות, כמ"ש בתוס' שאנץ, הראוי לגופו ולפיו. "לו" עובר מתוכן של "אישיות" לתוכן של "גוף".
אין מעבר זה אלא מתוך הכרח, ואין אומרים כן אלא כאן. עי' חולין קל"ז., אמר קרא (ראשית גז) תתן לו (רש"י, למלבוש) ולא לשקו (רש"י, וגיזת שורו אין ראויה אלא לשק). וע"ע רש"י חולין קל"ו:, טרפה אינה בכלל מתנות, דכתיב תתנו לו ולא לכלבו. שם כתוב ונתן "לכהן" ונראה שרש"י סומך על דרשה דהכא, כיון ש"לו" נהפך להיות "לגופו" ה"ה "לכהן", למד מעניינו. או, ועדיף, שעליו רומז ה"לו".
ועי' ביצה כ"א:, לכם ולא לכלבים דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר אפילו נפש בהמה במשמע אם כן מה תלמוד לומר לכם לכם ולא לנכרים ומה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא את הנכרים מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך ומוציא אני את הנכרים שאין מזונותן עליך. טעם ר"ע "מזונותם עליך", הוא שמכליל את הכלבים בכלל הנאה.
אבל שם הכלבים יש בהם גם תוכן של אישיות ולכן אף שהם בכלל הנאתכם אפשר למעט מכח אישיות אחרת.
ג) הנראה.
לכאורה היה ראוי ללמוד מתתן "לו" שכל תרומה שנטמאת פקע ממנה שם תרומה.
אין נראה שהטומאה רק תפקיע חובת נתינה, היינו שתרומה שדינה להנתן לכהן כיון שיפקע דין נתינה תפקע הקדושה, ואילו תרומה שכבר ניתנה לכהן לא יפקע שמה ע"י הטומאה. סברא פשוטה היא שדין הנתינה נובע משם התרומה, ולא להיפך, שהרי גם אחר נתינה נשאר שם תרומה. ואם התורה מפקיעה חובת נתינה בתרומה, ע"כ עושה זאת ע"י הפקעת שם תרומה.
אבל יש גילוי שקיימת תרומה טמאה.
עי' יבמות ע"ג:, טומאת עצמו מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל ותנא דבי רבי ישמעאל אפי' טמא וטהור אוכלין על שולחן אחד בקערה אחת ואינן חוששין וקאמר רחמנא ההוא דאמרי לך התם בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול. וע"ע שבת כ"ה., דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה וכו'.
אחר שאי אפשר לקבל את הלימוד מ"לו" במלואו צריך לדון איזה חלק מקבלים. העדיפות היא לא לעשות את החלוקה בתוך אותו עניין, ולקבל רק חלק ממנו. היינו לא לומר שלטומאה יש כח הפקעה שאינו מספיק להפקיע שם תרומה, אבל מספיק למנוע מה שאינו קדוש לקבל שם תרומה. לכן לא אומרים שאחר העמדת הכרי שהדגן טבל, פוקעת ממנו האפשרות לתרום אותו. אין הטומאה מפקיעה את שם הטבל.
מאותו טעם אין אומרים שהטומאה תפקיע מתבואה קצורה לפני דישה את הדין שאפשר לתרום ממנה.
ממילא לא נשארה אלא האפשרות שדין הטומאה מונע את דיני התרומה מלחול על הדגן המחובר, עדין לא חל עליו דין מדיני התרומה.
רב הונא בדרי"ה סובר שעדיף לחלק בין הפקעה והפקעה מאשר להעמיד את הכתוב באופן הדחוק.
ד) אולי סברת רב נחמן בר יצחק אינה שמצד עצמו עדיף שלא לחלק בין הפקעת דין גמור, שם תרומה, ובין הפקעת שם של ראוי לאותו דין, שאם תרם תרומתו תרומה.
ומה שכאן אין מחלקים בין ההפקעות הוא משום דרך קביעת החלוקה בשני כתובים מכחישים, וכאן יש שני כתובים מכחישים. הלימוד שיש תרומה טמאה מכחיש את הלימוד שאין תרומה טמאה. בשני כתובים המכחישים זה את זה, לפני שקובעים מה יהיה הדין בכל חלק מחלקים את כל הפרטים שבתחום הכתובים לשתי קבוצות לפי התכונה החשובה. התכונה החשובה היא החילוק בין הפקעה ובין מניעת חלות. ממילא נשאר בצד של "לו" רק דגן שלא נתלש.
(עי' סוטה י"ד:, רבי אלעזר אומר יכול יגישנה במערבה של קרן או לדרומה של קרן (איזו מהן שירצה, כשיטתו בחג לה' שבהכחשה עדיף לומר או לזה או לזה) אמרת כל מקום שאתה מוצא שני מקראות, אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו, ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו, מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו. ועי' תוס' מנחות י"ט: ד"ה כנגד חודו. וההסבר נראה, ש"פני המזבח" הוא כל הדרום, וכל הדרום הוא גם לפני ה' לשיטת ר"א, וע"כ מ"ש "לפני ה'" בא לומר שיתן בדרום בצד הקרוב להיכל.
אם נאמר שמקור ר"א שמזבח בצפון הוא כדי שלא תהיה סתירה בין "פני ה'" ובין "פני המזבח", א"כ גם כאן ראוי ללמוד ש"תתן" דוקא ושוב אין הכחשה להמצאות תרומה טמאה, היא קיימת רק אחר נתינה לכהן.
וצריך לומר שעדין עדיף לא ללכת נגד הסברא שאין לחלק בתרומה בין הפקעה קודם נתינה והפקעה אחריה, כנ"ל ריש אות ג'.)
ה) אולי יש לומר שרב נחמן בר יצחק אינו מחשיב את לא היתה שעת הכושר בתרומה כאוקימא רחוקה, כיון שתוכן כזה ב"לו" נדרש גם למעט שור מראשית הגז, לו ולא לשקו, ובזה אין מה שיצריך מצב רחוק, אין בו דבר הדומה לתרומה טמאה. ממילא התוכן "לו" לגופו אינו רחוק.
ועי' קדמת העמק לנצי"ב אות ו' שיתכן שמילה אחת תעלה על שני ביטויים, ובכל ביטוי במשמעות אחרת. וכבר הוכחתי זאת מיהושע י"ג ז' ח', ועתה חלק את הארץ הזאת בנחלה לתשעת השבטים ולחצי שבט המנשה. עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם וכו'. הפשט בפסוק השני כאילו כתוב חצי שבט המנשה עמו הראובני והגדי לקחו. חצי שבט מנשה נקרא פעמים ובכל פעם הכוונה לחצי אחר. א"כ גם כאן נאמר ש"לו" לגבי תרומה אין לו אותה משמעות כמו לגבי ראשית הגז.
בכל זאת נראה שכל שאין הכרח מעמידים את המילה הכפולה במשמעות אחת. א"כ אף שיש שתי אמירות של "לו", שתיהן במשמעות "לגופו".
אפשר שלגבי ראשית הגז לא היינו דורשים "לגופו" אם לא היה נדרש כן קודם לגבי תרומה. אם זה כך יש אולי לא ראוי להתחיל את הלימוד בקרא דחיק נפשיה. אבל אולי כיון שבסוף הלימוד "לו" יכלול גם דבר לא דחוק, שוב ראוי להתחיל את כל הלימוד, החיסרון של דחיק נפשיה הוא לגבי התוצאה הסופית.
סיכום
לרב נחמן בר יצחק דורשים לו ולא לאורו למעט טמא מעיקרו אף שהמקרה דחוק. משום שע"כ יש תרומה שהיא לאורו, וכל מיעוט חוץ מטמא מעיקרו יהיה בו הפקעת דין שחל על החפץ. למעט חלק מהפקעות דין הוא דבר דחוק. או שיש כאן הכחשת שני כתובים והחלוקה בין הכתובים נעשית אחר שבוחרים את התכונה החשובה כדי לחלק על פיה, והיא הפקעה או מניעה. או שכיון שמתמעט גם שק לראשית הגז אין המיעוט כולו נחשב רחוק.
|
|
|
|
|
